גמ׳ וְהָאָמְרַתְּ רֵישָׁא אֵין מְבַקְּעִין כְּלָל! אֲמַר רַב יְהוּדָה אֲמַר שְׁמוּאֵל: חַסּוּרֵי מְחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: אֵין מְבַקְּעִין מִן הַסְּוַאר שֶׁל קוֹרוֹת וְלֹא מִן הַקּוֹרָה שֶׁנִּשְׁבְּרָה בְּיוֹם טוֹב. אֲבָל מְבַקְּעִין מִן הַקּוֹרָה שֶׁנִּשְׁבְּרָה מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב.

על לשון המשנה תוהים: והאמרת רישא [והרי אמרת בתחילה] אין מבקעין קורות כלל ולכאורה טעם האיסור הוא משום טירחה יתירה ביום טוב, ואם כן מדוע מפרש בסוף כיצד מבקעים ואף התיר בקופיץ? אמר רב יהודה אמר שמואל: חסורי מחסרא והכי קתני [חסרה המשנה וכך יש לשנותה]: אין מבקעין קורות מן הסואר של קורות (מערימת קורות) המונחות לצורך בנין, ולא מן הקורה שנשברה ביום טוב עצמו, משום שהיא בגדר מוקצה. אבל מבקעין מן הקורה שנשברה מערב יום טוב שודאי עומדת להסקה ולא הקצה אותה מדעתו.

וּכְשֶׁהֵן מְבַקְּעִין – אֵין מְבַקְּעִין לֹא בְּקַרְדוֹם וְלֹא בְּמַגָּל וְלֹא בִּמְגֵרָה אֶלָּא בְּקוֹפִיץ. תַּנְיָא נַמִי הָכִי: אֵין מְבַקְּעִין עֵצִים לֹא מִן הַסְּוַאר שֶׁל קוֹרוֹת וְלֹא מִן הַקּוֹרָה שֶׁנִּשְׁבְּרָה בְּיוֹם טוֹב, לְפִי שֶׁאֵינוֹ מִן הַמּוּכָן.

אולם אף כשהן מבקעין את הקורה הזו — אין לבוקעה כדרך ביקועה בימות החול, אלא בשינוי, ולכן אין מבקעין לא בקרדום ולא במגל ולא במגרה אלא בקופיץ. ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך], כדברי שמואל: אין מבקעין עצים לא מן הסואר של קורות, ולא מן הקורה שנשברה ביום טוב עצמו, לפי שאינו מן המוכן.

״וְלֹא בְּקַרְדוֹם״. אֲמַר רַב חִינָּנָא בַּר שֶׁלֶמְיָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בַּנַּקְבוּת שֶׁלּוֹ, אֲבָל בַּזַּכְרוּת שֶׁלּוֹ – מוּתָּר.

שנינו במשנה שאף במקרה שמותר לבקע עצים ביום טוב — לא מבקעים באמצעות קרדום. אמר רב חיננא בר שלמיא משמיה [משמו] של רב: לא שנו איסור זה אלא כשמבקע בצד נקבות (הרחב) שלו, שהדרך לבקע עצים בצד זה, אבל אם מבקע בצד זכרות (הצר) שלו, שאין דרך לחתוך בו עצים — מותר.

פְּשִׁיטָא, בְּקוֹפִיץ תְּנַן. מַהוּ דְּתֵימָא: הָנֵי מִילֵּי – קוֹפִיץ לְחוּדֵיהּ, אֲבָל קַרְדוֹם וְקוֹפִיץ – אֵימָא: מִגּוֹ דְּהַאי גִּיסָא אָסוּר – הַאי גִּיסָא נַמִי אָסוּר, קָא מַשְׁמַע לָן.

ומקשים: פשיטא [פשוט, מובן הדבר מאליו] שדרך שינוי מותר, הלא בקופיץ תנן [שנינו במשנתנו] שמותר, וצד זכרות שבקרדום כעין קופיץ הוא! ומסבירים: מהו דתימא [שתאמר]: הני מילי [דברים אלו] אמורים בקופיץ לחודיה [לחוד, לעצמו] שהוא צר משני צידיו, אבל כלי שמצידו האחד הוא קרדום ומצידו השני הוא קופיץ, אימא [אמור]: מגו דהאי גיסא [מתוך שצד זה] הרחב יותר, אסור — האי גיסא נמי [צד זה, הצר יותר גם כן] אסור, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שהצד הצר (צד הקופיץ שבו), מכל מקום מותר.

וְאִיכָּא דְּמַתְנֵי לָהּ אַסֵּיפָא: ״אֶלָּא בְּקוֹפִיץ״. אֲמַר רַב חִינָּנָא בַּר שֶׁלֶמְיָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בַּזַּכְרוּת שֶׁלּוֹ, אֲבָל בַּנַּקְבוּת שֶׁלּוֹ – אָסוּר. פְּשִׁיטָא, וְלֹא בְּקַרְדוֹם תְּנַן. מַהוּ דְּתֵימָא: הָנֵי מִילֵּי – קַרְדוֹם, אֲבָל קוֹפִיץ וְקַרְדוֹם, אֵימָא: מִגּוֹ דְּהַאי גִּיסָא שָׁרֵי – הַאי גִּיסָא נַמִי שָׁרֵי, קָא מַשְׁמַע לָן.

ואיכא דמתני לה אסיפא [ויש ששנו את ההלכה הזו על סופה] של המשנה. כיצד, נאמר שם: אלא בקופיץ. אמר רב חיננא בר שלמיא משמיה [משמו] של רב: לא שנו שהותר ביקוע עצים ביום טוב (כשנשברו מאתמול, כאמור) אלא כשמבקע אותם בצד זכרות (הצר) שלו, אבל אם מבקע בצד נקבות (הרחב) שלו — אסור. ומקשים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו], הלא ולא בקרדום תנן [שנינו במשנתנו] ומה ההבדל בין קופיץ זה לקרדום? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: הני מילי [דברים אלה] אמורים בקרדום שהוא רחב משני צידיו, אבל זה שהוא קופיץ וקרדום גם יחד, שצידו האחד רחב והשני צר, אימא [אמור]: מגו דהאי גיסא שרי [מתוך שצד זה, הצר, מותר] — האי גיסא נמי שרי [צד זה, הרחב, גם כן מותר], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שלא התירו צד אחד משום השני.

מתני׳ בַּיִת שֶׁהוּא מָלֵא פֵּירוֹת וְנִפְחַת, נוֹטֵל מִמְּקוֹם הַפְּחָת. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אַף פּוֹחֵת לְכַתְּחִלָּה וְנוֹטֵל.

בית שהוא מלא פירות ונעול מכל צד ונפחת (נעשה בו חור) מאליו — נוטל פירות ממקום הפחת ואין אומרים שהפירות הם מוקצים, לפי שלא יכול היה לקחתם בלא לעשות חור. ר' מאיר אומר: אף פוחת את הבנין לכתחלה ונוטל ממנו פירות.

גמ׳ אַמַּאי? וְהָא קָא סָתַר אָהָלָא. אֲמַר רַב נַחוּמִי בַּר אַדָּא אֲמַר שְׁמוּאֵל: בְּאַוֵּירָא דְּלִיבְנֵי. אִינִי? וְהָאֲמַר רַב נַחְמָן: הָנֵי לִיבְנֵי דְּאִיַּיתּוּר מִבִּנְיָנָא – שָׁרֵי לְטַלְטוּלִינְהוּ בְּשַׁבְּתָא, הוֹאִיל וַחֲזִי לְמִזְגָּא עֲלַיְיהוּ. שְׁרַגִינְהוּ – וַדַּאי אַקְצִינְהוּ.

על דברי ר' מאיר תוהים: אמאי [מדוע], כיצד התיר לפחות את הבית מלכתחילה כדי ליטול פירות? והא קא סתר אהלא [והרי הוא סותר אהל] ועובר על איסור מלאכה מן התורה! אמר רב נחומי בר אדא אמר שמואל: מדובר כאן באוירא דליבני [בלבנים המונחות זו על גבי זו] בלא חיבור טיט באמצע, שאינן נחשבות כלל כבנין. ומקשים: איני [וכי כן הוא]?! והאמר [והרי אמר] רב נחמן: הני ליבני דאייתור מבנינא [אותן לבנים שנשארו מן הבנין] — שרי לטלטולינהו בשבתא [מותר לטלטלן בשבת] הואיל וחזי למזגא עלייהו [וראויות לשבת עליהן], ולכן יכול לטלטלן ממקום למקום. אולם אם שרגינהו [אם סידר אותן בשורות זו על זו] — ודאי אקצינהו [הקצה אותן] מדעתו. נמצא שאף לבנים המסודרות זו על גבי זו בלא חיבור טיט, מוקצות הן!

אָמַר רַבִּי זֵירָא: בְּיוֹם טוֹב אָמְרוּ, אֲבָל לֹא בַּשַּׁבָּת. תַּנְיָא נַמִי הָכִי, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אַף פּוֹחֵת לְכַתְּחִלָּה וְנוֹטֵל, בְּיוֹם טוֹב אָמְרוּ אֲבָל לֹא בַּשַּׁבָּת.

אמר ר' זירא: ר' מאיר מדבר מענין יום טוב וביום טוב אכן אמרו להתיר באופן זה, אבל לא התירו בשבת אפילו באופן זה, ורב נחמן מדבר מענין שבת. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] במפורש, ר' מאיר אומר: אף פוחת ביום טוב לכתחלה את לבני הבית ונוטל פירות מתוכו. ודבר זה ביום טוב אמרו, אבל לא בשבת.

אָמַר שְׁמוּאֵל: חוֹתָמוֹת שֶׁבַּקַּרְקַע – מַתִּיר, אֲבָל לֹא מַפְקִיעַ וְלֹא חוֹתֵךְ. שֶׁבַּכֵּלִים – מַתִּיר, וּמַפְקִיעַ, וְחוֹתֵךְ. אֶחָד שַׁבָּת וְאֶחָד יוֹם טוֹב.

אמר שמואל: חותמות שבקרקע, כלומר: דלתות של מרתפים ומערות הצמודות לקרקע וקשורות בחבלים — מתיר את הקשר, אבל לא מפקיע את החבל עצמו לחלקיו הקטנים שמהם נשזר, ולא חותך את החבל, שהרי זוהי סתירה ויש איסור סתירת בבנין (של המרתף והמערה) בשבת. חותמות שבפתחי הכלים, כגון חבלים הקושרים את דלתות הארון ונועלים את פיו — מתיר ומפקיע וחותך אם צריך לכך, שאין סתירה בכלים, אחד בשבת ואחד ביום טוב.

מֵיתִיבֵי: חוֹתָמוֹת שֶׁבַּקַּרְקַע, בַּשַּׁבָּת – מַתִּיר אֲבָל לֹא מַפְקִיעַ וְלֹא חוֹתֵךְ, בְּיוֹם טוֹב – מַתִּיר וּמַפְקִיעַ וְחוֹתֵךְ.

מיתיבי [מקשים על כך] מן הברייתא, ששנינו בה: חותמות שבקרקע, בשבת — מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך, שאף שמן התורה הדבר מותר, אסרוהו חכמים. אולם ביום טוב — מתיר ומפקיע וחותך, שאף מדברי סופרים אין לאוסרו, וקשה אם כן לדברי שמואל שאינו מחלק!

הָא מַנִּי – רַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּאָמַר: אַף פּוֹחֵת לְכַתְּחִלָּה וְנוֹטֵל. וּפְלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ, וַאֲנָא דַּאֲמַרִי כְּרַבָּנַן. וּמִי פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ בְּחוֹתָמוֹת שֶׁבַּקַּרְקַע? וְהָתַנְיָא: מוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי מֵאִיר בְּחוֹתָמוֹת שֶׁבַּקַּרְקַע, שֶׁבְּשַׁבָּת מַתִּיר אֲבָל לֹא מַפְקִיעַ וְלֹא חוֹתֵךְ, בְּיוֹם טוֹב מַתִּיר וּמַפְקִיעַ וְחוֹתֵךְ.

ומשיבים: הא מני [זו כשיטת מי היא] — כשיטת ר' מאיר היא, שאמר: אף פוחת לכתחלה ונוטל, ופליגי רבנן עליה [וחלקו חכמים עליו] ואסרוהו, ואנא דאמרי כרבנן [ואני שאמרתי את דברי כשיטת חכמים] אומר אני אותם. ושואלים: ומי פליגי רבנן עליה [והאם חלוקים חכמים עליו] בחותמות שבקרקע? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: מודים חכמים לר' מאיר בחותמות שבקרקע, שבשבת מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך, וביום טוב מתיר ומפקיע וחותך!