רָבִינָא אֲמַר: לְעוֹלָם לָא תֵּיפּוֹךְ, וְרַבִּי יְהוּדָה לְדִבְרֵיהֶם דְּרַבָּנַן קָאָמַר לְהוּ:

רבינא אמר לגופה של הסתירה הזו שהראה ר' יוחנן וכתוצאה מכך אמר כי יש להפוך את השיטות, אין צורך בפתרון זה דווקא: לעולם לא תיפוך [אל תהפוך את השיטות], אלא בענין שני ימים של יום טוב אפשר לומר כי ר' יהודה לדבריהם דרבנן [של חכמים] קאמר להו [אמר להם] ולא לפי שיטתו שלו, וכך יש להבין את דבריו:

לְדִידִי אֲפִילּוּ בָּרִאשׁוֹן נַמִי שַׁרְיָא, דְּאוּכְלָא דְּאִפְרַת הוּא, אֶלָּא לְדִידְכוּ אוֹדוּ לִי מִיהַת דְּבַשֵּׁנִי שַׁרְיָא, דִּשְׁתֵּי קְדוּשּׁוֹת הֵן, וְאָמְרִי לֵיהּ רַבָּנַן: לָא, קְדוּשָּׁה אַחַת הִיא.

לדידי [לשיטתי] אפילו ביום טוב הראשון נמי שריא [גם כן מותרת] הביצה, כיון דאוכלא דאפרת [שאוכל שנפרד] הוא, אלא לדידכו [לשיטתכם] שאתם אוסרים במשקה היוצא מאוכל — אודו לי מיהת דבשני שריא [הודו לי על כל פנים שביום השני היא מותרת], שהרי שתי קדושות הן. כלומר: יום ראשון ושני של ראש השנה אינם המשך אחד, אלא נחשבים לשתי מהויות נפרדות, ויתכן כי הראשון קודש והשני חול, שהרי אין נוהגים בשניהם קדושה אלא מחמת הספק, ולכן מה שאסור בראשון אין לאוסרו בהכרח אף בשני. ואמרי ליה רבנן [ואמרו לו חכמים]: לא, קדושה אחת היא בשני הימים, שרואים אותם כהמשך אחד, והספק נמשך בשניהם.

רָבִינָא בְּרֵיהּ דְּרַב עוּלָּא אֲמַר: הָכָא בְּתַרְנְגוֹלֶת הָעוֹמֶדֶת לְגַדֵּל בֵּיצִים, וְרַבִּי יְהוּדָה לְטַעְמֵיהּ, דְּאִית לֵיהּ מוּקְצֶה.

רבינא בריה [בנו] של רב עולא אמר תירוץ אחר לסתירה שהראה ר' יוחנן: הכא [כאן] בענין ביצה שנולדה ביום טוב שאסרה ר' יהודה באכילה, מדובר לא בתרנגולת העומדת לאכילה שהיא כשלעצמה אוכל, אלא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים, ור' יהודה לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] דאית ליה [שיש לו שהוא סובר] דין מוקצה, ולכן הביצה היוצאת מן המוקצה היא בעצמה מוקצה, ואין כאן מקום לדין של אוכל שנפרד.

מֵיתִיבֵי: אֶחָד בֵּיצָה שֶׁנּוֹלְדָה בְּשַׁבָּת וְאֶחָד בֵּיצָה שֶׁנּוֹלְדָה בְּיוֹם טוֹב אֵין מְטַלְטְלִין אוֹתָהּ לֹא לְכַסּוֹת בָּהּ אֶת הַכְּלִי, וְלֹא לִסְמוֹךְ בָּהּ כַּרְעֵי הַמִּטָּה.

מיתיבי [מקשים] מן הברייתא, לברר את הנושא באופן אחר. שנינו שם: אחד ביצה שנולדה בשבת ואחד ביצה שנולדה ביום טוב — הריהי מוקצה, ולכך אין מטלטלין אותה לא לאכילה ולא לכל צורך אחר; לא לכסות בה את הכלי, ולא לסמוך בה כרעי המטה.

אֲבָל כּוֹפֶה עָלֶיהָ אֶת הַכְּלִי בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תִּשָּׁבֵר. וּסְפֵיקָא אֲסוּרָה. וְאִם נִתְעָרְבָה בְּאֶלֶף – כּוּלָּן אֲסוּרוֹת.

אבל אם רוצה, כופה (הופך) עליה על הביצה את הכלי מבלי לטלטלה, בשביל שלא תשבר על ידי דריסת הרגל עליה בלא מתכוון. ואף שהיא עצמה אסורה בטלטול, מכל מקום הותר לטלטל כלי לצורכה. ואף ספיקה של ביצה זו אסורה. שגם כשספק אם נולדה ביצה זו ביום טוב הריהי אסורה, ואף אם נתערבה באלף ביצים כשירות — כולן אסורות.

בִּשְׁלָמָא לְרַבָּה דְּאָמַר מִשּׁוּם הֲכָנָה – הָוֵי סְפֵיקָא דְּאוֹרַיְיתָא, וְכָל סְפֵיקָא דְּאוֹרַיְיתָא לְחוּמְרָא.

ומעירים: בשלמא [נניח] לשיטת רבה, שאמר שהאיסור בביצה זו הוא משום הכנה, אם כן הוי ספיקא דאורייתא [הרי זה ספק מן התורה] וכל ספיקא דאורייתא [ספק מן התורה] הריהו לחומרא [להחמיר], ולכן אף ספיקה של ביצה זו אסורה.

אֶלָּא לְרַב יוֹסֵף וּלְרַבִּי יִצְחָק, דְּאָמְרִי מִשּׁוּם גְּזֵרָה, סְפֵיקָא דְּרַבָּנַן הִיא, וְכָל סְפֵיקָא דְּרַבָּנַן לְקוּלָּא.

אלא לשיטת רב יוסף ורב יצחק, דאמרי [שהם אומרים] משום גזרה, ואם כן האיסור הוא רק מדברי סופרים, ואם כן ספיקא דרבנן היא [ספק מדברי סופרים הוא] והרי כלל הוא כי כל ספיקא דרבנן [ספק מדברי סופרים] הרי ידוע שנוהגים בו לקולא [להקל]!

(אֲמַר לֵיהּ): סֵיפָא אֲתָאן לִסְפֵק טְרֵפָה.

ומתרצים: סיפא אתאן [בסופה של הברייתא באנו] לדון לא באיסור ביצה שנולדה ביום טוב אלא בביצה שנולדה מתרנגולת שהיא ספק טריפה (שהוא איסור מן התורה), וכשם שהיא עצמה ספק כך גם ביצתה היא ספק טריפה.

אִי הָכִי, אֵימָא סֵיפָא: נִתְעָרְבָה בְּאֶלֶף – כּוּלָּן אֲסוּרוֹת. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא סָפֵק יוֹם טוֹב סָפֵק חוֹל – הָוֵי דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין, וְכָל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין – אֲפִילּוּ בְּאֶלֶף לָא בְּטִיל.

על תירוץ זה מקשים: אי הכי [אם כך] אתה מפרש, אימא סיפא [אמור את סופה] של אותה ברייתא, נאמר שם: נתערבה באלף — כולן אסורות. ומעתה, אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] שביצה זו היא ספק ביצה שנולדה ביום טוב, ספק נולדה ביום חול, אם כן הוי [הרי היא] בגדר דבר שיש לו מתירין, שהרי איסור זה שבביצה הוא רק לבו ביום, ולמחרת היא מותרת, וכלל בידינו: כל דבר שיש לו מתירין (אופן מסויים של היתר) לאחר זמן — אפילו באלף לא בטיל [אינו בטל], שהרי איסורו יפקע ממילא, ואין צורך להזדקק לענין של ביטול האיסור.

אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ סְפֵק טְרֵפָה – דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ מַתִּירִין הִיא וְתִבָּטֵל בְּרוּבָּא!

אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שביצה זו שעסקה בה הברייתא היא ספק טרפה, אם כן דבר שאין לו מתירין היא שהרי אין היתר לאיסור טריפה, ותבטל ברובא [ברוב], ואפילו בפחות מאלף!

וְכִי תֵּימָא: בֵּיצָה חֲשׁוּבָה וְלֹא בְּטֵלָה, הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר ״כָּל שֶׁדַּרְכּוֹ לִימָּנוֹת״ שָׁנִינוּ,

ומוסיפים: וכי תימא [ואם תאמר] ביצה חשובה ולא בטלה, שאין ביטול אלא בדברים שאין להם יחוד וחשיבות לעצמם, אבל דבר חשוב אינו בטל, הניחא למאן [זה נוח לשיטת מי] שאמר כי כל דבר שדרכו לימנות, כלומר: שלפעמים מוכרים אותו לפי מנין יחידות (ולא במשקל או במידה) שנינו והחשבנוהו לדבר חשוב, ודבר חשוב כזה איננו בטל אפילו באלף, אם כן הוא הדין לביצה שהרי אף היא נמכרת לעתים על פי מנין,

אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר ״אֶת שֶׁדַּרְכּוֹ לִימָּנוֹת״ שָׁנִינוּ, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

אלא למאן [לדעת מי] שאמר כי את שדרכו לימנות שנינו שדבר חשוב הוא רק זה שתמיד מוכרים אותו במנין ולא באופן אחר, אם כן מאי איכא למימר [מה יש לומר] לשיטתו, שהרי לעיתים מוכרים ביצים רבות בכלי אחד, לפי אומדן! על מנת להסביר היטב את ענין המחלוקת בדבר ש"דרכו לימנות" מביאים את המשנה המקורית.

דִּתְנַן: מִי שֶׁהָיוּ לוֹ חֲבִילֵי תִּלְתָּן שֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם – יִדָּלְקוּ. נִתְעָרְבוּ בַּאֲחֵרוֹת, וַאֲחֵרוֹת בַּאֲחֵרוֹת – כּוּלָּן יִדָּלְקוּ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יַעֲלוּ בְּאַחַת וּמָאתַיִם.

דתנן [שכן שנינו במשנה]: מי שהיו לו חבילי תלתן (מין קטניות) של כלאי הכרם, כלומר: צמחי תלתן שגדלו בתוך כרם והם אסורים משום כך בהנאה מדין כלאים, הרי חבילות אלה — ידלקו (ישרפו). נתערבו חבילות אלה באחרות, ואותן אחרות נתערבו שוב באחרות — כולן ידלקו, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: יעלו (יתבטלו) באחת ומאתים שכמותם. שאם האיסור הוא פחות מאחד במאתים מן ההיתר — הרי הוא בטל.

שֶׁהָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֶת שֶׁדַּרְכּוֹ לִמָּנוֹת מְקַדֵּשׁ, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ מְקַדֵּשׁ אֶלָּא שִׁשָּׁה דְּבָרִים בִּלְבַד. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: שִׁבְעָה. וְאֵלּוּ הֵן: אֱגוֹזֵי פֶרֶךְ, וְרִמּוֹנֵי בָאדָן, וְחָבִיּוֹת סְתוּמוֹת, וְחִלְפֵי תְּרָדִין, וְקִלְחֵי כְּרוּב, וּדְלַעַת יְוָנִית. רַבִּי עֲקִיבָא מוֹסִיף אַף כִּכָּרוֹת שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת.

שהיה ר' מאיר אומר: את שדרכו למנות — מקדש (אוסר, פוסל). כלומר: כל דבר שמונים אותו הוא דבר חשוב, ולכן איננו מתבטל כלל, בכל רוב, ומשום כך גם אוסר את תערובתו ועליו להשרף. וחכמים אומרים: אף פרי אינו מקדש (אוסר) אלא ששה דברים בלבד שהם חשובים ואינן בטלים, ר' עקיבא אומר שבעה דברים הם. ואלו הן: אגוזי פרך אגוזים מסוג משובח הבאים מהמקום פרך, ורמוני באדן רמונים הבאים מן המקום באדן, וחביות יין סתומות, וחלפי (ענפי) תרדין, וקלחי כרוב, ודלעת יונית. ר' עקיבא מוסיף אף ככרות של בעל הבית.

הָרָאוּי לְעָרְלָה – עָרְלָה, הָרָאוּי לְכִלְאֵי הַכֶּרֶם – כִּלְאֵי הַכֶּרֶם. וְאִתְּמַר עֲלָהּ, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: ״אֶת שֶׁדַּרְכּוֹ לִמָּנוֹת״ שָׁנִינוּ, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר: ״כָּל שֶׁדַּרְכּוֹ לִמָּנוֹת״ שָׁנִינוּ.

שבעה דברים אלה ששנינו כאן אינם יכולים להיות כלולים במין אחד של איסורים אלא הראוי לערלה — ערלה, שיש מהם שהם מיני אילנות, ונזכרו משום שחל עליהם איסור ערלה שהוא איסור הנאה. הראוי לכלאי הכרם שהם מיני ירקות וקטניות הנאסרים משום היותם כלאי הכרם — הרי הם כלאי הכרם. ואתמר עלה [ונאמר שנחלקו עליה], בדבר נוסחה המדוייק של משנה זו, ר' יוחנן אמר: "את שדרכו למנות" שנינו שגם ר' מאיר לא אמר שאין ביטול אלא בדברים שדרכם להימכר רק במנין. ור' שמעון בן לקיש אמר: "כל שדרכו למנות" שנינו. כלומר: כל דבר שרק לפעמים נוהגים למכור אותו במנין — חשוב הוא ואינו בטל.

הָנִיחָא לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, אֶלָּא לְרַבִּי יוֹחָנָן מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

ולענייננו בדבר ביצה, הניחא [דבר זה נוח] לדעת ר' שמעון בן לקיש, אלא לר' יוחנן מאי איכא למימר

אֲמַר רַב פַּפָּא: הַאי תַּנָּא – תַּנָּא דְּלִיטְרָא קְצִיעוֹת הוּא, דְּאָמַר: כָּל דָּבָר שֶׁבְּמִנְיָן, אֲפִילּוּ בִּדְרַבָּנַן לָא בְּטִיל, וְכָל שֶׁכֵּן בִּדְאוֹרַיְיתָא.

שהרי ביצה אינה דבר הנמכר תמיד במנין, ולכן אינה חשובה, וביצה טריפה היתה צריכה להיבטל ברוב! אמר רב פפא, אפשר לתרץ: האי תנא [תנא זה] שאמר שביצה אינה בטילה הוא התנא ששנה בענין ליטרא קציעות הוא, שאמר (כלומר: מתוך דבריו נובע), כי כל דבר שבמנין, אפילו בדבר שאיסורו רק בדרבנן [מדברי סופרים] לא בטיל [בטל], כל שכן אם היה זה בדבר שאיסורו בדאורייתא [מן התורה], כגון ביצה טריפה.

דִּתְנַן: לִיטְרָא קְצִיעוֹת שֶׁדְּרָסָהּ עַל פִּי עִגּוּל, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה עִגּוּל דְּרָסָהּ; עַל פִּי חָבִית, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּאֵיזוֹ חָבִית דְּרָסָהּ; עַל פִּי כַּוֶּרֶת, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּאֵיזוֹ כַּוֶּרֶת דְּרָסָהּ. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר

ומביאים את הדברים במקורם, דתנן [ששנינו במשנה]: ליטרא של קציעות תאנים שקוצצים את עוקציהן, מייבשים, ואחר כך כובשים אותן בכלים שונים ועושים מהם עיגולי דבילה. וליטרא זו שכח להפריש ממנה תרומות ומעשרות, והפרשת מעשר מפירות מדברי סופרים בלבד היא. אם זוכר אותו אדם שאותה ליטרא עשאה דבילה ודרסה (דחק אותה, בתהליך ייצורה) על פי עגול בפיו של אחד מן העיגולים שנהוג לדרוס בהם את הקציעות, שיהפכו להיות לדבילה, אבל אינו יודע באיזה עגול דרסה, אף על פי שזוכר בבירור כי דרסה על פיו, או שזוכר שדרסה על פי חבית ואינו יודע באיזו חבית דרסה, או על פי כורת (שאף היא כלי עגול, המשמש גם לדבורים) ואינו יודע באיזו כורת דרסה. ר' מאיר אומר שבנושא זה נחלקו כבר תנאים בדור קודם, ר' אליעזר