דְּקָמְתַקֵּן מָנָא, בָּאוּר נַמִי קָא מְתַקֵּן מָנָא! תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: חוֹתְכָהּ בָּאוּר בְּפִי שְׁתֵּי נֵרוֹת. אָמַר רַב נָתָן בַּר אַבָּא אָמַר רַב: מוֹחֲטִין אֶת הַפְּתִילָה בְּיוֹם טוֹב. מַאי מוֹחֲטִין? אֲמַר רַב חֲנִינָא בַּר שֶׁלֶמְיָא (מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב): לַעֲדוּיֵי חוּשְׁכָא.

"ואין גורפין תנור וכירים". תני [שנה] רב חייא בר יוסף קמיה [לפני] רב נחמן: ואם אי אפשר לאפות אלא אם כן גורפו — מותר. מסופר: דביתהו [אשתו] של ר' חייא נפל לה אריחא בתנורא ביומא טבא [אריח, חלק של לבינה, בתוך התנור ביום טוב] והפריע לאפיה בו, אמר לה ר' חייא: חזי, דאנא רפתא מעלייתא בעינא [ראי, דעי לך, שאני לחם מעולה אני רוצה] ורמז לה שמותר להוציא את הלבינה משם. כיוצא בו אמר ליה [לו] רבא לשמעיה [לשמשו]: טוי לי בר אווזא [צלה לי ברווז] בתנור ואזדהר מחרוכא [והזהר מלחרוך אותו], שרמז לו שלצורך זה מותר להוציא את כל הדברים המפריעים המצויים בתנור.

תָּנֵי בַּר קַפָּרָא: שִׁשָּׁה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בִּפְתִילָה, שְׁלֹשָׁה לְהַחְמִיר וּשְׁלֹשָׁה לְהָקֵל. לְהַחְמִיר: אֵין גּוֹדְלִין אוֹתָהּ לְכַתְּחִלָּה בְּיוֹם טוֹב, וְאֵין מְהַבְהֲבִין אוֹתָהּ בָּאוּר, וְאֵין חוֹתְכִין אוֹתָהּ לִשְׁנַיִם. לְהָקֵל: מְמַעֲכָהּ בַּיָּד, וְשׁוֹרָהּ בַּשֶּׁמֶן, וְחוֹתְכָהּ בָּאוּר בְּפִי שְׁתֵּי נֵרוֹת.

ועוד בדברים דומים אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: אמר לן [לנו] רב אחא מהוצל, דמר [שאדוני], רב אשי, שרקין ליה תנורא ביומא טבא [טחים לו בטיט את פי התנור ביום טוב]. שהיו סותמים בטיט את התנור כדי שיהא הצלי או התבשיל מבושל כל צרכו. וכיצד עושים דבר שיש בו משום מלאכת לישה ביום טוב? אמר ליה [לו]: אנן ארקתא דפרת סמכינן [אנו על שפת נהר פרת אנו סומכים] ואין אנו צריכים לגבל טיט, אלא נוטלים עפר משפת הנהר, ועפר זה כבר מגובל די צורכו, ואין כאן משום מלאכת גיבול ולישה. ומעירים: והני מילי הוא דצייריה [ודברים אלה שמותר, אמורים דווקא כאשר צרר] או סימן את הטיט הזה מאתמול, שאין בו משום מוקצה. אמר רבינא: וקטמא [ולגבל באפר] לצורך זה — שרי [מותר], שאין באפר משום גיבול ולישה.

וְאָמַר רַב נָתָן בַּר אַבָּא אָמַר רַב: עֲתִירֵי בָּבֶל יוֹרְדֵי גֵּיהִנָּם הֵם. כִּי הָא דְּשַׁבְּתַאי בַּר מָרִינוּס אִקְלַע לְבָבֶל, בְּעָא מִנַּיְיהוּ עִסְקָא – וְלָא יְהַבוּ לֵיהּ. מְזוֹנֵי מֵיזַן – נַמִי לָא זָיְנוּהוּ,

שנינו במשנה: אין מקיפין שתי חביות כדי לשפות עליהן קדירה. אמר רב נחמן: אבנים גדולות של בית הכסא, שאדם יושב עליהן לעשות צרכיו מותר לצדדן ולהעמידן בצורה הראוייה לייעודן ביום טוב. איתיביה [הקשה לו] רבה לרב נחמן: הלא שנינו כי אין מקיפין (מקרבים) שתי חביות כדי לשפות עליהן את הקדרה, ולכאורה נראה שכל העמדת דברים כעין בנין אסורה! אמר ליה [לו]: שאני התם [שונה שם] בחביות משום דקא עביד אהלא [שהוא עושה אהל]. כלומר: הנחת הקדירה על גבי החביות יוצרת כעין כיסוי, ויצירת הכיסוי היא המחשיבה את הפעולה כעשיית אוהל, ולא העמדת החביות יחד.

אֲמַר: הָנֵי מֵעֶרֶב רַב קָא אָתוּ, דִּכְתִיב ״וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ״ כָּל הַמְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת – בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא מִזַּרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ מְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת – בְּיָדוּעַ שֶׁאֵינוֹ מִזַּרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ.

אמר ליה [לו] רבה זוטא [הקטן] (להבדילו מרבה סתם), לרב אשי: אלא מעתה מי שבנה אצטבא ביום טוב שהוא מקום מוגבה בלא גג, שלא עביד אהלא [עשה אהל], הכי נמי דשרי [כך גם כן תאמר שמותר], כיון שלא עשה אהל? אמר ליה [לו]: אינו דומה; כי התם [שם] בבנין גמור כאיצטבא בנין קבע אסרה תורה. ובכל אופן שבונה בנין עראי לא אסרה תורה. אולם, גזרו רבנן [חכמים] על בנין עראי לאסור עשייתו ביום טוב, משום בנין קבע, אולם הכא [כאן] בבית הכסא משום כבודו של המשתמש לא גזרו ביה רבנן [בו חכמים].

וְאָמַר רַב נָתָן בַּר אַבָּא אָמַר רַב: כָּל הַמְצַפֶּה עַל שֻׁלְחַן אֲחֵרִים – עוֹלָם חָשֵׁךְ בַּעֲדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״נוֹדֵד הוּא לַלֶּחֶם אַיֵּה יָדַע כִּי נָכוֹן בְּיָדוֹ יוֹם חֹשֶׁךְ״. רַב חִסְדָּא אָמַר: אַף חַיָּיו אֵינָן חַיִּים.

אמר רב יהודה: האי מדורתא [מדורה זו] שעורכים בה את העצים בתבנית כעין בית, אם מסדר מלמעלה למטה שקודם מחזיק בידו את העצים העליונים ומניח תחתם את העצים התחתונים — שרי [מותר], לפי שאין זו דרך בנין. אולם אם עושה כדרכו מלמטה למעלה — אסור משום בנין.

תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁלֹשָׁה חַיֵּיהֶן אֵינָם חַיִּים, וְאֵלּוּ הֵן: הַמְצַפֶּה לְשֻׁלְחַן חֲבֵירוֹ, וּמִי שֶׁאִשְׁתּוֹ מוֹשֶׁלֶת עָלָיו, וּמִי שֶׁיִּסּוּרִין מוֹשְׁלִין בְּגוּפוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף מִי שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא חָלוּק אֶחָד. וְתַּנָּא קַמָּא – אֶפְשָׁר דִּמְעַיֵּין בְּמָנֵיהּ.

— משום דקמתקן מנא [שעל ידי כך הוא מתקן כלי], ואם כן באור נמי קא מתקן מנא [באש גם כן הוא מתקן כלי]! תני [שנה] ר' חייא לבאר: חותכה באור בפי שתי נרות. כלומר: אין חותך את הפתילה להתקינה לעצמה, אלא מכניס פתילה ארוכה בתוך שני נרות ומדליק את האש באמצע, ועל ידי כך נוצרות אמנם שתי פתילות נפרדות, אך דבר זה נעשה אגב הדלקת שני נרות. אמר רב נתן בר אבא אמר רב: מוחטין את הפתילה ביום טוב. המלה "מוחטין" לא היתה מובנת, ושאלו: מאי [מה פירוש המלה] "מוחטין"? אמר רב חנינא בר שלמיא: לעדויי חושכא [להסיר את החושך], כלומר: מותר להסיר את החלק המפוחם, השרוף, כדי שיאיר אור הנר יותר.

מתני׳ אֵין שׁוֹבְרִין אֶת הַחֶרֶס, וְאֵין חוֹתְכִין הַנְּיָיר לִצְלוֹת בּוֹ מָלִיחַ,

תני [שנה] בר קפרא: ששה דברים נאמרו בדיני פתילה ביום טוב, שלשה מהם להחמיר ושלשה אחרים להקל. שלושת הדברים להחמיר: אין גודלין (טווים, פותלים) אותה לכתחלה ביום טוב, ואין מהבהבין אותה (חורכים אותה מעט) באור קודם הדלקתה כדי שתבער יפה, ואין חותכין אותה לשנים. ושלושת הדברים להקל: ממעכה ביד, שאף שאסור לגודלה, מותר מכל מקום לעצב את צורתה כלאחר יד, ושורה בשמן כדי שתבער יפה אחר כך, וחותכה באור (באש) בפי שתי נרות.

וְאֵין גּוֹרְפִין תַּנּוּר וְכִירַיִם, אֲבָל מְכַבְּשִׁין.

כיון שהזכרנו דבר בשם רב נתן בר אבא מביאים דברים נוספים שנאמרו בשמו. שמאחר שאין שמו נזכר הרבה, צרפו כמה מדבריו כדי להזכירם. וכך מסרו, אמר רב נתן בר אבא אמר רב: עתירי [עשירי] בבל, יורדי גיהנם הם. לפי שאינם מרחמים על הבריות. כי הא [כמו מעשה זה] שהיה בשבתאי בר מרינוס אקלע [שהזדמן] לבבל, בעא מנייהו עסקא [בקש מהם לעשות עמו עסקה], כלומר, שילוו לו כסף והוא יתעסק בו ויתן להם מחצית מן הרווחים — ולא יהבו ליה [נתנו לו]. ואולם כשביקש מהם מזוני מיזן [שיזונו אותו במזונות] — נמי לא זינוהו [וגם כן לא זנוהו, לא פירנסוהו],

וְאֵין מַקִּיפִין שְׁתֵּי חָבִיּוֹת לִשְׁפּוֹת עֲלֵיהֶן אֶת הַקְּדֵרָה, וְאֵין סוֹמְכִין אֶת הַקְּדֵרָה בִּבְקַעַת, וְכֵן בַּדֶּלֶת, וְאֵין מַנְהִיגִין אֶת הַבְּהֵמָה בְּמַקֵּל בְּיוֹם טוֹב, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר.

אמר: הני [אלה] , אותם עשירים, אינם מזרע האבות אלא מערב רב קאתו [הם באו]! דכתיב [שכן נאמר]: "ונתן לך רחמים ורחמך והרבך כאשר נשבע לאבותיך" (דברים יג, יח), ודרשו מכאן: כל המרחם על הבריות — בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו, וכל מי שאינו מרחם על הבריות — בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו. ואלה, עשירי בבל, שאינם מרחמים — משמע שאינם מבני אברהם יצחק ויעקב.

גמ׳ מַאי טַעְמָא? מִשּׁוּם דְּקָא מְתַקֵּן מָנָא.

ועוד אמר רב נתן בר אבא אמר רב: כל המצפה על שלחן אחרים להתפרנס מהם — עולם חשך בעדו, שהכל נראה לו כחושך וכמחוסר תקווה. שנאמר: "נדד הוא ללחם איה ידע כי נכון בידו יום חשך" (איוב טו, כג). רב חסדא אמר: אף חייו אינן חיים, כלומר: אין בהם טעם.

״וְאֵין גּוֹרְפִין תַּנּוּר וְכִירַיִם״. תָּנֵי רַב חִיָּיא בַּר יוֹסֵף קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן: וְאִם אִי אֶפְשָׁר לֶאֱפוֹת אֶלָּא אִם כֵּן גּוֹרְפוֹ – מוּתָּר. דְּבֵיתְהוּ דְּרַבִּי חִיָּיא נְפַל לָהּ אָרִיחָא בְּתַנּוּרָא בְּיוֹמָא טָבָא. אֲמַר לָהּ רַבִּי חִיָּיא: חֲזִי דַּאֲנָא רִפְתָּא מְעַלְיְיתָא בָּעֵינָא. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְשַׁמָּעֵיהּ: טְוֵי לִי בַּר אַוְוזָא, וְאִזְדַּהַר מֵחֲרוּכָא.

ולחיזוק אימרה זו מביאים מה שתנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: שלשה, חייהן אינם חיים. ואלו הן: המצפה לשלחן חבירו להתפרנס ממנו, ומי שאשתו מושלת עליו, ומי שיסורין מושלין בגופו. ויש אומרים: אף מי שאין לו אלא חלוק אחד שאינו יכול לכבסו כראוי, וסובל מחמת הכינים והליכלוך. ומעירים, ותנא קמא, שלא מנה דבר זה, סבור: אפשר דמעיין במניה [אפשר לו שיבדוק בבגדיו] ויוציא מהם את הכינים ולא יסבול כל כך.

אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אַשִׁי: אֲמַר לָן רַב אַחָא מֵהוּצַּל דְּמָר שַׁרְקִין לֵיהּ תַּנּוּרָא בְּיוֹמָא טָבָא. אֲמַר לֵיהּ: אֲנַן אַרַקְתָּא דִּפְרָת סָמְכִינַן. וְהָנֵי מִילֵּי – הוּא דְּצַיְירֵיהּ מֵאֶתְמוֹל. אֲמַר רָבִינָא: וְקִטְמָא שָׁרֵי.

אין שוברין ביום טוב את החרס, ואין חותכין את הנייר לצלות בו מליח. שמניח את החרסים השבורים או את חתיכות הנייר לאחר שמרטיבם במים על ברזל השבכה או התנור שצולה עליהם, כדי שלא ישרף הדג מן החום.

״וְאֵין מַקִּיפִין שְׁתֵּי חָבִיּוֹת״. אָמַר רַב נַחְמָן: אֲבָנִים שֶׁל בֵּית הַכִּסֵּא מוּתָּר לְצַדְּדָן בְּיוֹם טוֹב. אֵיתִיבֵיהּ רַבָּה לְרַב נַחְמָן: אֵין מַקִּיפִין שְׁתֵּי חָבִיּוֹת לִשְׁפּוֹת עֲלֵיהֶן אֶת הַקְּדֵרָה. אֲמַר לֵיהּ: שָׁאנֵי הָתָם, מִשּׁוּם דְּקָא עָבֵיד אָהָלָא.

ואין גורפין תנור וכירים מן הטיח או דבר אחר שנפל לתוכם ומפריע במלאכת האפייה, אבל מכבשין (לוחצים ומיישרים) את האפר והעפר שבקרקעית התנור, כדי שלא יפריע להסקה אחרת.

אֲמַר לֵיהּ רַבָּה זוּטָא לְרַב אַשִׁי: אֶלָּא מֵעַתָּה, בָּנָה אִצְטַבָּא בְּיוֹם טוֹב דְּלָא עָבֵיד אָהָלָא, הָכִי נַמִי דְּשָׁרֵי? אֲמַר לֵיהּ: הָתָם – בִּנְיַן קֶבַע אָסְרָה תּוֹרָה, בִּנְיַן עֲרַאי לֹא אָסְרָה תּוֹרָה, וְגָזְרוּ רַבָּנַן עַל בִּנְיַן עֲרַאי מִשּׁוּם בִּנְיַן קֶבַע. וְהָכָא, מִשּׁוּם כְּבוֹדוֹ – לֹא גָּזְרוּ בֵּיהּ רַבָּנַן.

ואין מקיפין (סומכים יחד) שתי חביות כדי לשפות (להניח) עליהן את הקדרה שתתבשל על האש שמדליקים בין החביות, ואין סומכין את הקדרה שאינה עומדת ישר בבקעת (בחתיכת עץ) כדי שלא תיפול, וכן אסור לעשות כן בדלת, כדי שלא תתמוטט. ואין מנהיגין את הבהמה במקל ברשות הרבים ביום טוב, ור' אלעזר בר' שמעון מתיר.

אָמַר רַב יְהוּדָה: הַאי מְדוּרְתָא, מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה – שָׁרֵי, מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה – אָסוּר.

לגבי ענין שבירת החרס וחיתוך הנייר מסבירים: מאי טעמא [מה טעם] האיסור — משום דקא מתקן מנא [שעל ידי כן הוא כמתקן כלי].