הָשְׁתָּא מוּכָן לְאָדָם לָא הָוֵי מוּכָן לִכְלָבִים, דִּתְנַן: מְחַתְּכִין אֶת הַדְּלוּעִין לִפְנֵי הַבְּהֵמָה, וְאֶת הַנְּבֵלָה לִפְנֵי הַכְּלָבִים, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם לֹא הָיְתָה נְבֵלָה מֵעֶרֶב שַׁבָּת – אֲסוּרָה, לְפִי שֶׁאֵינָהּ מִן הַמּוּכָן. מוּכָן לִכְלָבִים הָוֵי מוּכָן לְאָדָם?

השתא [עכשיו הרי] יודעים אנו שדבר שמוכן לאדם לא הוי [אינו] מוכן לכלבים שדבר שהיה ראוי לאכילת אדם ונפסל אין אומרים שממילא מותר לאכילת כלב, דתנן [שכן שנינו במשנה]: מחתכין את הדלועין לפני הבהמה כדי להקל עליה את האכילה, ואת הנבלה אפילו מתה בו ביום חותכים לפני הכלבים. ר' יהודה אומר: אם לא היתה הנבלה מתה כבר מערב שבת, שאז היתה מוכנה מבעוד יום לכלבים, אלא מתה בו ביום — אסורה, לפי שאינה מן המוכן. הרי שאף שבהמה זו בחייה היתה ראויה לאכילת אדם, אין אנו אומרים שדבר המוכן לאכילת אדם ממילא נחשב כראוי לכלבים, אלא יש להכין עבורם במיוחד. וכי תוכל אם כן לומר כי דבר המוכן לכלבים הוי [הריהו] נחשב מוכן לאדם?!

אֲמַר לֵיהּ: אִין, מוּכָן לְאָדָם – לָא הָוֵי מוּכָן לִכְלָבִים, דְּמַאי דַּחֲזִי לֵיהּ לְאִינִישׁ לָא שָׁדֵי לֵיהּ לִכְלָבִים. מוּכָן לִכְלָבִים – הָוֵי מוּכָן לְאָדָם, דְּדַעֲתֵיהּ דְּאִינִישׁ אַכָּל מִידֵי דַּחֲזִי לֵיהּ.

אמר ליה [לו]: אין [כן] הוא הדבר, ואין לתמוה, כי דבר המוכן וראוי לאדם לא הוי [אינו] נחשב כראוי ומוכן לכלבים — דמאי דחזי ליה לאיניש [שמה שראוי לאדם] לא שדי ליה [איננו זורק אותו] לכלבים, ולכן הקצה בהמה זו מדעתו, אולם דבר המוכן לכלבים נחשב ממילא כראוי ומוכן לאדם, כיון דדעתיה דאיניש על כל מידי דחזי ליה [שדעתו של אדם על כל דבר שראוי לו לאכילה] ואף שהועידו לכלבים אם נמצא שכשר וראוי הוא לאכילת אדם, לא הוקצה לגמרי מדעתו. ולכן עגל שבמעי אמו, אף שהיא עצמה טריפה, ראוי הוא לכשייוולד ודעתו עליו שכאשר יוולד יאכלנו.

תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרַב, תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל וְאִיתֵימָא רַבִּי יוֹחָנָן.

ומעירים לגוף המחלוקת, תניא כותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב, תניא כותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של שמואל ואיתימא [ויש אומרים] שכשיטתו של ר' יוחנן.

תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרַב, עֵגֶל שֶׁנּוֹלַד בְּיוֹם טוֹב – מוּתָּר, אֶפְרוֹחַ שֶׁנּוֹלַד בְּיוֹם טוֹב – אָסוּר. וּמַה הֶפְרֵשׁ בֵּין זֶה לָזֶה? זֶה – מוּכָן אַגַּב אִמּוֹ בִּשְׁחִיטָה, וְזֶה – אֵינוֹ מוּכָן אַגַּב אִמּוֹ.

ומפרטים: תניא כותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב: עגל שנולד ביום טוב — מותר, אפרוח שנולד ביום טוב — אסור, ומה הפרש בין זה לזה? זה העגל מוכן אגב אמו בשחיטה, וזה האפרוח אינו מוכן אגב אמו.

תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל וְאִיתֵימָא רַבִּי יוֹחָנָן: עֵגֶל שֶׁנּוֹלַד בְּיוֹם טוֹב – מוּתָּר, וְאֶפְרוֹחַ שֶׁנּוֹלַד בְּיוֹם טוֹב – מוּתָּר. מַאי טַעְמָא – זֶה מוּכָן אַגַּב אִמּוֹ וְזֶה מַתִּיר עַצְמוֹ בִּשְׁחִיטָה.

תניא כותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של שמואל ואיתימא [ויש אומרים] שהיא שיטת ר' יוחנן: עגל שנולד ביום טוב — מותר, ואפרוח שנולד ביום טוב — מותר, מאי טעמא [מה טעם] — זה העגל מוכן אגב אמו, וזה האפרוח מתיר עצמו בשחיטה.

תָּנוּ רַבָּנַן: אֶפְרוֹחַ שֶׁנּוֹלַד בְּיוֹם טוֹב – אָסוּר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: אַף בַּחוֹל אָסוּר, לְפִי שֶׁלֹּא נִתְפַּתְּחוּ עֵינָיו.

תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: אפרוח שנולד ביום טוב — אסור. ר' אליעזר בן יעקב אומר: אף בחול אסור האפרוח בו ביום לפי שלא נתפתחו עיניו, ואפרוח קטן כל כך איננו נחשב עדיין כעוף הראוי לאכילה אלא כשרץ.

כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּתַנְיָא: ״לְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ״ – לְרַבּוֹת אֶפְרוֹחִים שֶׁלֹּא נִתְפַּתְּחוּ עֵינֵיהֶם. כְּמַאן – כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב.

ומעירים: כמאן אזלא הא דתניא [כשיטת מי הולכת ברייתא זו ששנויה] על הכתוב: "לכל השרץ השרץ על הארץ לא תאכלום כי שקץ הם" (ויקרא יא, מב), שאמרו: הרי זה לרבות ולכלול באיסור אכילת שרצים, אף את האפרוחים שלא נתפתחו עיניהם. כמאן [כשיטת מי הוא] — כשיטת ר' אליעזר בן יעקב.

אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: בֵּיצָה עִם יְצִיאָתָהּ נִגְמְרָה. מַאי עִם יְצִיאָתָהּ נִגְמְרָה? אִילֵימָא עִם יְצִיאָתָהּ נִגְמְרָה וּמוּתֶּרֶת לְאָכְלָהּ בְּחָלָב, הָא בִּמְעֵי אִמָּהּ אֲסוּרָה לְאָכְלָהּ בְּחָלָב? וְהָתַנְיָא: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַתַּרְנְגוֹלֶת וּמָצָא בָּהּ בֵּיצִים גְּמוּרוֹת – מוּתָּרוֹת לְאָכְלָן בְּחָלָב.

אמר רב הונא אמר רב: ביצה, עם יציאתה נגמרה יצירתה, וכל עוד לא נולדה, עדיין אינה נחשבת כביצה. על כלל זה שאמר רב שואלים: מאי [מה פירוש] ולאיזה ענין אמר עם יציאתה נגמרה? אילימא [אם תאמר] שכוונתו היא עם יציאתה נגמרה שרק אז היא קרויה ביצה ומותרת לאכלה בחלב, הא [הרי] שמעת מכאן שביצה כשהיא עדיין במעי אמה לפני שנולדה, אפילו שהיתה גמורה אסורה לאכלה בחלב? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות — מותרות לאכלן בחלב!

אֶלָּא: עִם יְצִיאָתָהּ נִגְמְרָה וּמוּתֶּרֶת לְאוֹכְלָהּ בְּיוֹם טוֹב. הָא בִּמְעֵי אִמָּהּ אֲסוּרָה לְאָכְלָהּ בְּיוֹם טוֹב? וְהָא תַּנְיָא: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַתַּרְנְגוֹלֶת וּמָצָא בָּהּ בֵּיצִים גְּמוּרוֹת – מוּתָּרוֹת לְאָכְלָן בְּיוֹם טוֹב.

אלא יש לפרש את דברי רב כך: עם יציאתה נגמרה — ורק אם יצאה כולה בחול מותרת לאכלה ביום טוב. ותוהים: הא [הרי] תסיק מכאן כי ביצה שנמצאת במעי אמה אסורה לאכלה ביום טוב? והא תניא [והרי שנינו בברייתא]: השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות — מותרות לאכלן ביום טוב!

וְכִי תֵּימָא: קָא מַשְׁמַע לָן בְּבָרַיְיתָא מַאי דְּלָא אַשְׁמַעִינַן בְּמַתְנִיתִין – הָא נַמִי תָּנֵינָא: בֵּיצָה שֶׁנּוֹלְדָה בְּיוֹם טוֹב, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: תֵּאָכֵל, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: לֹא תֵּאָכֵל. וְעַד כָּאן לָא פְּלִיגִי בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל אֶלָּא בְּנוֹלְדָה, אֲבָל בִּמְעֵי אִמָּן – דִּבְרֵי הַכֹּל שַׁרְיָין.

וכי תימא [ואם תאמר]: קא משמע לן [השמיע לנו] בברייתא מאי דלא אשמעינן במתניתין [מה שלא השמיע לנו במשנה], שאף שהמשנה לא פירשה דבר זה, פירשה אותו הברייתא, וכיוצא בה אומר רב (תוספות), אולם הא נמי תנינא [זו גם כן שנינו], כלומר, דבר זה אפשר להסיק מן המשנה עצמה, שהרי נאמר ביצה שנולדה ביום טוב, בית שמאי אומרים: תאכל, ובית הלל אומרים: לא תאכל. ועד כאן לא פליגי [נחלקו] בית שמאי ובית הלל אלא בביצה שכבר נולדה, אבל בביצים במעי אמן — דברי הכל שריין [מותרות].

וְכִי תֵּימָא: בֵּית הִלֵּל אֲפִילּוּ בִּמְעֵי אִמָּן נַמִי אָסְרִי, וְהַאי דְּקָתָנֵי נוֹלְדָה – לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחָן דְּבֵית שַׁמַּאי דַּאֲפִילּוּ נוֹלְדָה נַמִי שָׁרוּ, אֶלָּא הָא דְּתַנְיָא: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַתַּרְנְגוֹלֶת וּמָצָא בָּהּ בֵּיצִים גְּמוּרוֹת – מוּתָּרוֹת לְאָכְלָן בְּיוֹם טוֹב, מַנִּי? לֹא בֵּית שַׁמַּאי וְלֹא בֵּית הִלֵּל.

וכי תימא [ואם תאמר] ותפרש את המשנה להיפך שבית הלל אפילו ביצים במעי אמן נמי אסרי [גם כן אוסרים], והאי דקתני [וזו ששנינו] במשנה בלשון "נולדה" — להודיעך כחן של בית שמאי שאפילו בביצה שנולדה נמי שרו [גם כן התירו], אלא הא דתניא [ברייתא זו ששנינו]: השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות — מותרות לאכלן ביום טוב, אם כן מני [כשיטת מי] תהא ברייתא זו? לא בית שמאי ולא בית הלל!

אֶלָּא: עִם יְצִיאָתָהּ נִגְמְרָה – וּמְגַדֶּלֶת אֶפְרוֹחִים, בִּמְעֵי אִמָּהּ – אֵינָהּ מְגַדֶּלֶת אֶפְרוֹחִים. לְמַאי נַפְקָא מִינָּהּ – לְמִקָּח וּמִמְכָּר. כִּי הַהוּא דַּאֲמַר לְהוּ: בֵּיעֵי

אלא ודאי אין לומר שרב בא לאסור ביום טוב ביצה שטרם נולדה, ועלינו לפרש את דברי רב כך: ביצה עם יציאתה נגמרה — ומגדלת אפרוחים, כלומר, ביצה שנולדה כדרכה, אפשר להדגיר אותה ולקבל ממנה אפרוח, אולם ביצה שנשארה במעי אמה ולא יצאה — אינה מגדלת אפרוחים. ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מכאן] מקביעה זו הלכה למעשה? ומשיבים: למקח וממכר לענין מסחר, ללמדנו שיש הבדל בין ביצה זו לאחרת. וכבר אירע מעשה כי [כמו] ההוא [אדם אחד] דאמר להו [שהיה אומר ומכריז להם] לאנשים: ביעי