מתני׳ אֵין נוֹטְלִין עֵצִים מִן הַסּוּכָּה, אֶלָּא מִן הַסָּמוּךְ לָהּ.

אין נוטלין (בכל יום טוב שהוא ולאו דווקא בחג הסוכות) עצים מן הסוכה, מפני שהוא כמפרק אותה, אלא נוטל מן הסמוך לה מן העצים שליד דפנותיה.

גמ׳ מַאי שְׁנָא מִן הַסּוּכָּה דְּלָא – דְּקָא סָתַר אָהָלָא, מִן הַסָּמוּךְ לָהּ – נַמִי קָא סָתַר אָהָלָא.

על המשנה שואלים: מאי שנא [במה שונה] מן הסוכה עצמה שלא יטול ממנה עצים — דקא סתר אהלא [שהרי הוא סותר על ידי כך אוהל] ועושה אב מלאכה של סתירה, ואם כן, מן הסמוך לה נמי [גם כן] הלא קא סתר אהלא [הוא סותר אהל]! ומדוע התירה המשנה לעשות כן?

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מַאי סָמוּךְ – סָמוּךְ לַדְּפָנוֹת. רַב מְנַשְׁיָא אֲמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא בְּשֶׁאֵין סָמוּךְ לַדְּפָנוֹת, כִּי תַּנְיָא הַהִיא – בְּאִסּוּרְיָיתָא.

אמר רב יהודה אמר שמואל: מאי [מה פירוש] "סמוך" — סמוך לדפנות. כלומר, לא מן הדפנות עצמן אלא מן העצים הסמוכים לדפנות, שאינם מהווים חלק מבנין הסוכה. רב מנשיא אמר: אפילו תימא [תאמר] כי מדובר בשאין סמוך לדפנות אלא מן הסכך עצמו, אולם כי תניא ההיא [כאשר שנויה משנתנו] הרי זה באסורייתא [חבילות של קנים] שכיון שלא התירן, אינן נחשבות כחלק מן הסכך, ולכן יכול ליטול מהם.

תַּנְיָא רַבִּי חִיָּיא בַּר יוֹסֵף קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: אֵין נוֹטְלִין עֵצִים מִן הַסּוּכָּה אֶלָּא מִן הַסָּמוּךְ לָהּ, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. וְשָׁוִין בְּסוּכַּת הַחַג בְּחַג שֶׁאֲסוּרָה, וְאִם הִתְנָה עָלֶיהָ – הַכֹּל לְפִי תְּנָאוֹ.

תניא [שנה] ר' חייא בר יוסף קמיה [לפני] ר' יוחנן ברייתא זו: אין נוטלין עצים מן הסוכה עצמה אלא מן הסמוך לה, ור' שמעון מתיר ליטול אף ממנה. ושוין (ומסכימים כולם) אף ר' שמעון לגבי סוכת החג (סוכה של מצוה שעושים בחג הסוכות) במשך זמן החג — שאסורה ליטול ממנה. ואם התנה עליה מראש שישתמש בעצים שבה לצרכים אחרים — הכל לפי תנאו.

וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר? וְהָא קָא סָתַר אָהָלָא! אֲמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: הָכָא בְּסוּכָּה נוֹפֶלֶת עָסְקִינַן, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן לְטַעֲמֵיהּ, דְּלֵית לֵיהּ מוּקְצֶה. דְּתַנְיָא: מוֹתַר הַשֶּׁמֶן שֶׁבַּנֵּר וְשֶׁבַּקְּעָרָה – אָסוּר, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר.

על לשון הברייתא תוהים: ור' שמעון מתיר? והא קא סתר אהלא [והרי הוא סותר אוהל] וכיצד יתיר לסתור ולעשות מלאכה גמורה! ומתרצים: אמר רב נחמן בר יצחק: הכא [כאן] בסוכה נופלת עסקינן [עוסקים אנו], שהסוכה כבר התמוטטה, ואין כאן משום סתירת אהל, אבל יש חשש מוקצה, ור' שמעון לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] דלית ליה [שאין לו, שאינו סובר] דין מוקצה, ולכן התיר במקום שחכמים אוסרים. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מותר השמן שבנר ושבקערה שהדליקו בהם פתילה מבעוד יום וכבתה הפתילה בשבת ונשאר בנר עוד שמן — אסור להשתמש בו משום מוקצה. ור' שמעון מתיר בשימוש.

מִי דָּמֵי? הָתָם – אָדָם יוֹשֵׁב וּמְצַפֶּה אֵימָתַי תִּכְבֶּה נֵרוֹ, הָכָא – אָדָם יוֹשֵׁב וּמְצַפֶּה אֵימָתַי תִּפּוֹל סוּכָּתוֹ?

ודוחים: מי דמי [האם דומה] הדבר? התם [שם] בענין השמן שבנר אפשר לומר כי אדם יושב ומצפה אימתי תכבה נרו, שהרי יודע הוא שהפתילה עשויה לכבות לאחר זמן מסויים, ומראש דעתו להשתמש במותר השמן, אבל הכא [כאן] וכי תאמר שאדם יושב ומצפה אימתי תפול סוכתו? והלא אינו נביא ולכך אינו עשוי לדעת שעתידה סוכתו ליפול למחרת.

אֲמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: הָכָא בְּסוּכָּה רְעוּעָה עָסְקִינַן, דְּמֵאֶתְמוֹל דַּעֲתֵיהּ עִלָּוֵיהּ.

אמר רב נחמן בר יצחק: אכן, הכא [כאן] בסוכה רעועה עסקינן [עוסקים אנו] שמאתמול מערב יום טוב כבר דעתיה עלויה [דעתו עליה שתפול] ולא הסיח דעתו מלהשתמש בעצים שבה.

״וְשָׁוִין בְּסוּכַּת הַחַג בַּחַג שֶׁהִיא אֲסוּרָה, וְאִם הִתְנָה עַלֶיהָ הַכֹּל לְפִי תְּנָאוֹ״. וּמִי מְהַנֵּי בָּהּ תְּנַאי?

באותה ברייתא נאמר: ושוין בסוכת החג בחג שהיא אסורה, ואם התנה עליה — הכל לפי תנאו. ושואלים: ומי מהני [והאם מועיל] בה תנאי?

וְהָאָמַר רַב שֵׁשֶׁת מִשּׁוּם רַבִּי עֲקִיבָא: מִנַּיִן לַעֲצֵי סוּכָּה שֶׁאֲסוּרִין כָּל שִׁבְעָה – שֶׁנֶּאֱמַר ״חַג הַסּוּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַה׳״, וְתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁכְּשֵׁם שֶׁחָל שֵׁם שָׁמַיִם עַל הַחֲגִיגָה כָּךְ חָל שֵׁם שָׁמַיִם עַל הַסּוּכָּה – תַּלְמוּד לוֹמַר ״חַג הַסּוּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַה׳״ מַה חַג לַה׳ – אַף סוּכָּה לַה׳.

והאמר [והרי אמר] רב ששת משום [משמו] של ר' עקיבא: מנין לעצי סוכה שהם אסורין בשימוש לצורך אחר כל שבעה ימים של חג — שנאמר: "חג הסכות שבעת ימים לה'" (ויקרא כג, לד), ותניא [ושנינו בברייתא] אחרת להסביר את הדברים; ר' יהודה בן בתירא אומר: מנין שכשם שחל שם שמים על קרבן החגיגה, כך חל שם שמי ם אף על הסוכה — תלמוד לומר: "חג הסכות שבעת ימים לה'" (ויקרא כג, לד). למדנו: מה חג (קרבן החג) הוא לה' — אף סוכה היא לה'. וכיון שדין עצי הסוכה כעין הקדש, כיצד יכול להתנות איפוא על ההקדש?

אֲמַר רַב מְנַשְׁיָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא: סֵיפָא אֲתָאן לְסוּכָּה דְּעָלְמָא. אֲבָל סוּכָּה דְּמִצְוָה – לָא מְהַנֵּי בָּהּ תְּנָאָהּ.

אמר רב מנשיא בריה [בנו] של רבא: סיפא [בסוף], בהיתר על ידי התנאי אתאן [באנו] לענין סוכה דעלמא [בכלל], שאינה סוכת החג, לומר שיכול אדם להתנות שרצונו להשתמש בעצים למטרה אחרת, אבל סוכה של מצוה — לא מהני [מועיל] בה תנאה [תנאי].

וְסוּכָּה דְּמִצְוָה לָא? וְהָתַנְיָא: סִכְּכָהּ כְּהִלְכָתָהּ, וְעִטְּרָהּ בִּקְרָמִים וּבִסְדִינִין הַמְצוּיָירִין, וְתָלָה בָּהּ אֱגוֹזִים, שְׁקֵדִים, אֲפַרְסְקִים, וְרִמּוֹנִים, וּפַרְכִּילֵי עֲנָבִים, יֵינוֹת, שְׁמָנִים, וּסְלָתוֹת, וְעַטְרוֹת שִׁבֳּלִים – אָסוּר לְהִסְתַּפֵּק מֵהֶן עַד מוֹצָאֵי יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חַג. וְאִם הִתְנָה עֲלֵיהֶם – הַכֹּל לְפִי תְּנָאוֹ!

ושואלים מצד אחר: וסוכה של מצוה לא מועיל בה תנאי? והתניא [והרי שנינו בתוספתא]: סוכה שסככה כהלכתה ועטרה בקרמין (בבגדים רקומים) ובסדינין המצויירין, ותלה בה לנוי אגוזים שקדים אפרסקים ורמונים ופרכילי (זמורות) ענבים, יינות שמנים וסלתות (בתוך צנצנות זכוכית) ועטרות שבלים (זרים של שבלים) — אסור להסתפק (ליהנות) מכל אלה עד מוצאי יום טוב האחרון של החג. ואם התנה עליהם שיהיה רשאי להשתמש בהם — הכל לפי תנאו. משמע שאפילו בסוכה של מצוה, אפשר להשתמש על ידי תנאי!

אַבַּיֵי וְרָבָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: בְּאוֹמֵר ״אֵינִי בּוֹדֵל מֵהֶם כָּל בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת״, דְּלָא חָלָה קְדוּשָּׁה עֲלַיְיהוּ. אֲבָל עֲצֵי סוּכָּה דְּחָלָה קְדוּשָּׁה עֲלַיְיהוּ – אִתְקְצַאי לְשִׁבְעָה.

ומשיבים, אביי ורבא דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: דבר זה באומר על כל אלה: איני בודל מהם כל בין השמשות. כלומר, מודיע מראש שעוד בין השמשות של תחילת החג אין כוונתו לבדול מהם ולהקדישם לצורך נוי הסוכה, אלא עתיד הוא להשתמש בהם אף לצורך אחר, שעל ידי כך לא חלה קדושה עלייהו [עליהם] כלל מתחילת החג, ולכן יכול להשתמש בהם כל החג. אבל עצי סוכה עצמם שחלה קדושה עלייהו [עליהם] מעצם בניינה — אתקצאי לשבעה [הוקצו משימוש כל שבעת הימים].

וּמַאי שְׁנָא מֵהָא, דְּאִתְּמַר: הִפְרִישׁ שִׁבְעָה אֶתְרוֹגִים לְשִׁבְעַת הַיָּמִים, אָמַר רַב: כָּל אַחַת וְאַחַת יוֹצֵא בָּהּ וְאוֹכְלָהּ לְאַלְתַּר, וְרַב אַסִי אָמַר: כָּל אַחַת יוֹצֵא בָּהּ וְאוֹכְלָהּ לְמָחָר.

ושואלים: ומאי שנא מהא דאתמר [ובמה שונה הדבר ממה שנאמר] לענין הלכה אחרת: מי שהפריש שבעה אתרוגים לשבעת הימים של חג, שבכל יום ישתמש באתרוג אחר, אמר רב: כל אחת ואחת יוצא בה כאשר מברך על הלולב והאתרוג ואוכלה אם רוצה לאלתר [מיד] לאחר הברכה. ורב אסי אמר: כל אחת יוצא בה ואוכלה למחר, משום שחלה עליה קדושה עד סוף היום. מכל מקום, לדעת הכל אם חלה קדושה על האתרוג ליום אחד אינה נמשכת ליום השני, ומדוע בסוכה חלה הקדושה כל שבעת הימים!

הָתָם דְּמִפְסְקוּ לֵילוֹת מִיָּמִים – כָּל חַד וְחַד יוֹמָא מִצְוָה בְּאַפֵּי נַפְשֵׁיהּ הוּא. הָכָא, דְּלָא מִפְסְקוּ לֵילוֹת מִיָּמִים – כּוּלְּהוּ יוֹמֵי כַּחֲדָא יוֹמָא אֲרִיכְתָּא דָּמֵי.

ומשיבים: יש לחלק בין אתרוג וסוכה, התם [שם] בענין אתרוג דמפסקו [שמופסקים] הלילות מ ימים שמצות אתרוג היא רק ביום ולא בלילה, על כן כל חד וחד יומא [כל יום ויום] מצוה באפי נפשיה [בפני עצמה] הוא, ולכן המוקדש ליום אחד אינו מוקדש לשני, אולם הכא דלא מפסקו [כאן שאין מופסקים] לילות מימים, שהרי מצות הסוכה ישנה בלילה כביום, לכן כולהו יומי כחדא יומא אריכתא דמי [כל שבעת הימים נחשבים כיום אחד ארוך], ואין רגע שתתבטל קדושת הסוכה מן העצים עד סוף החג.