שׁוֹחֲטִין מִן הַנְּגָרִין בְּיוֹם טוֹב, אֲבָל לֹא מִן הָרְשָׁתוֹת וּמִן הַמִּכְמוֹרוֹת. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: בָּא וּמְצָאָן מְקוּלְקָלִין מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב – בְּיָדוּעַ שֶׁמֵּעֶרֶב יוֹם טוֹב נִצּוֹדוּ, וּמוּתָּרִין. בָּא וּמְצָאָן מְקוּלְקָלִין בְּיוֹם טוֹב – בְּיָדוּעַ שֶׁבְּיוֹם טוֹב נִצּוֹדוּ, וַאֲסוּרִין.

שוחטין מן החיות והבהמות הנמצאות במקום סגור שיש בו נגרין (תעלות מים לשתיה) ביום טוב, אבל לא מן אלה שמצאן ביום טוב בתוך הרשתות שעה כדי שילכדו בהן ולא מן אלה הנמצאות במכמורות, שספק ניצודו מערב יום טוב, ספק ניצודו ביום טוב עצמו. ר' שמעון בן אלעזר אומר: אם בא ומצאן את המלכודות מקולקלין מערב יום טוב, וזהו הסימן לכך שנלכדה בהן חיה — בידוע שמערב יום טוב נצודו, ומותרין. אולם אם בדק מערב יום טוב סמוך לכניסת החג והיו המלכודות שלימות ובא ומצאן מקולקלין ביום טוב — בידוע שביום טוב נצודו, ואסורין.

הָא גּוּפָהּ קַשְׁיָא; אָמְרַתְּ, בָּא וּמְצָאָן מְקוּלְקָלִין מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב – בְּיָדוּעַ שֶׁמֵּעֶרֶב יוֹם טוֹב נִצּוֹדוּ. טַעְמָא דְּבָא וּמְצָאָן מְקוּלְקָלִין, הָא סְפֵיקָא – אֲסוּרִין. אֵימָא סֵיפָא: בָּא וּמְצָאָן מְקוּלְקָלִין בְּיוֹם טוֹב – בְּיָדוּעַ שֶׁבְּיוֹם טוֹב נִצּוֹדוּ, טַעְמָא דְּבָא וּמְצָאָן מְקוּלְקָלִין, הָא סְפֵיקָא – מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב נִצּוֹדוּ וּמוּתָּרִין.

על הברייתא הזו שואלים: הא גופה קשיא [היא עצמה קשה] אמרת בתחילה שאם, בא ומצאן מקולקלין מערב יום טוב — בידוע שמערב יום טוב נצודו. ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] שבא ומצאן מקולקלין, הא ספיקא [הרי אם ספק בידו, ואינו ברור] — אסורין. ומעתה אימא סיפא [אמור את סופה של אותה ברייתא]: בא ומצאן מקולקלין ביום טוב — בידוע שביום טוב נצודו. טעמא [הטעם, דווקא] שבא ומצאן מקולקלין, הא ספיקא [הרי אם ספק בדבר] אומרים אנו שמערב יום טוב נצודו, ומותרין. אם כן יש סתירה בדיוק העולה משני חלקי המשנה!

הָכִי קָאָמַר: בָּא וּמְצָאָן מְקוּלְקָלִין מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב – בְּיָדוּעַ שֶׁמֵּעֶרֶב יוֹם טוֹב נִצּוֹדוּ וּמוּתָּרִין, הָא סְפֵיקָא – נַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁנִּצּוֹדוּ בְּיוֹם טוֹב וַאֲסוּרִין.

ומסבירים, הכי קאמר [כך אמר], כך התכוון לומר: בא ומצאן מקולקלין מערב יום טוב — בידוע שמערב יום טוב נצודו ומותרין. הא ספיקא [הרי אם ספק בדבר] נעשה כמי שנצודו ביום טוב ואסורין.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר.

אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כר' שמעון בן אלעזר, ובעיקרו של דבר כל הלשונות מסכימות לאותה הלכה: שספק הכנה ביום טוב אסור.

“וְאָמַר מוּתָּרִין הֵם״. מוּתָּרִין לְמַאי? רַב אָמַר: מוּתָּרִין לְקַבֵּל, וְלֵוִי אָמַר: מוּתָּרִין בַּאֲכִילָה.

שנינו במשנה שרבן גמליאל אמר על הדגים שהביא לו אותו גוי שמותרין הם. ושואלים: מותרין למאי [למה, לאיזה ענין]? רב אמר: מותרין לקבל ולטלטל אותם, אבל לא באכילה. ולוי אמר: מותרין אף באכילה.

אָמַר רַב: לְעוֹלָם אַל יִמְנַע אָדָם עַצְמוֹ מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ אֲפִילּוּ שָׁעָה אַחַת. דַּאֲנָא וְלֵוִי הָוֵינַן קַמֵּיהּ דְּרַבִּי כִּי אֲמַרָהּ לְהָא שְׁמַעֲתָא. בְּאוֹרְתָא אֲמַר: מוּתָּרִין בַּאֲכִילָה, בְּצַפְרָא אֲמַר: מוּתָּרִין לְקַבֵּל. אֲנָא דַּהֲוַאי בֵּי מִדְרָשָׁא – הֲדַרִי בִּי, לֵוִי דְּלָא הֲוָה בֵּי מִדְרָשָׁא – לָא הֲדַר בֵּיהּ.

אמר רב: לעולם אל ימנע אדם עצמו מבית המדרש אפילו שעה אחת. וההוכחה לדבר מענין זה: דאנא [שאני] ולוי הוינן קמיה [היינו לפני] רבי כי אמרה להא שמעתא [כאשר אמר אותה, את ההלכה הזאת], באורתא [בערב] אמר ופירש: מותרין באכילה, בצפרא [בבוקר] שלאחריו אמר: מותרין לקבל. אנא דהואי בי מדרשא [אני שהייתי בבית המדרש] גם בבוקר שלמחרת — הדרי בי [חזרתי בי] ואני אומר כשיטתו המאוחרת של רבי, לוי דלא הוה בי מדרשא [שלא היה בבית המדרש] לא הדר ביה [חזר בו].

מֵיתִיבִי: גּוֹי שֶׁהֵבִיא דּוֹרוֹן לְיִשְׂרָאֵל, אֲפִילּוּ דָּגִים הַמְפוּלָּמִין וּפֵירוֹת בְּנֵי יוֹמָן – מוּתָּרִין. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר מוּתָּרִין לְקַבֵּל – שַׁפִּיר, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר מוּתָּרִין בַּאֲכִילָה – פֵּירוֹת בְּנֵי יוֹמָן מִי שָׁרוּ בַּאֲכִילָה?

מיתיבי [מקשים], שנינו: גוי שהביא דורון (מתנה) לישראל ביום טוב, אפילו דגים המפולמין (לחים) ופירות בני יומן — מותרין. בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאמר] מותרין לקבל — שפיר [יפה] אפשר להבין את הדבר. אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאמר] מותרין באכילה, פירות בני יומן מי שרו [האם מותרים הם] באכילה? שהרי כיון שנקטפו בו ביום מוקצים הם.

וּלְטַעֲמִיךְ פֵּירוֹת בְּנֵי יוֹמָן מִי שָׁרוּ בְּטִלְטוּל? אֶלָּא בְּכַוְורֵי דַּאֲדִימֵי, וּפֵירֵי דִּכְבִישֵׁי בְּיַרְקָא עָסְקִינַן. וְאַמַּאי קָרֵי לְהוּ בְּנֵי יוֹמָן – שֶׁהֵן כְּעֵין בְּנֵי יוֹמָן.

על הקושיה הזו עונים בקושיה שכנגד: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] וכי פירות בני יומן מי שרו [האם מותרים] הם בטלטול? ומדוע אם כן פשוט לך הדבר שלקבל מותר? אלא על כרחך עליך לפרש בכוורי דאדימי, ופירי דכבישי בירקא עסקינן [בדגים שעדיין אדומים זימיהם ופירות הכבושים בירק עוסקים אנו] שאינם ממש בני יומם, ואמאי קרי להו [ומדוע קורא להם] בני יומן — שהן טריים ונראים כעין בני יומן ובאופן כזה מותרים הם אף באכילה.

אָמַר רַב פַּפָּא: הִלְכְתָא: גּוֹי שֶׁהֵבִיא דּוֹרוֹן לְיִשְׂרָאֵל בְּיוֹם טוֹב, אִם יֵשׁ מֵאוֹתוֹ הַמִּין בִּמְחוּבָּר – אָסוּר, וְלָעֶרֶב נַמִי אֲסוּרִין בִּכְדֵי שֶׁיֵּעָשׂוּ.

אמר רב פפא: הלכתא [ההלכה] לפסוק בענין זה היא: גוי שהביא דורון לישראל ביום טוב, אם יש מאותו המין שהביא במחובר, כלומר, דברים או פירות אלה שהביא כרגיל מחוברים לעץ או לקרקע — אסור, שיש לשער שקטפם הגוי בו ביום. ולערב (למוצאי יום טוב) נמי [גם כן] אסורין במשך הזמן בכדי שיעשו, כלומר: במשך הזמן שאפשר יהיה לעשות בו מלאכה זו של קטיפתם וניתוקם ממקום חיבורם, כי אסור ליהנות ממלאכה שנעשתה עבור ישראל ביום טוב.

וְאִם אֵין מֵאוֹתוֹ הַמִּין בִּמְחוּבָּר, תּוֹךְ הַתְּחוּם – מוּתָּר,

ואם אין מאותו המין במחובר, אם הביא את הדברים תוך התחום — מותר, שלא נעשתה בכך כל מלאכת איסור,