חָצֵר – לְאַפּוּקֵי מִדְּרַבִּי יַעֲקֹב, דִּתְנַן: הַמַּעֲבִיר תְּאֵנִים בַּחֲצֵרוֹ לִקְצוֹת – בָּנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ אוֹכְלִין מֵהֶן עֲרַאי, וּפְטוּרִים מִן הַמַּעֲשֵׂר. וְתָנֵי עֲלָהּ: רַבִּי יַעֲקֹב מְחַיֵּיב, וְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה פּוֹטֵר.

מה שאמר חצר שאינה קובעת למעשר בלא שנגמרה מלאכתם של הפירות, הרי זה לאפוקי [להוציא] מדברי ר' יעקב. דתנן [שכן שנינו במשנה]: המעביר תאנים בחצרו לקצות (לעשות מהן קציעות – תאנים מיובשות) — בניו ובני ביתו אוכלין מהן באופן עראי, ופטורים מן המעשר. ותני עלה [ושנויה ברייתא עליה] בהקשר למשנה זו: ר' יעקב מחייב, ור' יוסי בר' יהודה פוטר. ובא ר' יוחנן להשמיענו שאין הלכה כר' יעקב.

תְּרוּמָה – לְאַפּוּקֵי מִדְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דִּתְנַן: פֵּירוֹת שֶׁתְּרָמָן עַד שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹסֵר לֶאֱכוֹל מֵהֶן עֲרַאי, וַחֲכָמִים מַתִּירִין.

מה שאמר שהרמת תרומה גדולה מן הפירות אינה קובעת למעשר — לאפוקי [להוציא] מדברי ר' אליעזר. דתנן [שכן שנינו במשנה]: פירות שתרמן (הרים מהם תרומה גדולה) עד שלא נגמרה מלאכתן, ר' אליעזר אוסר לאכול מהן עראי, וחכמים מתירין.

מִקָּח – (כְּדִתְנַן): הַלּוֹקֵחַ תְּאֵנִים מֵעַם הָאָרֶץ, בִּמְקוֹם שֶׁרוֹב בְּנֵי אָדָם דּוֹרְסִין – אוֹכֵל מֵהֶן עֲרַאי וּמְעַשְּׂרָן דְּמַאי.

ומה שאמר שמקח (קניית פירות) אינה קובעת אותם למעשר — כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: הלוקח תאנים מעם הארץ, במקום שרוב בני אדם דורסין, כלומר: שהם מייבשים את התאנים ועושים מהן דבילה, הרי במקום כזה לא נגמרה מלאכת התאנים לפני כן, ולכן אוכל מהן עראי, ומעשרן כשנגמרה מלאכתם רק דמאי, ככל דבר הנקנה מעם הארץ שמעשרים אותו מספק בלבד.

שְׁמַע מִינָּהּ תְּלָת; שְׁמַע מִינָּהּ: מִקָּח אֵינָהּ קוֹבַעַת אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ, וּשְׁמַע מִינָּהּ: רוֹב עַמֵּי הָאֶרֶץ מְעַשְּׂרִין הֵן, וּשְׁמַע מִינָּהּ: מְעַשְּׂרִין דְּמַאי מֵעַמֵּי הָאָרֶץ אֲפִילּוּ בְּדָבָר שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ.

ומעירים: שמע מינה תלת [למד ממנה מברייתא זו שלושה דברים בהלכה]; שמע מינה [למד מכאן]: כי מקח אינה קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו, וכל שלא נגמרה מלאכתו, אפילו מכרו — אין המכר מחייבו במעשר. ושמע מינה [ולמד מכאן]: שרוב עמי הארץ מעשרין הן, ולכן אינו מעשר ודאי כי אם דמאי. ושמע מינה [ולמד מכאן] דבר אחר: כי מעשרין דמאי מעמי הארץ אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו.

וּלְאַפּוּקֵי מֵהָא דִּתְנַן: הַמַּחֲלִיף פֵּירוֹת עִם חֲבֵירוֹ, זֶה לֶאֱכוֹל וְזֶה לֶאֱכוֹל, זֶה לִקְצוֹת וְזֶה לִקְצוֹת, זֶה לֶאֱכוֹל וְזֶה לִקְצוֹת – חַיָּיב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֶאֱכוֹל – חַיָּיב, לִקְצוֹת – פָּטוּר. הדרן עלך המביא

ופסק ר' יוחנן כשיטה זו, ולאפוקי מהא דתנן [ולהוציא מזה ששנינו במשנה]: המחליף פירות עם חבירו שדבר זה דינו כמקח, אם הכוונה היא זה לאכול וזה לאכול, זה לקצות וזה לקצות, או זה לאכול וזה לקצות — חייב. ואילו ר' יהודה אומר: זה שנטל לאכול — חייב שהרי עבורו נגמרה המלאכה, זה שנטל לקצות — פטור שהרי עבורו עדיין לא נגמרה מלאכתם ויכול לאכול מהם עראי. ופסק ר' יוחנן שלא כדעת תנא קמא, שעצם המקח אינו מחייב במעשר עד שתגמר מלאכתו.

מתני׳ מַשִּׁילִין פֵּירוֹת דֶּרֶךְ אֲרוּבָּה בְּיוֹם טוֹב, אֲבָל לֹא בְּשַׁבָּת. וּמְכַסִּים פֵּירוֹת בְּכֵלִים מִפְּנֵי הַדֶּלֶף, וְכֵן כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן. וְנוֹתְנִין כְּלִי תַּחַת הַדֶּלֶף בְּשַׁבָּת.

גמ׳ אִתְּמַר, רַב יְהוּדָה וְרַב נָתָן, חַד תָּנֵי: מַשִּׁילִין, וְחַד תָּנֵי: מַשְׁחִילִין.

משילין (משליכים) פירות שהיו מונחים על גג בית לייבוש דרך הארובה ביום טוב, אם הוצרך להורידם משם מפני הגשם וכיוצא בכך, משום שאין בכך טירחה יתירה, אבל לא עושים כן בשבת. ומכסים פירות בכלים מפני הדלף מי גשמים הנוטפים מן הגג ומקלקלים אותם, וכן מכסים כדי יין וכדי שמן מאותו טעם. ונותנין כלי תחת הדלף בשבת כדי לקלוט את המים בתוכו ולא יתקלקל הבית.

אֲמַר מָר זוּטְרָא: מַאן דְּתָנֵי ״מַשִּׁילִין״ לָא מִשְׁתַּבֵּשׁ, וּמַאן דְּתָנֵי ״מַשְׁחִילִין״ לָא מִשְׁתַּבֵּשׁ. מַאן דְּתָנֵי מַשִּׁילִין לָא מִשְׁתַּבֵּשׁ – דִּכְתִיב ״כִּי יִשַּׁל זֵיתֶךָ״. וּמַאן דְּתָנֵי מַשְׁחִילִין לָא מִשְׁתַּבֵּשׁ – דִּתְנַן: הַשָּׁחוּל וְהַכָּסוּל. שָׁחוּל – שֶׁנִּשְׁמְטָה יְרֵכוֹ, כָּסוּל – שֶׁאֶחָד מִיַּרְכוֹתָיו גְּבוֹהָה מֵחֲבֶרְתָּהּ.

תחילה דנים בכמה צדדים לשוניים. אתמר [נאמר] שחלקו בכך רב יהודה ורב נתן, חד תני [אחד מהם שונה] כפי שאנו שונים "משילין", וחד תני [ואחד מהם שונה] "משחילין".

אֲמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מַאן דְּתָנֵי מַשִּׁירִין לָא מִשְׁתַּבֵּשׁ, וּמַאן דְּתָנֵי מַשְׁחִירִין לָא מִשְׁתַּבֵּשׁ וּמַאן דְּתָנֵי מַנְשִׁירִין לָא מִשְׁתַּבֵּשׁ.

אמר מר זוטרא: מאן דתני [מי ששונה] לשון "משילין" לא משתבש [טועה] שיש סמוכין לדבר, ומאן דתני [ומי ששונה] לשון "משחילין" לא משתבש [טועה], שיש לכך ראיה. והוא מסביר: מאן דתני [מי ששונה] לשון "משילין" לא משתבש [טועה], דכתיב [שכן נאמר]: "כי ישל זיתך" (דברים כח, מ), כלומר: יפול. ומאן דתני [ומי ששונה] לשון "משחילין" לא משתבש [טועה], דתנן [שכן שנינו במשנה] המביאה את רשימת המומים הפוסלים בבכור: השחול והכסול. ומסבירים: שחול — שנשמטה ירכו, כסול — שאחד מירכותיו גבוהה מחברתה. נמצא שמובן שורש האותיות ש.ח.ל מורה על היות הדבר מושלך או שמוט.

מַאן דְּתָנֵי מַשִּׁירִין לָא מִשְׁתַּבֵּשׁ – דִּתְנַן: רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: נָזִיר לֹא יָחוֹף רֹאשׁוֹ בַּאֲדָמָה, מִפְּנֵי שֶׁמַּשִּׁיר אֶת הַשֵּׂעָר. וּמַאן דְּתָנֵי מַשְׁחִירִין לָא מִשְׁתַּבֵּשׁ – דִּתְנַן: הַשְּׁחוֹר וְהַזּוּג שֶׁל סַפָּרִים, אַף עַל פִּי שֶׁנֶּחְלְקוּ – טְמֵאִין.

אמר רב נחמן בר יצחק: מאן דתני [מי ששונה במשנתנו] לא "משילין" אלא "משירין" לא משתבש [טועה], ומאן דתני [ומי ששונה] לשון "משחירין" לא משתבש [טועה]. ומאן דתני [ומי ששונה] לשון "מנשירין" לא משתבש [טועה].

וּמַאן דְּתָנֵי ״מַנְשִׁירִין״ לָא מִשְׁתַּבֵּשׁ, דִּתְנַן: מִי שֶׁנָּשְׁרוּ כֵּלָיו בַּמַּיִם מְהַלֵּךְ בָּהֶם וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. אִי נַמִי, מֵהָא דִּתְנַן: אֵיזֶהוּ לֶקֶט – הַנּוֹשֵׁר בִּשְׁעַת קְצִירָה.

ומסביר: מאן דתני [מי ששונה] לשון "משירין" לא משתבש [טועה], דתנן [שכן שנינו במשנה], ר' ישמעאל אומר: נזיר לא יחוף [ירחץ] את ראשו בסיוע אדמה (המשמשת כעין סבון) מפני שמשיר על ידי כך את השער, והנזיר הלא צווה לגדל פרע שער ראשו. הרי ש"משיר" משמעו לשון נפילה. ומאן דתני [ומי ששנה] לשון "משחירין" אף הוא לא משתבש [טועה ]. דתנן [שכן שנינו במשנה]: השחור שהוא סוג של תער וכן הזוג (מהמספריים) של ספרים, אף על פי שנחלקו שהרי הם מורכבים משני סכינים צמודים — טמאין. ולענייננו נלמד ש"שחור" לשון חיתוך והפלה הוא.

תְּנַן: ״מַשִּׁילִין פֵּירוֹת דֶּרֶךְ אֲרוּבָּה בְּיוֹם טוֹב״. עַד כַּמָּה? אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַבִּי אַסִי, וְאָמְרִי לָהּ אָמַר רַבִּי אַסִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, כְּאוֹתָהּ שֶׁשָּׁנִינוּ: מְפַנִּין אַרְבַּע וְחָמֵשׁ קוּפּוֹת שֶׁל תֶּבֶן וְשֶׁל תְּבוּאָה מִפְּנֵי הָאוֹרְחִים, וּמִפְּנֵי בִּטּוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ.

ומאן דתני [ומי ששונה], לשון "מנשירין" לא משתבש [טועה] אף הוא, דתנן [שכן שנינו במשנה]: מי שנשרו כליו במים בשבת — מהלך בהם ויתייבשו מאליהם ואינו חושש לכך שעשויים אנשים לחשוד שכיבסם בשבת. אי נמי [או גם כן] מהא דתנן [מזו ששנינו במשנה] :איזהו לקט — הנושר בשעת קצירה. הרי שלשון "נושר", משמעות נפילה לה.

וְדִלְמָא שָׁאנֵי הָתָם, דְּאִיכָּא בִּטּוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ, אֲבָל הָכָא דְּלֵיכָּא בִּטּוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ – לָא. אִי נַמִי הָתָם הַיְינוּ טַעְמָא דְּאַרְבַּע וְחָמֵשׁ קוּפּוֹת שָׁרֵי – מִשּׁוּם שַׁבָּת דַּחֲמִירָא וְלָא אָתֵי לְזִלְזוּלֵי בֵּיהּ, אֲבָל יוֹם טוֹב דְּקִיל וְאָתֵי לְזִלְזוּלֵי בֵּיהּ – כְּלָל כְּלָל לֹא.

ולבירור עצם הדברים. תנן [שנינו במשנה]: משילין פירות דרך ארובה ביום טוב. ושואלים: היות וטעם ההיתר הוא משום שאין בפעולה זו טירחה יתירה, מסתבר איפוא שאין הדבר בלתי מוגבל, ואם כן עד כמה? מה כמות הפירות שמותר להעביר כך? אמר ר' זירא אמר רב אסי, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת ר' אסי אמר ר' יוחנן: כאותה כמות ששנינו בנושא אחר: מפנין בשבת ארבע וחמש קופות (סלים) של תבן ושל תבואה מן המחסן מפני האורחים שיוכלו לשבת שם, ומפני בטול בית המדרש אם אין די מקום ישיבה לתלמידים.

אִי נַמִי לְאִידָךְ גִּיסָא: הָתָם הַיְינוּ טַעְמָא – דְּלֵיכָּא הֶפְסֵד מָמוֹן, אֲבָל הָכָא דְּאִיכָּא הֶפְסֵד מָמוֹן – אֲפִילּוּ טוּבָא נַמִי.

את הראיה הזו דוחים: ודלמא שאני התם [ושמא שונה שם] דאיכא [שיש] בכך בטול בית המדרש, אבל הכא דליכא [אבל כאן שאין] בטול בית המדרש — לא יתירו לטלטל כמות רבה כל כך. ומצד אחר, אי נמי: התם היינו טעמא [או גם כן זהו הטעם]: שארבע וחמש קופות שרי [מותר] — משום שבת דחמירא [שהיא חמורה] ולא אתי לזלזולי ביה [יבואו לזלזל בה], אבל יום טוב דקיל [שהוא קל] ואתי לזלזולי ביה [ויבואו לזלזל בו] — כלל כלל לא.