עֶרֶב שַׁבָּת בַּשְּׁבִיעִית, וְאוֹמֵר: מִכָּאן אֲנִי אוֹכֵל לְמָחָר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁיִּרְשׁוֹם, וְיֹאמַר: מִכָּאן וְעַד כָּאן.

ערב שבת בשנת השביעית שבשנה זו אין מעשרים, ואפשר למחרת ליטול מן הפירות ולאוכלם בלא תיקון נוסף, ואומר: מכאן מפירות אלה אני אוכל למחר. וחכמים אומרים: לא יאכל עד שירשום (יסמן) בתוך ערימת הפירות מבעוד יום ויאמר במפורש: מכאן ועד כאן אני לוקח.

גמ׳ תְּנַן הָתָם: תִּינוֹקוֹת שֶׁטָּמְנוּ תְּאֵנִים מֵעֶרֶב שַׁבָּת, וְשָׁכְחוּ וְלֹא עִשְּׂרוּ, לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת לֹא יֹאכְלוּ אֶלָּא אִם כֵּן עִשְּׂרוּ. וּתְנַן נַמִי: הַמַּעֲבִיר תְּאֵנִים בַּחֲצֵרוֹ לִקְצוֹת – בָּנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ אוֹכְלִין מֵהֶן עֲרַאי, וּפְטוּרִים.

תנן התם [שנינו שם במשנה]: תינוקות שטמנו תאנים לעצמם בשדה מערב שבת כדי לאכול מהן בשבת, ושכחו ולא עשרו — לא יאכלום בשבת, לפי שאכילת שבת נחשבת תמיד כאכילת קבע המחייבת במעשר, ואפילו למוצאי שבת לא יאכלו, אלא אם כן עשרו. ותנן נמי [ושנינו במשנה גם כן]: המעביר תאנים בחצרו כדי לקצות (לעשות אותן קציעות – תאנים מיובשות) — בניו ובני ביתו אוכלין מהן בינתיים אכילת עראי ופטורים מן המעשר, שכן ראיית הפירות את פני החצר אינה קובעת את הפירות למעשר ואינה כדין בית.

בְּעָא מִנֵּיהּ רָבָא מֵרַב נַחְמָן: שַׁבָּת מַהוּ שֶׁתִּקְבַּע מוּקְצֶה לְמַעֲשֵׂר בְּדָבָר שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ? מִי אָמְרִינַן: כֵּיוָן דִּכְתִיב ״וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עוֹנֶג״ – קָבְעָה, וַאֲפִילּוּ בְּדָבָר שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ, אוֹ דִּלְמָא בְּדָבָר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ – קָבְעָה, בְּדָבָר שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ – לֹא קָבְעָה?

ועל סמך שני מקורות אלה בעא מניה [שאל אותו] רבא מרב נחמן: שבת, מהו שתקבע מוקצה למעשר בדבר שלא נגמרה מלאכתו? האם נאמר שעצם העובדה שהמאכל מוכן לשבת עושה אותו כמאכל קבע וכמי שנגמרה מלאכתו, או לא? מי אמרינן [האם אומרים אנו]: כיון דכתיב [שנאמר]: "וקראת לשבת ענג" (ישעיהו נח, יג), לומר שכל אכילה בשבת נחשבת כעונג ואינה כאכילת ארעי, ולכך קבעה השבת את הדברים ואפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו שייחשב כגמור וראוי לאכילת קבע, או דלמא [שמא] בדבר שנגמרה מלאכתו — קבעה השבת, אולם בדבר שלא נגמרה מלאכתו — לא קבעה?

אֲמַר לֵיהּ: שַׁבָּת קוֹבַעַת בֵּין בְּדָבָר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ, בֵּין בְּדָבָר שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ. אֲמַר לֵיהּ: וְאֵימָא שַׁבָּת דּוּמְיָא דְּחָצֵר, מֶה חָצֵר – אֵינָהּ קוֹבַעַת אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ, אַף שַׁבָּת – לֹא תִּקְבַּע אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ. אֲמַר לֵיהּ: לִימּוּד עָרוּךְ הוּא בְּיָדֵינוּ, שֶׁהַשַּׁבָּת קוֹבַעַת בֵּין בְּדָבָר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ, בֵּין בְּדָבָר שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ.

אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: שבת קובעת, בין בדבר שנגמרה מלאכתו, בין בדבר שלא נגמרה מלאכתו. אמר ליה [לו] רבא והקשה: ואימא [ואמור] שתהא שבת דומיא [בדומה] לדין החצר, מה חצר — אינה קובעת שיחשב מאכל הנמצא בה כסעודת קבע לענין מעשר אלא בדבר שנגמרה מלאכתו, אף שבת — לא תקבע (תחשיב כאכילת קבע) אלא בדבר שנגמרה מלאכתו! אמר ליה [לו] רב נחמן: אין אני אומר זאת בגלל סברה שהעלתי אני בדעתי שאתה יכול להציג כנגדה סברה אחרת, אלא לימוד ערוך הוא בידינו: שהשבת קובעת, בין בדבר שנגמרה מלאכתו, בין בדבר שלא נגמרה מלאכתו.

אֲמַר מָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן: אַף אֲנַן נַמִי תָּנֵינָא: וְעוֹד אֲמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: עוֹמֵד אָדָם עַל הַמּוּקְצֶה עֶרֶב שַׁבָּת בַּשְּׁבִיעִית וכו׳. טַעֲמָא – דִּשְׁבִיעִית, דְּלָאו בַּר עִשּׂוּרֵי הוּא, הָא בִּשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ – הָכִי נַמִי דְּאָסוּר. מַאי טַעְמָא – לָאו מִשּׁוּם דְּשַׁבָּת קָבְעָה?

אמר מר זוטרא בריה [בנו] של רב נחמן: אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] מעין זה במשנתנו, ועוד אמר ר' אליעזר: עומד אדם על המוקצה ערב שבת בשביעית ואומר מכאן מכאן אני אוכל. טעמא [הטעם, דווקא] משום שהוא פרי שביעית, דלאו בר עשורי הוא [שאינו בן מעשר], שאין חובה לעשרו באותה שנה, הא [אולם] בשאר שני שבוע [שנות השמיטה] — הכי נמי [כך גם כן תאמר] שאסור לאוכלם בלא לעשר, מאי טעמא [מה טעם הדבר] — לאו [האם לא] משום שהשבת קבעה אותם למעשר ואסור לאוכלם בלעדיו?

לָא, שָׁאנֵי הָתָם, כֵּיוָן דְּאָמַר ״מִכָּאן אֲנִי אוֹכֵל לְמָחָר״ – קָבַע לֵיהּ עִלָּוֵיהּ. אִי הָכִי מַאי אִרְיָא שַׁבָּת? אֲפִילּוּ בַּחוֹל נַמִי. הָא קָא מַשְׁמַע לָן: דְּטֶבֶל מוּכָן הוּא אֵצֶל שַׁבָּת, שֶׁאִם עָבַר וְתִקְּנוֹ – מְתוּקָּן.

ודוחים: לא משם אין ראיה, שאני התם [שונה שם] כיון שאמר: "מכאן אני אוכל למחר" אם כן מיד קבע ליה [לו] סעודה עלויה [עליהם] והרי בכך גילה דעתו שאינו רוצה לעשות בהם תיקון נוסף. ושואלים: אי הכי מאי אריא [אם כך מה שייך] מדוע נאמרה הלכה זו דווקא בשבת, שהרי אז אין יחוד בשבת, אפילו אם אמר כך ביום חול נמי [גם כן], שהרי מאחר שיחדם לסעודתו — נעשו כגמורים וחייבים במעשר! ומשיבים: הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו]: שטבל אין אומרים עליו שהוא מוקצה במהותו כיון שאסור לתקנו ולאוכלו, אלא מוכן הוא אצל שבת, שכן אם עבר על דברי חכמים ותקנו — מתוקן.