שְׁמוּאֵל הֲלָכָה לְמַעֲשֶׂה אֲתָא לְאַשְׁמוּעִינַן.

שמואל — הלכה למעשה אתא לאשמועינן [בא להשמיע לנו]. שהרי ידע שיש ברייתא המתירה, ולכן היה הוא עצמו צריך לומר שאין הלכה כן.

תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין שׁוֹנִין קֶמַח בְּיוֹם טוֹב, מִשּׁוּם רַבִּי פַּפְּיָיס וְרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אָמְרוּ: שׁוֹנִין. וְשָׁוִין, שֶׁאִם נָפַל לְתוֹכָן צְרוֹר אוֹ קֵיסָם – שֶׁשּׁוֹנִין.

תנו רבנן [שנו חכמים]: אין שונין, כלומר, אין מנפין שנית קמח ביום טוב, שיש בכך טרחה יתרה שאינה הכרחית. משום (משמם) של ר' פפייס ור' יהודה בן בתירה אמרו: שונין. ושוין (ומסכימים) גם חכמים האוסרים שאם לאחר שניפו את הקמח מבעוד יום נפל לתוכן צרור (אבן) או קיסם, ששונין ומנפים, כדי לברר את הקיסמים.

תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרָבִינָא: אֵין שׁוֹנִין קֶמַח בְּיוֹם טוֹב, אֲבָל נָפַל צְרוֹר אוֹ קֵיסָם – בּוֹרֵר בְּיָדוֹ. אֲמַר לֵיהּ: כָּל שֶׁכֵּן דְּאָסוּר, דַּהֲוָה לֵיהּ כְּבוֹרֵר.

תני תנא קמיה [שנה חוזר המשניות לפני] רבינא הלכה זו: אין שונין קמח ביום טוב, אבל אם לאחר הניפוי הראשון נפל צרור או קיסם — בורר בידו. אמר ליה [לו] רבינא: כל שכן שאסור באופן זה, דהוה ליה [שהרי הוא] כבורר ממש באופן האסור במלאכת בורר, ומוטב שינפה את הקמח בנפה ונמצא הקיסם מתברר מעצמו.

דָּרַשׁ רָבָא בַּר רַב הוּנָא זוּטֵי אַפִּתְחָא דִּנְהַרְדְּעָא: שׁוֹנִין קֶמַח בְּיוֹם טוֹב. אֲמַר לְהוּ רַב נַחְמָן: פּוֹקוּ וְאִמְרוּ לֵיהּ לְאַבָּא: שְׁקִילָא טִיבוּתָךְ וּשְׁדִי אַחִזְרֵי, פּוֹק חֲזִי כַּמָּה מְהוֹלָתָא הָדְרָן בִּנְהַרְדְּעָא.

דרש רבא בר רב הונא זוטי [הקטן] אפתחא [על פתחה] של נהרדעא: שונין קמח ביום טוב. אמר להו [להם] רב נחמן לתלמידים העומדים לפניו: פוקו [צאו] ואמרו ליה [לו] לאבא, כלומר, לרבא בר רב הונא (שרבא הוא קיצור של ר' אבא): שקילא טיבותך ושדי אחזרי [נטולה טובתך ומוטלת על הקוצים], כלומר, אין צורך בחידושים שחידשת לנו, כי פוק חזי כמה מהולתא הדרן [צא וראה כמה נפות מסתובבות] בנהרדעא, שכל הנשים כבר יודעות שדבר זה מותר.

דְּבֵיתְהוּ דְּרַב יוֹסֵף נָהֲלָא קִמְחָא אַגַּבָּא דִּמְהוֹלְתָא, אֲמַר לָהּ: חֲזִי, דַּאֲנָא רִפְתָּא מַעַלְיְתָא בָּעֵינָא. דְּבֵיתְהוּ דְּרַב אַשִׁי נָהֲלָא קִמְחָא אַגַּבָּא דְּפְתוֹרָא, אָמַר רַב אַשִׁי: הָא דִּידָן – בְּרָתֵיהּ דְּרָמִי בַּר חָמָא, וְרָמִי בַּר חָמָא מָרָא דְּעוֹבָדָא הֲוָה, וְאִי לָאו דְּחָזְיָא מִבֵּי נָשָׁא לָא הֲוָה עָבְדָא.

מסופר: דביתהו [אשתו] של רב יוסף נהלא קמחא אגבא דמהולתא [היתה מנפה את הקמח על גב הנפה] מן הצד ההפוך. אמר לה: חזי, דאנא רפתא מעליתא בעינא [ראי, שאני לחם מעולה אני רוצה], כלומר, רמז לה שאין צורך להפוך, ויכולה לנפות כדרכה. וכן מסופר: דביתהו [אשתו] של רב אשי נהלא קמחא אגבא דפתורא [היתה מנפה קמח על גבי השלחן] כדי לעשות שינוי בדבר ולא לנפות לתוך קערה. אמר רב אשי: הא דידן [זו שלנו] אשתי, ברתיה [בתו] של רמי בר חמא היא, ורמי בר חמא מרא דעובדא הוה [בעל מעשים היה] ואי לאו דחזיא מבי נשא לא הוה עבדא [ואם לא היתה רואה אשתי מבית אביה שכך עושים לא היתה עושה] ואפשר ללמוד ממנה איפוא הלכה למעשה.

מתני׳ הוֹלֵךְ אָדָם אֵצֶל חֶנְוָנִי הָרָגִיל אֶצְלוֹ, וְאוֹמֵר לוֹ: תֵּן לִי בֵּיצִים וֶאֱגוֹזִים בְּמִנְיָן, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ בַּעַל הַבַּיִת לִהְיוֹת מוֹנֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ.

הולך אדם ביום טוב אצל חנוני שהוא רגיל לקנות אצלו ואומר לו: תן לי ביצים ואגוזים במנין במספר כזה וכזה, שכן דרך בעל הבית להיות מונה גם בתוך ביתו ואין בכך דרך מקח וממכר, שהרי דרכו של אדם לחשב כמה ביצים ואגוזים הוא צריך לעצמו.

גמ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: הוֹלֵךְ אָדָם אֵצֶל רוֹעֶה הָרָגִיל אֶצְלוֹ, וְאוֹמֵר לוֹ: תֵּן לִי גְּדִי אֶחָד אוֹ טָלֶה אֶחָד; אֵצֶל טַבָּח הָרָגִיל אֶצְלוֹ וְאוֹמֵר לוֹ: תֵּן לִי כַּף אַחַת אוֹ יָרֵךְ אַחַת; אֵצֶל פַּטָּם הָרָגִיל אֶצְלוֹ וְאוֹמֵר לוֹ: תֵּן לִי תּוֹר אֶחָד אוֹ גּוֹזָל אֶחָד; אֵצֶל נַחְתּוֹם הָרָגִיל אֶצְלוֹ וְאוֹמֵר לוֹ: תֵּן לִי כִּכָּר אֶחָד אוֹ גְּלוּסְקָא אַחַת;

תנו רבנן [שנו חכמים בתוספתא]: הולך אדם אצל רועה שהוא רגיל אצלו ואומר לו: תן לי גדי אחד או טלה אחד. וכן הולך אדם ביום טוב אצל טבח (קצב) הרגיל אצלו ואומר לו: תן לי כף (כלומר רגל קדמית של בהמה) אחת, או ירך אחת. הולך אצל פטם של עופות שהוא רגיל אצלו ואומר לו: תן לי תור אחד או גוזל אחד. הולך אצל נחתום שהוא רגיל אצלו ואומר לו: תן לי ככר אחד או גלוסקא (עוגה) אחת.

וְאֵצֶל חֶנְוָנִי הָרָגִיל אֶצְלוֹ וְאוֹמֵר לוֹ: תֵּן לִי עֶשְׂרִים בֵּיצִים אוֹ חֲמִשִּׁים אֱגוֹזִים, עֲשָׂרָה אֲפַרְסְקִין וַחֲמִשָּׁה רִמּוֹנִים וְאֶתְרוֹג אֶחָד, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַזְכִּיר לוֹ סְכוּם מִדָּה. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַזְכִּיר לוֹ סְכוּם מִקָּח. הדרן עלך אין צדין

ואצל חנוני הרגיל אצלו ואומר לו: תן לי עשרים ביצים, או חמשים אגוזים, עשרה אפרסקין, וחמשה רמונים ואתרוג אחד. ובלבד שלא יזכיר לו סכום מדה. כלומר, שלא יאמר לו מידה כגון ליטרא או קב אלא יאמר לו לפי מספר, שהוא שינוי מן הדרך שרגילים כרגיל לקנות. ר' שמעון בן אלעזר אומר: ובלבד שלא יזכיר לו סכום המקח, כלומר: באיזה סכום כסף הוא קונה, אלא יקח כל צרכו, ולמחר יחשב עמו.

מתני׳ הַמֵּבִיא כַּדֵּי יַיִן מִמָּקוֹם לְמָקוֹם – לֹא יְבִיאֵם בְּסַל וּבְקוּפָּה, אֲבָל מֵבִיא הוּא עַל כְּתֵפוֹ, אוֹ לְפָנָיו. וְכֵן הַמּוֹלִיךְ אֶת הַתֶּבֶן – לֹא יַפְשִׁיל אֶת הַקּוּפָּה לַאֲחוֹרָיו, אֲבָל מְבִיאָהּ הוּא בְּיָדוֹ. וּמַתְחִילִין