בְּיוֹם טוֹב, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵין זֶה מִן הַמּוּכָן. וְשָׁוִין שֶׁאִם נוֹלַד הוּא וּמוּמוֹ עִמּוֹ שֶׁזֶּה מִן הַמּוּכָן.

ביום טוב עצמו, ר' שמעון אומר: אין זה מן המוכן. ושוין ר' יהודה ור' שמעון שאם נולד הוא ומומו עמו, כלומר, שנולד הבכור בעל מום — שזה מן המוכן.

דָּרַשׁ רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: נוֹלַד הוּא וּמוּמוֹ עִמּוֹ – מְבַקְּרִין אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב לְכַתְּחִלָּה. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן: אַבָּא תָּנֵי: אִם עָבַר וּבִקְּרוֹ – מְבוּקָּר, וְאַתְּ אָמְרַתְּ מְבַקְּרִין אוֹתוֹ לְכַתְּחִלָּה?

להלכה, דרש רבה בר רב הונא: בכור אשר נולד הוא ומומו עמו — מבקרין (בודקים) אותו מומחים ביום טוב לכתחלה ואם נמצא שהוא מום קבוע שראוי לשחוט עליו — שוחטים ואוכלים אותו. אמר ליה [לו] רב נחמן: אבא תני [אבי היה שונה] בענין זה: אם עבר ובקרו — הריהו מבוקר בדיעבד, ואת אמרת [ואתה אומר] כי מבקרין אותו לכתחלה!

אֲמַר אַבַּיֵי: כְּוָתֵיהּ דְּרַבָּה בַּר רַב הוּנָא מִסְתַּבְּרָא, מִדְּקָתָנֵי תְּלָתָא בָּבֵי: “נוֹלַד בּוֹ מוּם מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב – אֵין מְבַקְּרִין אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב״. לְכַתְּחִלָּה הוּא דְּלָא, הָא דִּיעֲבַד – שַׁפִּיר דָּמֵי.

אמר אביי: כותיה [כשיטתו] של רבה בר רב הונא מסתברא [מסתבר] לפסוק להלכה, מדקתני תלתא בבי [ממה ששנה בברייתא שלושה חלקים], אפשר ללמוד שלכל חלק יש דין מיוחד, ושם נאמר: נולד בו מום מערב יום טוב — אין מבקרין אותו ביום טוב, ומכאן נלמד: לכתחלה הוא דלא [שאין מבקרים] הא [הרי] בדיעבד שפיר דמי [יפה הדבר], שאם בקרו — מבוקר.

“נוֹלַד בּוֹ מוּם בְּיוֹם טוֹב, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵין זֶה מִן הַמּוּכָן״ – דַּאֲפִילּוּ דִּיעֲבַד נַמִי לָא. וַהֲדַר תָּנֵי: “וְשָׁוִין שֶׁאִם נוֹלַד וּמוּמוֹ עִמּוֹ שֶׁזֶּה מִן הַמּוּכָן״ – דַּאֲפִילּוּ לְכַתְּחִלָּה נַמִי.

נולד בו מום ביום טוב, ר' שמעון אומר: אין זה מן המוכן. כלומר: שאפילו דיעבד נמי [גם כן] לא, ואף אם ביקרוהו — אסור הוא באכילה. והדר תני [וחזר ושנה] ושוין כולם בדעתם, שאם נולד הוא ומומו עמו, שזה מן המוכן. וכיון שנשנה דין זה כחלק לעצמו נלמד מכאן כי אפילו לכתחלה נמי [גם כן] בודקים אותו, ומותר.

וְהָא כִּי אֲתָא רַב אוֹשַׁעֲיָא, אֲתָא וְאַיְיתִי מַתְנִיתָא בִּידֵיהּ: בֵּין שֶׁנּוֹלַד בּוֹ מוּם מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, וּבֵין שֶׁנּוֹלַד בּוֹ מוּם בְּיוֹם טוֹב, חֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין זֶה מִן הַמּוּכָן!

ומקשים: והא כי אתא [והרי כאשר בא] רב אושעיא מארץ ישראל אתא ואייתי מתניתא בידיה [בא והביא משנה בידו] שבה נאמר: בין שנולד בו מום מערב יום טוב, ובין שנולד בו מום ביום טוב עצמו, חכמים אומרים: אין זה מן המוכן.

וְאֶלָּא קַשְׁיָא הַךְ! הַהִיא אַדָּא בַּר אוּכְמֵי הִיא, דִּמְשַׁבֵּשׁ וְתָנֵי.

ושואלים: ואלא אם כן קשיא הך [קשה זו] הברייתא ששנינו, שבה נאמר שזה מן המוכן! ומשיבים: אין זו קושיה, ההיא [אותה ברייתא] — שיטת אדא בר אוכמי היא, דמשבש ותני [שהוא היה רגיל לשבש ולשנות] ואין סומכים על הגירסה שמסר.

אֲמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מַתְנִיתִין נַמִי דַּיְיקָא, דְּקָתָנֵי: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כָּל שֶׁאֵין מוּמוֹ נִיכָּר מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב – אֵין זֶה מִן הַמּוּכָן. מַאי “אֵין מוּמוֹ נִיכָּר״? אִילֵימָא שֶׁאֵין מוּמוֹ נִיכָּר כְּלָל – פְּשִׁיטָא, צְרִיכָא לְמֵימַר?

אמר רב נחמן בר יצחק: מתניתין נמי דייקא [משנתנו גם כן מדוייקת] כשיטה זו שאין מבקרים כל מום לכתחילה. דקתני [שכן שנינו בה], ר' שמעון אומר: כל שאין מומו ניכר מערב יום טוב — אין זה מן המוכן. מאי [מה פירוש] אין מומו ניכר? אילימא [אם תאמר] שאין מומו ניכר כלל — הרי פשיטא [פשוט, מובן מאליו], צריכא למימר [וכי צריך לומר] דבר כזה שאם אין מומו ניכר כלל אינו נחשב מן המוכן?

אֶלָּא – דְּלָא אִתַּחֲזִי לְחָכָם מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב אִם מוּם קָבוּעַ אִם מוּם עוֹבֵר. קָתָנֵי מִיהַת “אֵין זֶה מִן הַמּוּכָן״, שְׁמַע מִינָּהּ.

אלא על כרחך יש לומר שהיה בו מום, ומדובר כאן באופן דלא אתחזי [שלא נראה] לחכם מערב יום טוב אם מום קבוע אם מום עובר. קתני מיהת [שנינו על כל פנים] אין זה מן המוכן משמע שבו ביום אין זה מן המוכן כלל. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן שכן הוא].

בָּעֵי מִינֵּיהּ הִלֵּל מֵרָבָא: יֵשׁ מוּקְצֶה לַחֲצִי שַׁבָּת אוֹ אֵין מוּקְצֶה לַחֲצִי שַׁבָּת? הֵיכִי דָּמֵי, אִי דְּאִחֲזִי בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת – אִחֲזִי; אִי דְּלָא אִחֲזִי – לָא אִחֲזִי.

אגב הדיון בהלכה זו דנים בנושא דומה. בעי מיניה [שאל אותו] הלל את רבא: יש מוקצה לחצי שבת או אין מוקצה לחצי שבת? ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי דאחזי [אם היה ראוי] בין השמשות שבין יום שישי לשבת לאכילה או לשימוש אחר — אם כן אחזי [ראוי הוא] לכל השבת. אי דלא אחזי [אם שלא היה ראוי] בין השמשות — אם כן לא אחזי [אינו ראוי] כל היום, שהרי בין השמשות היה מוקצה ואין זו עוד הכנה, ואם כן איך יכול להיות במציאות מוקצה לחצי שבת?

לָא צְרִיכָא, דְּאִחֲזִי וַהֲדַר אִדְחִי, וַהֲדַר אִחֲזִי, מַאי? אֲמַר לֵיהּ: יֵשׁ מוּקְצֶה.

ומסבירים: לא צריכא [נצרכה] אלא כגון דאחזי [שהיה ראוי] והדר אדחי [וחזר ונדחה] בתוך השבת מפני איזה טעם, והדר אחזי [וחזר ונהיה ראוי], ובענין זה שאל מאי [מה דינו]. אמר ליה [לו]: יש מוקצה לחצי השבת.

אֵיתִיבֵיהּ: וְשָׁוִין שֶׁאִם נוֹלַד וּמוּמוֹ עִמּוֹ שֶׁזֶּה מִן הַמּוּכָן. וְאַמַּאי? נֵימָא: הַאי בְּכוֹר מֵעִיקָּרָא הֲוָה חֲזִי אַגַּב אִמֵּיהּ, אִתְיְלִיד לֵיהּ – אִדְחִי לֵיהּ, אַחְזְיֵיהּ לְחָכָם – אִשְׁתְּרִי לֵיהּ.

איתיביה [הקשה לו]: ושוין שאם נולד הוא ומומו עמו — שזה מן המוכן. ואמאי [ומדוע]? נימא [נאמר] כן: האי [זה] הבכור הלא מעיקרא הוה חזי אגב אמיה [מתחילתו היה ראוי לאכילה אגב אמו] שאם היו שוחטים את אמו בעוד הבכור בבטנה מותר היה לאכול את שניהם, ואם כן כאשר אתיליד ליה [הוא נולד] — אדחי ליה [הריהו נדחה] מהיתרו זה, שכיון שנולד שוב אינו ראוי לאכילה עד שיתברר אם יש בו מום, ולאחר מכן כאשר אחזייה [הראהו] לחכם — אשתרי ליה [הרי הותר לו]. ואם כן, אף שבמשך זמן מסויים בתוך החג היה כמוקצה — אינו מוקצה לכל השבת!

אֲמַר אַבַּיֵי וְאִיתֵימָא רַב סָפְרָא: כְּגוֹן דְּיָתְבִי דַּיָּינֵי הָתָם.

אמר אביי ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב ספרא: כאן מדובר כגון דיתבי דייני התם [שיושבים דיינים שם] ורואים בשעת לידת הבכור, ומיד כשנולד ראו שהוא בעל מום. ואם כן נמצא שלא היה אפילו רגע אחד שבו נדחה מהיתרו הראשון.

אִיכָּא דְּאָמְרִי, אֲמַר לֵיהּ: אֵין מוּקְצֶה לַחֲצִי שַׁבָּת. לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: וְשָׁוִין שֶׁאִם נוֹלַד וּמוּמוֹ עִמּוֹ שֶׁזֶּה מִן הַמּוּכָן. וְהָא בְּכוֹר מֵעִיקָּרָא הֲוָה חֲזִי אַגַּב אִמֵּיהּ, אִתְיְלִיד לֵיהּ – אִדְחִי לֵיהּ, אַחְזְיֵיהּ לְחָכָם – אִשְׁתְּרִי לֵיהּ.

איכא דאמרי [יש שאומרים] להיפך, שאמר לו רבא: אין מוקצה לחצי שבת. ואומרים: לימא מסייע ליה [האם לומר שאפשר לסייע לו] ממה ששנינו: ושוין שאם נולד הוא ומומו עמו — שזה מן המוכן. והא בכור מעיקרא הוה חזי אגב אמיה [והרי בכור מתחילה היה ראוי אגב אמו] וכאשר אתיליד ליה [הוא נולד] — אדחי ליה [נדחה לו] ולאחר מכן, כאשר אחזייה [הראהו] לחכם — אשתרי ליה [הותר לו] הרי שאין מוקצה לחצי שבת.

אֲמַר אַבַּיֵי וְאִיתֵימָא רַב סָפְרָא: כְּגוֹן דְּיָתְבִי דַּיָּינֵי הָתָם.

אמר אביי ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב ספרא: אין זו ראיה גמורה, שאפשר לומר כגון דיתבי דייני התם [שיושבים דיינים שם] בשעת לידתו וראו את מומו ולכן לא היה מוקצה כלל.

תָּא שְׁמַע: הָיָה אוֹכֵל בַּעֲנָבִים וְהוֹתִיר, וְהֶעֱלָן לַגַּג לַעֲשׂוֹת מֵהֶן צִמּוּקִין, בִּתְאֵנִים וְהוֹתִיר וְהֶעֱלָן לַגַּג לַעֲשׂוֹת מֵהֶן גְּרוֹגָרוֹת – לֹא יֹאכַל מֵהֶן עַד שֶׁיַּזְמִין מִבְּעוֹד יוֹם. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בַּאֲפַרְסְקִין, וּבַחֲבוּשִׁין, וּבִשְׁאָר כָּל מִינֵי פֵירוֹת.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממקור אחר, ששנינו: היה אדם אוכל בענבים והותיר מאכילתו והעלן לגג את הענבים הנותרים לייבשן כדי לעשות מהן צמוקין, או היה אוכל בתאנים והותיר והעלן לגג לייבשן כדי לעשות מהן גרוגרות (תאנים מיובשות) — לא יאכל מהן בשבת מאותן ענבים וגרוגרות עד שיזמין אותן מבעוד יום לאכילתו. וכן אתה מוצא באפרסקין ובחבושין ובשאר מיני פירות שהניחם לייבש והסיח דעתו מהם.

הֵיכִי דָּמֵי? אִי דַּחֲזוּ – לָמָּה לֵיהּ הַזְמָנָה? אִי דְּלָא חֲזוּ – כִּי אַזְמִין לְהוּ מַאי הָוֵי?

ונברר: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי דחזו [שראויים הם] לאכילה, שכבר התייבשו, אם כן למה ליה הזמנה [לשם מה להזמין אותם] מבעוד יום? הרי על דעת כן הניחם שם, שלכשייתייבשו יאכלם והרי הם כמזומנים כבר. אי דלא חזו [אם שאינם ראויים] לאכילה, שעדיין לא התייבשו — אם כן כי אזמין להו מאי הוי [כאשר הזמין אותם מבעוד יום מה היה על ידי כך], מה הועילה לו הזמנה זו, הלא אינם ראויים!

וְכִי תֵּימָא דְּלָא יָדַע אִי חֲזוּ אִי לָא חֲזוּ, וְהָאָמַר רַב כָּהֲנָא: מוּקְצֶה שֶׁיָּבַשׁ, וְאֵין הַבְּעָלִים מַכִּירִין בּוֹ – מוּתָּר.

וכי תימא [ואם תאמר] שמדובר באופן שאינו יכול לעלות על הגג כדי לבודקם, שלא ידע אי חזו אי לא חזו [אם ראויים הם אם אינם ראויים] והזמנתו היא על תנאי שאכן מוכנים הם, והאמר [והרי אמר] רב כהנא: מוקצה שיבש, כלומר: שהגיע לידי יבוש וראוי לאכילה ואין הבעלים מכירין בו שיבש מבעוד יום, אלא למחרת, בשבת, התברר להם שכבר היה יבש מבעוד יום — הרי זה מותר, שהרי לא הקצו מדעתם אלא לזמן שלא יהיה ראוי לאכילה.

אֶלָּא לָאו דַּחֲזוּ וְאִדְחוּ וַהֲדַר אִחֲזוּ, וְאִי אָמְרַתְּ אֵין מוּקְצֶה – לָמָּה לְהוּ הַזְמָנָה? אֶלָּא מַאי – יֵשׁ מוּקְצֶה? כִּי אַזְמִין לְהוּ מַאי הָוֵי?

אלא לאו דחזו ואדחו והדר אחזו [האם לא מדובר שהיו ראויים ונדחו וחזרו ונעשו ראויים] ועל כן דינם כמוקצה. ואי אמרת [ואם אתה אומר] שאין מוקצה לחצי שבת, למה להו [להם] הזמנה? ודוחים: אלא מאי [מה אומר אתה] יש מוקצה לחצי שבת? אם כן, כי אזמין להו מאי הוי [כאשר הוא מזמין להם מה יהיה על ידי כך] הרי אין בכך כדי להתיר את המוקצה!

לָא צְרִיכָא דְּאִחֲזוּ וְלָא אִחֲזוּ, דְּאִיכָּא אֱינָשֵׁי דְּאָכְלִי וְאִיכָּא אֱינָשֵׁי דְּלָא אָכְלִי. אַזְמִין – גַּלֵּי דַּעֲתֵיהּ, לָא אַזְמִין – לָא גַּלֵּי דַּעֲתֵיהּ.

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא לאופן דאחזו ולא אחזו [שהם ראויים ואינם ראויים לגמרי] דאיכא אינשי דאכלי ואיכא אינשי דלא אכלי [שיש אנשים שאוכלים ויש אנשים שאינם אוכלים] בהיותם במצב זה. ואז, אם אזמין [הזמין] הרי גלי דעתיה [גלה דעתו] שהוא מאלה שאוכלים אותם, לא אזמין [הזמין] — לא גלי דעתיה [גלה דעתו] ואם כן אין להוכיח מכאן.

אֲמַר רַבִּי זֵירָא: תָּא שְׁמַע מִפּוֹלִין וַעֲדָשִׁים דְּהָא פּוֹלִין וַעֲדָשִׁים מֵעִיקָּרָא חֲזוּ לָכוֹס, שְׁדִינְהוּ בַּקְּדֵרָה – אִדְחוּ לְהוּ,

אמר ר' זירא: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לפתור את השאלה שלנו מפולין ועדשים שמבשלים בחג. דהא [שהרי] פולין ועדשים מעיקרא [בתחילה] בשעת בין השמשות, בהיותם חיים, בלתי מבושלים, חזו לכוס [ראויים היו לכסוס אותם] ללעוס אותם כפי שהם, ולכן לא היו מוקצים, וכאשר שדינהו [הטילם] בתוך הקדרה לבשלם — אדחו להו [נדחו להם] שהרי בשעת הבישול אינם ראויים לא לכסיסה ולא לאכילה כמבושלים,