דְּלָא כְּרַבִּי דּוֹסָא. דְּתַנְיָא: רַבִּי דּוֹסָא אוֹמֵר, וְאָמְרִי לָהּ אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: הַלּוֹקֵחַ בְּהֵמָה מֵחֲבֵרוֹ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא מְסָרָהּ לוֹ אֶלָּא בְּיוֹם טוֹב – הֲרֵי הִיא כְּרַגְלֵי הַלּוֹקֵחַ. וְהַמּוֹסֵר בְּהֵמָה לָרוֹעֶה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא מְסָרָהּ לוֹ אֶלָּא בְּיוֹם טוֹב – הֲרֵי הִיא כְּרַגְלֵי הָרוֹעֶה.

שלא כשיטת ר' דוסא, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ר' דוסא אומר, ואמרי לה [ויש אומרים] שאבא שאול הוא זה שאומר זאת; הלוקח בהמה מחברו מערב יום טוב, אף על פי שלא מסרה לו אלא ביום טוב עצמו — הרי היא כרגלי הלוקח, והמוסר בהמה לרועה, אף על פי שלא מסרה לו אלא ביום טוב — הרי היא כרגלי הרועה. ואילו במשנתנו שנינו כי המוסר בהמה לרועה — הרי היא כרגלי הבעלים!

אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי דּוֹסָא, וְלָא קַשְׁיָא: כָּאן – בְּרוֹעֶה אֶחָד, כָּאן – בִּשְׁנֵי רוֹעִים. דַּיְקָא נַמִי, דְּקָתָנֵי ״לִבְנוֹ אוֹ לָרוֹעֶה״, שְׁמַע מִינָּהּ.

ודוחים: אפילו תימא [תאמר] כי משנתנו כדעת ר' דוסא היא, ואף על פי כן לא קשיא [קשה]: כאן בדברי ר' דוסא מדובר בשיש בעיר זו רועה אחד בלבד, שכיון שיודע הבעלים מראש כי הוא הרועה אשר לו תימסר הבהמה לרעייה, הריהו מעמידה כבר ברשותו ונמצא שקנה הבהמה שביתה אצל הרועה ולכן היא כרגליו. אולם כאן במשנתנו מדובר, שיש בעיר זו שני רועים שונים ואינו יודע למי מהם ימסרנה לרעייה, וכיון שאין הדבר ברור, נשארת הבהמה כרגלי הבעלים. ומעירים: דיקא נמי [מדוייק גם כן] דקתני [שכן שנה] במשנתנו: לבנו או לרועה, כלומר: משמע שלא ברור לו למי ימסרנה. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּרַבִּי דּוֹסָא. וּמִי אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי? וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כִּסְתַם מִשְׁנָה, וּתְנַן: הַבְּהֵמָה וְהַכֵּלִים כְּרַגְלֵי הַבְּעָלִים.

אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: הלכה כר' דוסא. ושואלים: ומי [האם] אמר ר' יוחנן הכי [כך]? והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן הלכה כללית: הלכה כסתם משנה, ותנן [והרי שנינו במשנתנו] הבהמה והכלים כרגלי הבעלים!

וְלָאו אוֹקִימְנָא כָּאן בְּרוֹעֶה אֶחָד כָּאן בִּשְׁנֵי רוֹעִים.

ומשיבים: ולאו אוקימנא [והאם לא העמדנו] את ההבדל בין המשנה והברייתא שכאן בברייתא מדובר ברועה אחד והלכה כר' דוסא, כאן בשני רועים ובכך לא חלק ר' דוסא.

תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁנַיִם שֶׁשָּׁאֲלוּ חָלוּק אֶחָד בְּשׁוּתָּפוּת, זֶה לֵילֵךְ בּוֹ שַׁחֲרִית לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וְזֶה לִיכָּנֵס בּוֹ עַרְבִית לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה, זֶה עֵרֵב עָלָיו לַצָּפוֹן וְזֶה עֵרֵב עָלָיו לַדָּרוֹם, זֶה שֶׁעֵרֵב עָלָיו לַצָּפוֹן – מְהַלֵּךְ לַצָּפוֹן כְּרַגְלֵי מִי שֶׁעֵרֵב עָלָיו לַדָּרוֹם,

תנו רבנן [שנו חכמים]: שנים ששאלו מאחר חלוק אחד בשותפות, זה שאלו כדי לילך בו שחרית לבית המדרש וזה שאלו כדי ליכנס בו ערבית לבית המשתה (לחתונה). זה, אחד מהשואלים, ערב עליו לצפון, שהמקום אליו הוא מעוניין לילך כשהוא לבוש בחלוק זה רחוק ממקום מושבו הקבוע, וצריך לעשות עירוב תחומים כדי שיוכל ללכת לשם בשבת, וזה, השני, ערב עליו לדרום, הרי זה שערב עליו לצפון — מהלך לצפון עם החלוק רק כרגלי מי שערב עליו לדרום. שאסור לו להרחיק יותר ממה שמותר לשואל השני ללכת.

וְזֶה שֶׁעֵרֵב עָלָיו לַדָּרוֹם – מְהַלֵּךְ לַדָּרוֹם כְּרַגְלֵי מִי שֶׁעֵרֵב עָלָיו לַצָּפוֹן.

וכן זה שערב עליו לדרום מהלך לדרום רק כרגלי מי שערב עליו לצפון. וכגון שהניח כל אחד מהם את עירובו במרחק אלף אמה ממקומו, זה לצפון וזה לדרום, כך שכל אחד מהם יכול להלך בעצמו שלושת אלפים אמה ממקומו (אותם אלף אמה ועוד מרחק תחום שבת שהוא אלפיים אמה ממקום הנחת העירוב). אולם את החלוק, כיון שהוא כרגלי שניהם, לא יוכל אף אחד מהם להוליכו אלא למרחק אלף אמה ממקומו (שהוא מקום הנחת עירובו) ונמצא שכל אחד מהם אינו יכול להוליך את החלוק עימו אלא עד למקום קניית שביתתו שהוא אלף אמה ממקומו, כיון שזהו סוף תחומו של חבירו שקנה שביתתו במרחק אלף אמה לצד האחר.

וְאִם מִצְּעוּ אֶת הַתְּחוּם – הֲרֵי זֶה לֹא יְזִיזֶנָּה מִמְּקוֹמָהּ.

ואם מצעו את התחום, שכל אחד מהם הניח עירובו וקנה שביתתו במרחק אלפיים אמה ממקומו, ונמצא שהמקום המרוחק ביותר אליו יכול כל אחד מהם ללכת ולהוליך את החלוק עימו, הוא מקום מושבם הקבוע ואף לא אמה אחת יותר לכיוון בו הניח השני את עירובו — הרי זה לא יזיזנה ממקומה.

אִתְּמַר: שְׁנַיִם שֶׁלָּקְחוּ חָבִית וּבְהֵמָה בְּשׁוּתָּפוּת. רַב אָמַר: חָבִית מוּתֶּרֶת וּבְהֵמָה אֲסוּרָה, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: חָבִית נַמִי אֲסוּרָה.

אתמר [נאמר], שחלקו אמוראים בשאלה זו: שנים שלקחו (קנו) מערב יום טוב חבית או בהמה בשותפות על מנת לחלקה ביניהם ביום טוב עצמו, מה יעשו? רב אמר: חבית מותרת שכל אחד יטול את חלקו ויוליכנו למקומו ביום טוב ובהמה אסורה, ואין מוליכים אותה אלא למקום ששניהם יכולים ללכת. ושמואל אמר: חבית נמי [גם כן] אסורה.

מַאי קָסָבַר רַב? אִי קָא סָבַר יֵשׁ בְּרֵירָה – אֲפִילּוּ בְּהֵמָה תִּשְׁתְּרֵי, וְאִי קָסָבַר אֵין בְּרֵירָה – אֲפִילּוּ חָבִית נַמִי אֲסוּרָה.

על שיטתו של רב שואלים: מאי קסבר [מה סבר] רב ומה טעמו? אי קא סבר [אם הוא סבור] כי יש ברירה, שאנו מקבלים את העיקרון, שלמפרע, לאחר מעשה, מתברר איזה חלק היה מיועד מראש לאותו אדם וקנה שביתה אצלו — אם כן אפילו בהמה תשתרי [תהא מותרת]! ואי קסבר [ואם סבור הוא] כי אין ברירה ואין אומרים כי החלק שנטל זהו החלק שמלכתחילה היה שלו וקנה שביתה ברשותו — אם כן אפילו חבית נמי [גם כן] אסורה!

לְעוֹלָם קָסָבַר יֵשׁ בְּרֵירָה, וְשָׁנְיָא בְּהֵמָה דְּקָא יָנְקִי תְּחוּמִין מֵהֲדָדֵי. אָמְרִי לֵיהּ רַב כָּהֲנָא וְרַב אַסִי לְרַב: לְאִיסּוּר מוּקְצֶה לֹא חָשְׁשׁוּ, לְאִיסּוּר תְּחוּמִין חָשְׁשׁוּ? שָׁתֵיק רַב.

ומשיבים: לעולם תפרש כי קסבר [הוא סבר] יש ברירה, ומה שאסר רב בבהמה, כי שניא [שונה] בהמה דקא ינקי [שיונקים] התחומין מהדדי [זה מזה], שהרי הבהמה אינה מחולקת בחייה לשני חלקים, וכל חלק תלוי ויונק מחבירו ולכן אי אפשר לומר שמראש היה כל חלק שייך ומוגדר כשל אחד מהם וקנה שביתה במקומו. אמרי ליה [אמרו לו] רב כהנא ורב אסי לרב: אם לכך אתה חושש, אם כן יוצא מדבריך כי לאיסור מוקצה לא חששו, שאין אומרים שכל אחד הקצה מדעתו את חלקו של חבירו ואסור להשתמש בו, ואילו לאיסור תחומין חששו?! שתיק [שתק] רב ולא ענה.

מַאי הָוֵי עֲלָהּ? רַבִּי הוֹשַׁעֲיָא אָמַר: יֵשׁ בְּרֵירָה, וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֵין בְּרֵירָה.

ושואלים: מאי הוי עלה [מה היה עליה] על בעיה זו? ר' הושעיה אמר: בכלל יש ברירה, ולכן יכול כל אחד מהם להוליך גם את החבית וגם את הבהמה למקומו. ור' יוחנן אמר: אין ברירה, ואין מוליכים לא את החבית ולא את הבהמה אלא למקום ששניהם מותרים בו.

וְסָבַר רַבִּי הוֹשַׁעֲיָא יֵשׁ בְּרֵירָה? וְהָתְנַן: הַמֵּת בַּבַּיִת, וְלוֹ פְּתָחִים הַרְבֵּה – כּוּלָּן טְמֵאִים, נִפְתַּח אֶחָד מֵהֶן – הוּא טָמֵא וְכוּלָּן טְהוֹרִים. חִשֵּׁב לְהוֹצִיאוֹ בְּאֶחָד מֵהֶן, אוֹ בְּחַלּוֹן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה – מַצֶּלֶת עַל הַפְּתָחִים כּוּלָּן.

ושואלים: וכי סבר ר' הושעיא כי יש ברירה? והתנן [והלא שנינו במשנה]: היה המת בבית, ולו לבית פתחים אשר לעת עתה הם סגורים הרבה — כולן טמאים, כי יש לחשוש שמא דרך כל אחד מהם יוציאו את המת מן הבית והרי הם נחשבים כחלק מחלל הבית. נפתח אחד מהן מן הפתחים — הוא אותו פתח טמא בכל חללו, וכולן טהורים, שהדבר ברור שיוציאו את המת דרך פתח זה. ואפילו לא נפתח אחד מהם בפועל, אלא שחשב להוציאו באחד מהן או להוציאו בחלון שיש בו ארבעה על ארבעה טפחים — הרי מחשבה זו מצלת על הפתחים כולן וכולן טהורים, חוץ מאותו פתח.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: וְהוּא שֶׁחִשֵּׁב עָלָיו עַד שֶׁלֹּא יָמוּת הַמֵּת, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אַף מִשֶּׁיָּמוּת הַמֵּת.

ונחלקו תנאים בפרטי הלכה זו, בית שמאי אומרים: והוא שחשב עליו עד שלא ימות המת וכאשר מת היה ברור דרך איזה פתח מוציאים אותו. ובית הלל אומרים: אף אם חשב עליו רק משימות המת.

וְאִתְּמַר עֲלָהּ, אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעֲיָא: לְטַהֵר אֶת הַפְּתָחִים מִכָּאן וּלְהַבָּא. מִכָּאן וּלְהַבָּא – אִין, לְמַפְרֵעַ – לָא.

ואתמר עלה [ונאמר עליה] על משנה זו, אמר ר' הושעיא: מה שאמרו בית הלל שאף לאחר מיתה, משיחשוב להוציאו דרך פתח מסויים יטהרו שאר הפתחים — הרי זה לטהר את הפתחים מכאן ולהבא, כלומר: משעת מחשבה ואילך שוב אין בהם טומאה, ונדייק: מכאן ולהבא — אין [כן], אין האחרים נטמאים, אולם למפרע — לא. משמע שאין אומרים שיש ברירה, שהרי אין המחשבה מטהרת את הפתחים למפרע.

אֵפּוּךְ, רַבִּי הוֹשַׁעֲיָא אָמַר: אֵין בְּרֵירָה, וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: יֵשׁ בְּרֵירָה.

את הסתירה הזו מתרצים: אם כן אפוך [הפוך] ואמור כך, ר' הושעיא אמר: אין ברירה, ור' יוחנן אמר: יש ברירה.

וּמִי אִית לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן בְּרֵירָה? וְהָאָמַר רַב אַסִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָאַחִין שֶׁחָלְקוּ – לָקוֹחוֹת הֵן, וּמַחֲזִירִין זֶה לָזֶה בַּיּוֹבֵל.

ושואלים: ומי אית ליה [האם יש לו, מקבל] ר' יוחנן את עיקרון הברירה? והאמר [והרי אמר] רב אסי אמר ר' יוחנן: האחין שחלקו את רכוש אביהם — כלקוחות (קונים) הן נחשבים, וכמו כל הלקוחות — מחזירין זה לזה ביובל ואז הם חוזרים ומחלקים מחדש. הרי שהוא סבור שאין אומרים שהתברר למפרע שכל אחד קיבל את חלקו הראוי, אלא חוזרים וחולקים מחדש בכל פעם.

וְכִי תֵּימָא כִּי לֵית לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן בְּרֵירָה – בִּדְאוֹרַיְיתָא, אֲבָל בִּדְרַבָּנַן – אִית לֵיהּ.

וכי תימא [ואם תאמר] כי לית ליה [כאשר אין לו לא מקבל] ר' יוחנן את עקרון הברירה, הרי זה בדאורייתא [בדברים שמדברי תורה] אבל בדרבנן אית ליה [בדברים שהם מדברי סופרים יש לו], אולם

וּבִדְרַבָּנַן מִי אִית לֵיהּ? וְהָתָנֵי אַיּוֹ:

ובדרבנן מי אית ליה [ובדברי סופרים האם יש לו] ברירה? והתני [והרי שנה] החכם איו לענין דיני עירובי תחומים, כאשר דובר באפשרות שיניח אדם בערב שבת שני עירובים לכיוונים שונים על תנאי שיחול העירוב שהניח באותו צד שיבוא החכם, ואם יבואו שנים משני כיוונים שונים — משעה שהחליט את דרשת איזה מהם רצונו לשמוע והולך לאותו כיוון בכך נתברר שמערב שבת קנה שביתה לאותו צד, ועל זה

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין אָדָם מַתְנֶה עַל שְׁנֵי דְּבָרִים כְּאֶחָד, אֶלָּא אִם בָּא חָכָם לַמִּזְרָח – עֵירוּבוֹ לַמִּזְרָח, לַמַּעֲרָב – עֵירוּבוֹ לַמַּעֲרָב. וְאִילּוּ לְכָאן וּלְכָאן – לֹא.

ר' יהודה חולק ואומר: אין אדם מתנה על שני דברים כאחד, וכגון באופן שעתידים לבוא שני חכמים, ואין תנאי זה מועיל אלא אם יודע על חכם אחד שעתיד לבוא אלא שאינו יודע מאיזה צד עתיד הוא לבוא ובכך הוא רשאי להתנות שאם בא חכם למזרח — ערובו למזרח, ואם בא החכם למערב — ערובו למערב, ואילו לכאן ולכאן — לא, ואי אפשר לומר שיתברר למחרת באיזה מן הצדדים חל העירוב.