וְהֵבִיא כָּל צֹאן קֵדָר שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם וְהֶעֱמִידָן בָּעֲזָרָה, וְאָמַר כָּל מִי שֶׁרוֹצֶה לִסְמוֹךְ – יָבֹא וְיִסְמוֹךְ. וְאוֹתוֹ הַיּוֹם גָּבְרָה יָדָן שֶׁל בֵּית הִלֵּל וְקָבְעוּ הֲלָכָה כְּמוֹתָן, וְלֹא הָיָה שָׁם אָדָם שֶׁעִרְעֵר בַּדָּבָר כְּלוּם.

והביא כל צאן קדר (שהיה משובח ביותר) שהיה בירושלים והעמידן בעזרה, ואמר: כל מי שרוצה לסמוך — יבא ויסמוך, ואותו היום גברה ידן של בית הלל וקבעו בענין זה הלכה כמותן, ולא היה שם אדם שערער בדבר כלום.

שׁוּב מַעֲשֶׂה בְּתַלְמִיד אֶחָד מִתַּלְמִידֵי בֵּית הִלֵּל שֶׁהֵבִיא עוֹלָתוֹ לַעֲזָרָה לִסְמוֹךְ עָלֶיהָ. מְצָאוֹ תַּלְמִיד אֶחָד מִתַּלְמִידֵי בֵּית שַׁמַּאי. אָמַר לוֹ: מַה זּוֹ סְמִיכָה? אָמַר לוֹ: מַה זּוֹ שְׁתִיקָה? שִׁתְּקוֹ בִּנְזִיפָה, וְהָלַךְ לוֹ.

שוב היה לאחר מכן מעשה נוסף בתלמיד אחד מתלמידי בית הלל שהביא עולתו לעזרה לסמוך עליה ביום טוב, מצאו תלמיד אחד מתלמידי בית שמאי, אמר לו: מה זו סמיכה? כלומר, מדוע סומך אתה, ועובר על דברי בית שמאי? אמר לו: מה זו שתיקה? מדוע אינך שותק? שהרי אין הלכה כמותכם! שתקו בנזיפה, והלך לו בשתיקה.

אֲמַר אַבַּיֵי: הִלְכָּךְ, הַאי צוּרְבָא מֵרַבָּנַן דַּאֲמַר לֵיהּ חַבְרֵיהּ מִלְּתָא – לָא לִהֲדַר לֵיהּ מִלְּתָא טְפֵי מִמַּאי דַּאֲמַר לֵיהּ חַבְרֵיהּ, דְּאִיהוּ אֲמַר לֵיהּ ״מַה זּוֹ סְמִיכָה״ וְקָא מְהַדַּר לֵיהּ: ״מַה זּוֹ שְׁתִיקָה״.

ומכאן אמר אביי: הלכך [על כן], האי צורבא מרבנן דאמר ליה חבריה מלתא [תלמיד חכם שאומר לו חבירו דבר של נזיפה או גנאי] לא להדר ליה מלתא טפי ממאי דאמר ליה חבריה [שלא יחזיר לו דבר יותר ממה שאמר לו חבירו] ולא יוסיף במחלוקת, דאיהו [שהרי הוא] אמר ליה [לו]: "מה זו סמיכה", וקא מהדר ליה [שהוא חזר וענה לו בדיוק כלשונו]: "מה זו שתיקה".

תַּנְיָא: אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי: וּמַה בְּמָקוֹם שֶׁאָסוּר לַהֶדְיוֹט – מוּתָּר לַגָּבוֹהַּ, מָקוֹם שֶׁמּוּתָּר לַהֶדְיוֹט – אֵינוֹ דִּין שֶׁמּוּתָּר לַגָּבוֹהַּ? אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי: נְדָרִים וּנְדָבוֹת יוֹכִיחוּ, שֶׁמּוּתָּר לַהֶדְיוֹט וְאָסוּר לַגָּבוֹהַּ.

ולגופה של מחלוקת זו. תניא [שנויה ברייתא], אמרו להם בית הלל לבית שמאי: ומה במקום שאסור להדיוט לשחוט, כגון בשבת — מותר לשחוט קרבנות במקדש לגבוה, כגון תמידים ומוספים, מקום שמותר להדיוט ביום טוב, אינו דין שמותר לגבוה? ובכלל זה אף עולת ראייה! אמרו להם בית שמאי: אין זו הוכחה, נדרים ונדבות יוכיחו, שמותר להדיוט לשחוט לעצמו בהמות לאכילה אף בחג ואסור לשחוט נדרים ונדבות בחג לגבוה!

אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל: מַה לִּנְדָרִים וּנְדָבוֹת – שֶׁאֵין קָבוּעַ לָהֶם זְמַן, תֹּאמַר בְּעוֹלַת רְאִיָּיה – שֶׁקָּבוּעַ לָהּ זְמַן. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי: אַף זוֹ אֵין קָבוּעַ לָהּ זְמַן, דִּתְנַן: מִי שֶׁלֹּא חַג בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן שֶׁל חַג – חוֹגֵג וְהוֹלֵךְ כָּל הָרֶגֶל כּוּלּוֹ, וְיוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חַג.

אמרו להם בית הלל: מה לנדרים ונדבות — שאין קבוע להם זמן, ואין חייב לשחטם בחג דווקא, תאמר בעולת ראיה — שקבוע לה זמן בחג. אמרו להם בית שמאי: אף זו אין קבוע לה זמן, דתנן [שהרי שנינו במשנה]: מי שלא חג (לא הביא את קרבן החג) ביום טוב הראשון של חג — חוגג (מקריב) והולך כל הרגל כולו, ויום טוב האחרון של חג. הרי שאף לעולת ראיה לא נקבע זמנה דווקא לחג!

אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל: אַף זוֹ קָבוּעַ לָהּ זְמַן, דִּתְנַן: עָבַר הָרֶגֶל וְלֹא חַג – אֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחֲרָיוּתוֹ.

אמרו להם בית הלל: בכל זאת, למרות שאין זו חובה ליום מסויים בחג, מכל מקום אף זו קבוע לה זמן, אף שהוא רחב יותר. דתנן [שהרי שנינו במשנה]: עבר הרגל ולא חג — אינו חייב באחריותו. כלומר: אינו צריך להביא קרבן אחר, שכבר עברה ובטלה מצותו, נמצא שקרבן זה יש לו זמן מוגבל דווקא בתוך ימי החג, ואינו דומה לנדרים ונדבות.

אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי: וַהֲלֹא כְּבַר נֶאֱמַר ״לָכֶם״ – וְלֹא לַגָּבוֹהַּ! אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל: וַהֲלֹא כְּבַר נֶאֱמַר ״לַה׳״ – כָּל דְּלַה׳. אִם כֵּן מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״לָכֶם״ – לָכֶם וְלֹא לְגוֹיִם, לָכֶם וְלֹא לִכְלָבִים.

אמרו להם בית שמאי והביאו אף הם ראיה לדבריהם: והלא כבר נאמר "כל אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם" (שמות יב, טז) ויש ללמוד מההדגשה "לכם" — ולא לגבוה. אמרו להם בית הלל: והלא כבר נאמר "וחגותם אותו חג לה'" (ויקרא כג, מא), משמע כל מה שנעשה לה' — מותר להקריב. אם כן, מה תלמוד לומר "לכם", כוונתו, לכם — ולא לגויים, לכם — ולא לכלבים.

אַבָּא שָׁאוּל אוֹמְרָהּ בְּלָשׁוֹן אַחֶרֶת: וּמַה בְּמָקוֹם שֶׁכִּירָתְךָ סְתוּמָה כִּירַת רַבְּךָ פְּתוּחָה, בְּמָקוֹם שֶׁכִּירָתְךָ פְּתוּחָה – אֵינוֹ דִּין שֶׁכִּירַת רַבְּךָ פְּתוּחָה? וְכֵן בַּדִּין שֶׁלֹּא יְהֵא שׁוּלְחָנְךָ מָלֵא וְשׁוּלְחַן רַבְּךָ רֵיקָן.

אותה מחלוקת היה אבא שאול אומרה בלשון אחרת, שכך אמרו בית הלל: ומה במקום שכירתך סתומה, כלומר: בשבת שאסור לאדם לבשל לעצמו — כירת רבך פתוחה, שמותר להדליק אש על גבי המזבח ולהקטיר קרבנות עליו, במקום שכירתך פתוחה ביום טוב, שמותר לך לבשל כדי אוכל נפש — אינו דין שכירת רבך תהא פתוחה? וכן הוא בדין (מסברה); שלא יהא שולחנך מלא ושולחן רבך (המזבח, שהוא השולחן לפני ה') ריקן.

בְּמַאי קָא מִפַּלְגִי? מָר סָבַר: נְדָרִים וּנְדָבוֹת קְרֵבִין בְּיוֹם טוֹב, וּמָר סָבַר: אֵין קְרֵבִין בְּיוֹם טוֹב.

ושואלים: במאי קא מפלגי [במה הם חלוקים], החכם הראשון ואבא שאול, שהביאו שתי נוסחאות לדברי בית הלל? ומסבירים: מר [חכם זה, אבא שאול] סבר, שלדעת בית הלל נדרים ונדבות קרבין ביום טוב ולכן לא יכלו אנשי בית שמאי להשתמש בנימוק שהוזכר בברייתא הראשונה, להוכיח ממה שאין מקריבים נדרים ונדבות, ואילו מר [חכם זה, החכם הראשון] סבר, שלשיטת בית הלל נדרים ונדבות אין קרבין ביום טוב, ובשל כך אכן השתמשו אנשי בית שמאי בנימוק זה.

אָמַר רַב הוּנָא: לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר נְדָרִים וּנְדָבוֹת אֵין קְרֵבִין בְּיוֹם טוֹב, לָא תֵּימָא מִדְּאוֹרַיְיתָא מֶחֱזָא חֲזוּ, וְרַבָּנַן הוּא דְּגָזְרִי בְּהוּ, גְּזֵירָה שֶׁמָּא יַשְׁהֶה.

אמר רב הונא: לדברי האומר כי נדרים ונדבות אין קרבין ביום טוב, לא תימא מדאורייתא מחזא חזו [אל תאמר שמן התורה באמת ראויים הם] ורבנן הוא דגזרו בהו [וחכמים הם שגזרו בהם] שלא יקריבום בחג גזרה שמא ישהה אותם בביתו ולא יקריבם בזמנם וידחה את הקרבתם עד הרגל ושמא יעבור בשל כך על איסור "בל תאחר" — לא זה הטעם,

אֶלָּא אֲפִילּוּ מִדְּאוֹרַיְיתָא נַמִי לָא חֲזוּ. דְּהָא שְׁתֵּי הַלֶּחֶם דְּחוֹבַת הַיּוֹם נִינְהוּ, וְלֵיכָּא לְמִגְזַר שֶׁמָּא יַשְׁהֶה, וְאֵינוֹ דּוֹחֶה לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת יוֹם טוֹב.

אלא לשיטה זו אפילו מדאורייתא נמי לא חזו [מן התורה גם כן אינם ראויים] להקרבה ביום טוב. דהא [שהרי] שתי הלחם שחובת היום של חג השבועות נינהו [הם] להביאם, וליכא למגזר [ואין לגזור] באלה שמא ישהה, שהרי זמנם קבוע רק לחג הזה, ועם זאת, אפייתם והכנתם אינו דוחה לא את השבת ולא את יום טוב. שלשיטה זו כל דבר שאין הכרח לעשותו בחג עצמו — אסור אכן לעשותו בחג.

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר נְדָרִים וּנְדָבוֹת אֵין קְרֵבִין בְּיוֹם טוֹב, עָבַר וְשָׁחַט מַאי? רָבָא אָמַר: זוֹרֵק אֶת הַדָּם עַל מְנָת לְהַתִּיר בָּשָׂר בַּאֲכִילָה. רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אָמַר: זוֹרֵק אֶת הַדָּם עַל מְנָת לְהַקְטִיר אֵימוּרִין לָעֶרֶב.

איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים שאלה זו: לדברי האומר כי נדרים ונדבות אין קרבין ביום טוב, אם עבר ושחט נדרים ונדבות אלה ביום טוב מאי [מה] יעשה אז? רבא אמר: זורק את הדם של קרבנות אלה על המזבח על מנת להתיר בשר באכילה. ואילו רבה בר רב הונא אמר: זורק את הדם על מנת שיוכל להקטיר אימורין (החלב ושאר החלקים העולים למזבח) לערב.

מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ נִטְמָא בָּשָׂר אוֹ שֶׁאָבַד. לְרָבָא לָא זָרֵיק, לְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא זָרֵיק.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] הלכה למעשה? שהרי שניהם הסכימו שזורק את הדם? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל למעשה; כגון אם נטמא הבשר או שאבד, שלדעת רבא שהטעם הוא משום התרת הבשר באכילה, אם כן לא זריק [זורק] את הדם (אף שאין בכך משום איסור תורה אלא שבות), לפי שאין בכך משום צורך החג, ואילו לרבה בר רב הונא שסבור שעושים זאת לשם התרת הקרבת החלבים — זריק [זורק] את הדם אפילו אם אין בכך היתר לבשר.

מֵיתִיבֵי: כִּבְשֵׂי עֲצֶרֶת שֶׁשְּׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, אוֹ שֶׁשְּׁחָטָן בֵּין לִפְנֵי זְמַנָּן בֵּין לְאַחַר זְמַנָּן – הַדָּם יִזָּרֵק וְהַבָּשָׂר יֵאָכֵל. וְאִם הָיְתָה שַׁבָּת – לֹא יִזְרוֹק, וְאִם זָרַק –

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו: כבשי עצרת (כבשים של שלמי צבור שמקריבים בחג השבועות) ששחטן שלא לשמן, כגון ששחטם לשם קרבן אחר או ששחטן שלא בזמן הקבוע להם, בין לפני זמנן בין לאחר זמנן, ואף שקרבנות אלה לא יצא בהם ידי חובה, מכל מקום כשרים הם לעצמם. מה יעשו בהם? הדם יזרק והבשר יאכל. ואם היתה אותו יום שבו שחט את הכבשים שבת ובגלל זה אסור לבשל או לצלות את הבשר, ומתוך שאי אפשר לאכול מהם אין אם כן בזריקה זו כל הכרח, לא למצוותם ולא לענין אחר — לא יזרוק את הדם. ומכל מקום, ואם זרק בכל זאת —