וּבְיוֹם טוֹב שַׁיּוּלֵי קָא מְשַׁיֵּיל הֵיכִי הֲוָה עוֹבָדָא. כִּי הָא דְּהַהוּא גַּבְרָא דְּאַיְיתִי בּוּכְרָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא אַפַּנְיָא דְּמַעֲלֵי יוֹמָא טָבָא, הֲוָה יָתֵיב רָבָא וְקָא חָיֵיף רֵישֵׁיהּ, דְּלִי עֵינֵיהּ וְחַזְיֵיהּ לְמוּמֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: זִיל הָאִידָּנָא וְתָא לְמָחָר.

וביום טוב עצמו שיולי קא משייל היכי הוה עובדא [היה שואל כיצד היה מעשה] והיה חוקר ודורש כציד נעשה בו מום זה. כי הא [כמו מעשה זה] דההוא גברא [שאדם אחד] שכהן היה דאייתי בוכרא לקמיה [שהביא בכור לפני] רבא, אפניא דמעלי יומא טבא [סמוך לערב יום טוב] הוה יתיב [היה יושב] רבא וקא חייף רישיה [וחופף את ראשו]. דלי עיניה וחזייה למומיה [הרים את עיניו וראה את מומו של הבכור]. אמר ליה [לו] רבא לאותו כהן בעל הבכור: זיל האידנא ותא [לך עכשיו ובוא] למחר.

כִּי אֲתָא לְמָחָר אֲמַר: הֵיכִי הֲוָה עוֹבָדָא? אֲמַר לֵיהּ: הֲוָה שַׁדְיָין שַׂעֲרֵי בְּהַךְ גִּיסָא דְּהוּצָא, וַהֲוָה אִיהוּ בְּאִידָךְ גִּיסָא. בַּהֲדֵי דְּבָעֵי לְמֵיכַל עָיֵיל רֵישֵׁיהּ וּפְרַטֵיהּ הוּצָא לְשִׂפְוָתֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: דִּלְמָא אַתְּ גְּרַמְתְּ לֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ: לָא.

כי אתא [כאשר בא] למחר, אמר ליה [לו] רבא: היכי הוה עובדא [כיצד היה המעשה] שנפל בו מום? אמר ליה [לו] בעל הבכור לרבא: הוה שדיין שערי בהך גיסא דהוצא, והוה איהו באידך גיסא [היו מושלכות שעורים מצד האחד של גדר קוצים והיה הוא הבכור בצד האחר] בהדי דבעי למיכל [כאשר רצה לאכול] — עייל רישיה ופרטיה הוצא לשפותיה [הכניס את ראשו דרך הגדר וחתך הקוץ את שפתיו] אמר ליה [לו] רבא לבעל הבכור: דלמא את גרמת ליה [שמא אתה גרמת לו], שהנחת בכוונה את השעורים מעבר לגדר? אמר ליה [לו]: לא.

וּמְנָא תֵּימְרָא דִּגְרָמָא אָסוּר – דְּתַנְיָא: “מוּם לֹא יִהְיֶה בּוֹ״, אֵין לִי אֶלָּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה בּוֹ מוּם, מִנַּיִין שֶׁלֹּא יִגְרוֹם לוֹ עַל יְדֵי דָּבָר אַחֵר, שֶׁלֹּא יָבִיא בָּצֵק אוֹ דְּבֵלָה וְיַנִּיחַ לוֹ עַל גַּבֵּי הָאֹזֶן כְּדֵי שֶׁיָּבֹא הַכֶּלֶב וְיִטְּלֶנּוּ – תַּלְמוּד לוֹמַר “כָּל מוּם״, אָמַר “מוּם״ וְאָמַר “כָּל מוּם״.

ומעירים: ומנא תימרא דגרמא [ומנין אתה אומר שלגרום מום] אסור — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: נאמר בקרבנות: "כל מום לא יהיה בו" (ויקרא כב, כא), אין לי איסור מפורש אלא שלא יהיה בו מום, מניין שלא יגרום לו על ידי דבר אחר, כגון שלא יביא בצק או דבלה ויניח לו על גבי האזן כדי שיבא הכלב ויטלנו וינשוך חלק מאזנו ועל ידי כך יפול בו מום — תלמוד לומר: "כל מום" (ויקרא כב, כא). אמר "מום" ואמר "כל מום" והמלה "כל" באה לרבות אפילו גרימת מום.

מתני׳ בְּהֵמָה שֶׁמֵּתָה – לֹא יְזִיזֶנָּה מִמְּקוֹמָהּ. וּמַעֲשֶׂה וְשָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי טַרְפוֹן עָלֶיהָ, וְעַל הַחַלָּה שֶׁנִּטְמֵאת, וְנִכְנַס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וְשָׁאַל. וְאָמְרוּ לוֹ: לֹא יְזִיזֵם מִמְּקוֹמָם.

בהמה שמתה — לא יזיזנה ממקומה ביום טוב. ומעשה ושאלו את ר' טרפון עליה וכן על מעשה שהיה בחלה שהפרישו מן העיסה שנטמאת, ואינה ראויה איפוא לאכילה לשום אדם ואף לא להנאה אחרת (כגון, להאכיל בה את בהמתו, או או להשתמש בה כחומר הסקה) בו ביום, ונכנס לבית המדרש ושאל, ואמרו לו: לא יזיזם ממקומם.

גמ׳ לֵימָא תְּנַן סְתָמָא דְּלָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, (דִּתְנַן) רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מְחַתְּכִין אֶת הַדְּלוּעִין לִפְנֵי הַבְּהֵמָה, וְאֶת הַנְּבֵלָה לִפְנֵי הַכְּלָבִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם לֹא הָיְתָה נְבֵלָה מֵעֶרֶב שַׁבָּת – אֲסוּרָה.

מציעים: לימא תנן סתמא [האם לומר ששנינו במשנה סתם] שהיא לא כשיטת ר' שמעון? דתניא [שהרי שנינו בברייתא], ר' שמעון אומר: מחתכין את הדלועין בשבת לפני הבהמה, שתוכל לאוכלם בקלות, וכן מחתכים את הנבלה לפני הכלבים. ר' יהודה אומר: אם לא היתה נבלה מערב שבת אלא מתה בשבת עצמה — אסורה. ומתוך שחילק ר' יהודה בין מתה בשבת או לפניה, משמע שלדעת ר' שמעון אף אם מתה בשבת מותר להזיזה ואף לחותכה לפני הכלבים, ואם כן משנתנו שאסרה להזיז את הבהמה שמתה ממקומה — הרי זה בניגוד לדעת ר' שמעון!

אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי שִׁמְעוֹן, מוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּבַעֲלֵי חַיִּים שֶׁמֵּתוּ, שֶׁאֲסוּרִין.

ומשיבים: אפילו תימא [תאמר] כי משנתנו כשיטת ר' שמעון, מכל מקום מודה ר' שמעון בבעלי חיים שהיו בריאים לחלוטין בשעת בין השמשות שמתו ביום טוב שאסורין, שמתוך שהן בריאות בשעת בין השמשות — אין דעתו עליהם באותה שעה להאכילם לכלבים ולכן הם מוקצה. ומה שאמר בברייתא — בבהמה שהיתה מסוכנת עוד מאתמול דיבר, וכיון שיודע שקרובה היא למות, הריהו חושב עליה ומזמינה להאכלת כלביו.

הָנִיחָא לְמָר בַּר אַמֵימַר מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא, דְּאָמַר: מוֹדֶה הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּבַעֲלֵי חַיִּים שֶׁמֵּתוּ שֶׁאֲסוּרִין – שַׁפִּיר. אֶלָּא לְמָר בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא, דְּאָמַר: חָלוּק הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אֲפִילּוּ בְּבַעֲלֵי חַיִּים שֶׁמֵּתוּ שֶׁמּוּתָּרִים, מַאי אִיכָּא לַמֵּימַר?

ושואלים: הניחא [דבר זה נוח] לשיטת מר בר אמימר משמיה [משמו] של רבא, שאמר: מודה היה ר' שמעון בבעלי חיים שמתו ביום טוב עצמו ולא היו מסוכנים מבעוד יום שאסורין, ואם כן לשיטתו שפיר [יפה]. אלא לדעת מר בריה [בנו] של רב יוסף משמיה [משמו] של רבא שאמר: חלוק היה ר' שמעון אפילו בבעלי חיים שמתו פתאום, והוא סבור שמותרים, אם כן מאי איכא למימר [מה יש לומר]? שנמצא סתם משנתנו בניגוד לשיטתו!

תַּרְגּוּמָהּ זְעִירִי בְּבֶהֱמַת קָדָשִׁים. דַּיְקָא נַמִי, דְּקָתָנֵי: עָלֶיהָ וְעַל הַחַלָּה שֶׁנִּטְמֵאת. מַה חַלָּה – דִּקְדִישָׁא, אַף בְּהֵמָה – דִּקְדִישָׁא.

ומשיבים: תרגומה [הסביר אותה החכם] זעירי, שמדובר כאן בבהמת קדשים שמתה, שכיון שהיא של קדשים, הריהי אסורה בהנאה, ואסור לתתה לכלבים. ומעירים: דיקא נמי [מדוייק גם כן] שכך הפירוש. דקתני [שכן שנינו במשנתנו]: עליה ועל החלה שנטמאת, מתוך הקשר הדברים אפשר ללמוד: מה חלה — דקדישא [שהיא קדושה], אף בהמה מדובר פה דקדישא [שהיא מוקדשת] ולא בבהמה של חולין.

אֶלָּא טַעֲמָא – דִּקְדִישָׁא, הָא דְּחוּלִּין – שַׁרְיָא. הָנִיחָא לְמָר בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא, דְּאָמַר חָלוּק הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אַף בְּבַעֲלֵי חַיִּים שֶׁמֵּתוּ שֶׁמּוּתָּרִין – שַׁפִּיר. אֶלָּא לְמָר בַּר אַמֵימַר מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא, דְּאָמַר: מוֹדֶה הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּבַעֲלֵי חַיִּים שֶׁמֵּתוּ שֶׁאֲסוּרִין, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

ושואלים: לפי פירוש זה, אלא טעמא דקדישא [הטעם דווקא שהיא קדושה] הא [הרי] אם היתה זו בהמה של חולין היתה מותרת בטלטול, אם כן הניחא [זה נוח] לשיטת מר בריה [בנו] של רב יוסף משמיה [משמו] של רבא שאמר: חלוק היה ר' שמעון אף בבעלי חיים שמתו שמותרין, ולשיטתו שפיר [יפה], שהרי אפשר לומר שמשנתנו, ממנה משמע כי מותר לטלטל את הבהמה שמתה ביום טוב, כשיטת ר' שמעון היא. אלא לשיטת מר בר אמימר משמיה [משמו] של רבא שאמר: מודה היה ר' שמעון בבעלי חיים שמתו שאסורין, אם כן מאי איכא למימר [מה יש לומר]? שכן אינה לא כשיטתו ולא כשיטת ר' יהודה!

הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בִּמְסוּכֶּנֶת, וְדִבְרֵי הַכֹּל.

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה עוסקים אנו]; שהיתה בהמה זו מסוכנת מבעוד יום, והיתה איפוא דעתו עליה שתמות ודברי הכל. ולכך לשיטת ר' שמעון יש להתיר במסוכנת בחולין, ובבהמת קדשים יש אף לדעתו לאסור משום שאינו יכול להאכילה לכלבים.

מתני׳ אֵין נִמְנִין עַל הַבְּהֵמָה לְכַתְּחִלָּה בְּיוֹם טוֹב, אֲבָל נִמְנִין עָלֶיהָ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, וְשׁוֹחֲטִין וּמְחַלְּקִין בֵּינֵיהֶם.

אין נמנין על הבהמה לכתחלה ביום טוב שאין מחלקים את הבהמה למנות ולאנשים שונים שהוא כדרך מסחר הנעשה בחול. אבל נמנין עליה מערב יום טוב, ושוחטין ומחלקין ביניהם ביום טוב כפי שסיכמו ביניהם מבעוד יום ולמחרת ישלמו לשוחט כל אחד לפי חלקו.

גמ׳ מַאי אֵין נִמְנִין? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין פּוֹסְקִין דָּמִים לְכַתְּחִלָּה עַל הַבְּהֵמָה בְּיוֹם טוֹב. הֵיכִי עָבֵיד? אָמַר רַב: מֵבִיא שְׁתֵּי בְּהֵמוֹת וּמַעֲמִידָן זוֹ אֵצֶל זוֹ, וְאוֹמֵר: זוֹ כָּזוֹ.

שואלים: מאי [מה פירוש] אין נמנין? אמר רב יהודה אמר שמואל: אין פוסקין דמים לקצוב סכום ותשלום קבוע לכל מנה לכתחלה על הבהמה ביום טוב. ושואלים: היכי עביד [כיצד הוא עושה] ביום טוב, וכיצד יכול לחלק בלי לקצוב את הדמים? אמר רב: מביא שתי בהמות ומעמידן זו אצל זו, ואומר להם כשאלה: האם זו שוויה כזו? וכאשר הקונים מאשרים את הדבר ומסכימים, יעריכו לאחר החג את הבהמה הזהה לה, ולפיה יקבעו כמה צריכים הם לשלם.

תַּנְיָא נַמִי הָכִי: לֹא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ “הֲרֵינִי עִמְּךָ בְּסֶלַע״ “הֲרֵינִי עִמְּךָ בִּשְׁתַּיִם״, אֲבָל אוֹמֵר לוֹ: “הֲרֵינִי עִמְּךָ לְמֶחֶצָה וְלִשְׁלִישׁ וְלִרְבִיעַ״.

תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: לא יאמר אדם לחברו ביום טוב: הריני עמך שותף לך בבהמה שאתה שוחט בסלע (בשווי של סלע), או הריני עמך בשתים, אבל אומר לו: הריני עמך למחצה מן הבהמה לשליש ולרביע מבלי לקצוב את שוויו של אותו חלק, ולאחר החג קובעים כמה אותו חלק שוה.