הֲרֵי שֶׁנִּתְעָרֵב לוֹ קַב חִטִּין בָּעֲשָׂרָה קַבִּין חִטִּין שֶׁל חֲבֵירוֹ, יֹאכַל הַלָּה וְחָדֵי? אֲחִיכוּ עֲלֵיהּ. אֲמַר לְהוּ: גּוּלְתַיְכוּ שָׁקְלִי?! הֲדוּר אֲחִיכוּ עֲלֵיהּ.

הרי אדם שנתערב לו קב חטין שלו בעשרה קבין חטין של חבירו, וכי יאכל הלה וחדי [וישמח]?! שהרי לדעה זו שאם היה זה דבר קטן ובלתי נחשב הרי הוא בטל. וכיון שאנו אומרים שאין אדם מבטל את רכושו לאחרים — כן הוא גם לגבי המים והמלח בעיסה. אחיכו עליה [צחקו עליו] החכמים. אמר להו [להם]: וכי גולתיכו שקלי [את גלימתכם לקחתי] שאתם מביישים אותי? הדור אחיכו עליה [חזרו וצחקו עליו].

אֲמַר רַב אוֹשַׁעֲיָא: שַׁפִּיר עֲבוּד דַּאֲחִיכוּ עֲלֵיהּ, מַאי שְׁנָא חִטִּין בִּשְׂעוֹרִים דְּלֹא קָאָמַר לְהוּ – דַּהֲוָה לֵיהּ מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ, וּמִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ בָּטֵיל. חִטִּין בְּחִטִּין נַמִי, נְהִי דִּלְרַבִּי יְהוּדָה לָא בָּטֵיל – לְרַבָּנַן מִבְטַל בָּטֵיל.

אמר רב אושעיא: שפיר עבוד דאחיכו עליה [יפה עשו שצחקו עליו], כלומר, יפה סברו שאין דמיון בין הדברים. וטעמם: מאי שנא [מה שונה] אם נתערבו חטין של אחד בשעורין של חבירו שלא קאמר להו [אמר להם] ר' אבא כדוגמה — דהוה ליה [שהרי הוא] מין בשאינו מינו, וכלל הוא: מין בשאינו מינו — בטיל [בטל]. אם כן כשנתערבו חטין של אחד בחטין של חבירו נמי [גם כן], נהי [אם אמנם] שלדעת ר' יהודה לא בטיל [בטל], אולם לדעת רבנן [חכמים] הריהו מבטל בטיל [מתבטל] ואפילו שהוא מין במינו.

אֲמַר לֵיהּ רַב סָפְרָא: מֹשֶׁה. שַׁפִּיר קָאָמְרַתְּ? וְלָא שְׁמִיעַ לְהוּ הָא דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא קְטוֹסְפָאָה מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: הַבּוֹרֵר צְרוֹרוֹת מִגָּרְנוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ – חַיָּיב לְשַׁלֵּם לוֹ דְּמֵי חִטִּים.

אמר ליה [לו] רב ספרא לר' אושעיא: משה, גדול הדור! שפיר קאמרת [וכי יפה אמרת]?! וכי לא שמיע להו [שמעו] אותם חכמים שצחקו הא דאמר [זו שאמר] ר' חייא קטוספאה [מהעיר קטסיפון] משמיה [משמו] של רב: הבורר צרורות (אבנים) מתוך גרנו של חברו — חייב לשלם לו דמי חטים כנגד משקל אותם צרורות. כי קודם לכן כשהיה מוכר — היו הצרורות נמכרים יחד עם החיטה, וכאשר נטל את הצרורות, נמצא שהפסידו במידה מסויימת.

אַלְמָא: כִּילָא חַסְּרֵיהּ, הָכָא נַמִי כִּילָא חַסְּרֵיהּ.

אלמא [מכאן]: כילא חסריה [מידה החסירו] וכיון שהחסיר לו מן המידה — הריהו מתחייב לשלם לו על חסרון זה, ולכך אינו בטל. הכא [כאן] בעיסה נמי [גם כן] כילא חסריה [דבר מידה חיסרו] ואפילו שמידת המים והמלח קטנה — אינה בטילה.

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: וְלָא שָׁנֵי לֵיהּ לְמָר בֵּין מָמוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ תּוֹבְעִין לְמָמוֹן שֶׁאֵין לוֹ תּוֹבְעִין?

אמר ליה [לו] אביי לרב ספרא: וכי לא שני ליה למר [שונה לו לאדוני] בין ממון שיש לו תובעין כמו הבורר צרורות מן הגורן שאינו בטל; לבין ממון שאין לו תובעין? כמו מים בעיסה, שיש לומר שהם בטלים, כיון שאין להם תובעים!

אֲמַר לֵיהּ: וְלִיטַעֲמִיךְ, הָא דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: נְבֵלָה בְּטֵלָה בִּשְׁחוּטָה – לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׁחוּטָה שֶׁתֵּעָשֶׂה נְבֵלָה,

אמר ליה [לו] רב ספרא: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שיש להבדיל בין ממון שיש לו תובעים לבין ממון שאין לו תובעים, הא [זו] שאמר רב חסדא: לדעת האומר כי מין במינו אינו בטל ושאינו במינו בטל, נבלה בטלה בשחוטה שאם נתערב כזית מן הנבילה בתוך הרבה זיתים מן השחוטה — הרי הוא בטל, והנוגע בתערובת זו אינו נטמא, לפי שהנבילה נחשבת כמין אחר לגבי השחוטה. וטעמו של דבר: לפי שאי אפשר לשחוטה שתעשה נבלה, וכיוון שלא יתכן שיחול עליה איסור נבילה, לכן היא נחשבת כמין אחר, ומין בשאינו מינו — בטל.

שְׁחוּטָה אֵינָהּ בְּטֵלָה בִּנְבֵלָה – לְפִי שֶׁאֶפְשָׁר לִנְבֵלָה שֶׁתֵּעָשֶׂה שְׁחוּטָה.

אולם אם נתערב כזית מן השחוטה בהרבה זיתים מן הנבילה — שחוטה אינה בטלה בנבלה, לפי שאפשר לנבלה שתעשה שחוטה. כי אם הנבילה מתקלקלת ואינה ראויה עוד לאכילה, בטילה ממנה טומאתה ונעשית לענין זה כשחוטה.

הָכִי נַמִי, דְּכִי אִית לָהּ בְּעָלִים לָא בָּטְלָה? וְכִי תֵּימָא הָכִי נַמִי – וְהָא תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי: חֶפְצֵי הֶפְקֵר קוֹנִין שְׁבִיתָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָהֶם בְּעָלִים – דּוֹמִין כְּמִי שֶׁיֵּשׁ לָהֶם בְּעָלִים.

אם כן הכי נמי [כך גם כן] תאמר דכי אית [שאם יש] לה לנבילה בעלים — לא בטלה? וכי תימא [ואם תאמר]: הכי נמי [כך הוא גם כן]; והא תניא [והרי שנינו בברייתא] אמר ר' יוחנן בן נורי: חפצי הפקר שאינם שייכים לאיש, מכל מקום קונין הם שביתה במקומם, וכל המוצאם בשבת יכול ללכת מהם והלאה אלפיים אמה לכל צד. שאף על פי שאין להם בעלים — דומין כמי שיש להם בעלים. משמע שאין העדר בעלים גורם משמעותי בהלכה זו.

אֲמַר לֵיהּ: מִי קָא מְדַמֵּית אִיסּוּרָא לְמָמוֹנָא? אִיסּוּרָא – בָּטֵיל, מָמוֹנָא – לָא בָּטֵיל.

אמר ליה [לו] אביי לרב ספרא: מי קא מדמית [האם מדמה אתה] דין איסורא [איסור] והיתר לדין ממונא [ממון]? איסורא [איסור] — בטיל [בטל], ואילו ממונא [ממון] — לא בטיל [בטל].

וְטַעֲמָא מַאי?

ומכל מקום חוזרת השאלה: וטעמא מאי [ומה הטעם] אין המים בטלים בעיסה?

אַבַּיֵי אָמַר: גְּזֵרָה שֶׁמָּא תַּעֲשֶׂה עִיסָּה בְּשׁוּתָּפוּת,

אביי אמר: הטעם הוא גזרה שמא תעשה עיסה בשותפות. שאמנם במקרה שנתפרש במשנתנו; הדבר המועט שנתנה השכנה — בטל. אלא יתכן שיבואו השכנות לעשות עיסה בשותפות ולא תדענה שיש להקפיד בדבר וכל אחת מהן תוליך את העיסה למקומה, ולכן גזרו אף בנתינה מועטת.

רָבָא אֲמַר: תְּבָלִין לְטַעֲמָא עֲבִידִי, וְטַעֲמָא לָא בָּטֵיל.

רבא אמר טעם אחר: תבלין לטעמא עבידי [לצורך נתינת טעם הם עשויים], וכלל הוא: וטעמא [וטעם] לא בטיל [בטל], שהרי אין רוצים שטעמם יתבטל, ולכן אינם בטלים לגבי העיסה למרות מיעוט כמותם.