גַּבֵּי יוֹם טוֹב דְּסָתַם לָן תַּנָּא כְּרַבִּי יְהוּדָה, דִּתְנַן: אֵין מְבַקְּעִין עֵצִים מִן הַקּוֹרוֹת וְלֹא מִן הַקּוֹרָה שֶׁנִּשְׁבְּרָה בְּיוֹם טוֹב, מוֹקִים לָהּ לְבֵית הִלֵּל כְּרַבִּי יְהוּדָה.

גבי יום טוב שסתם לן [לנו] התנא בסתם משנה כדעת ר' יהודה, דתנן [שכן שנינו במשנה] במסכת ביצה: אין מבקעין ביום טוב עצים מן הקורות שהכינו לצורך בנין ולא מבקעים עצי הסקה מן הקורה שנשברה ביום טוב, וכל זה מפני שלא היו עשויים לכך בשעת כניסת החג ולכך נעשו מוקצה. אם כן משמע שסתם משנה אוסרת מוקצה ביום טוב, לכן מוקים לה [מעמיד, מסביר אותה] רב נחמן את שיטת בית הלל כר' יהודה האוסר מוקצה בטלטול והעמידה במקרה שהתרנגולת עומדת לגדל ביצים ולכן היא מוקצה

מִכְּדִי, מַאן סְתָמֵיהּ לְמַתְנִיתִין – רַבִּי, מַאי שְׁנָא בְּשַׁבָּת דְּסָתַם לָן כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, וּמַאי שְׁנָא בְּיוֹם טוֹב דְּסָתַם לָן כְּרַבִּי יְהוּדָה?

. עד כאן להסברת שינוי השיטה בדברי רב נחמן. אולם יש לשאול על עיקר הדברים: מכדי [והרי], מאן סתמיה למתניתין [מי הוא זה שסתם את המשניות], שכתב וניסח אותן — הלא רבי (ר' יהודה הנשיא) הוא, וכיון שאדם אחד ניסח את הדברים בשתי המסכתות, יש לשאול: מאי שנא [במה שונה] בדיני שבת שסתם ופסק לן [לנו] כשיטת ר' שמעון, ומאי שנא [ובמה שונה] בדיני יום טוב שסתם ופסק לן [לנו] כשיטת ר' יהודה?

אָמְרִי: שַׁבָּת דַּחֲמִירָא וְלָא אָתֵי לְזִלְזוּלֵי בָּהּ – סָתַם לָן כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּמֵיקֵל, יוֹם טוֹב דְּקִיל וְאָתֵי לְזִלְזוּלֵי בֵּיהּ – סָתַם לָן כְּרַבִּי יְהוּדָה דְּמַחְמִיר.

אמרי [אומרים] להשיב: יש טעם לדבר; שבת דחמירא [שהיא חמורה] בעונשיה ובדיניה ולא אתי לזלזולי [באים לזלזל] בה — סתם לן [לנו] במשנה כדעת ר' שמעון דמיקל [שהוא מיקל], ואילו יום טוב דקיל [שהוא קל], משום שמותר לעשות בו מקצת מלאכות, ואתי לזלזולי ביה [ובאים לזלזל בו] בשל כך יותר, לכן סתם לן [לנו] במשנה כשיטת ר' יהודה דמחמיר [שהוא מחמיר]. עד כאן לישוב דבריו של רב נחמן.

בְּמַאי אוֹקִימְתָא – בְּתַרְנְגוֹלֶת הָעוֹמֶדֶת לְגַדֵּל בֵּיצִים וּמִשּׁוּם מוּקְצֶה, אִי הָכִי אַדְּמִפַּלְגִי בְּבֵיצָה לִפַּלְגוּ בְּתַרְנְגוֹלֶת.

ומעתה ממשיכים לדון בדבריו כשלעצמם: במאי אוקימתא [במה העמדת] את המשנה בסופו של דבר — בתרנגולת העומדת לגדל בצים, והאיסור הוא משום מוקצה. אי הכי [אם כך] אם בזה המחלוקת, אדמפלגי [עד שהם חלוקים] בענין ביצה שנולדה ביום טוב, לפלגו [שיחלקו] בתרנגולת עצמה! שידונו אם מותר לשחוט תרנגולת כזו ביום טוב, ומדוע דנים בפרט המשני של הביצה?

לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחָן דְּבֵית שַׁמַּאי דִּבְנוֹלָד שָׁרֵי.

ומשיבים: לאמיתו של דבר חולקים הם גם כן בתרנגולת, אלא ניסחו את הדברים באופן זה כדי להודיעך כחן (תוקף דעתם) של בית שמאי, כלומר: להדגיש את קיצוניות שיטתם של בית שמאי שמפליגים בהיתר, שאפילו בביצה שאינה מוקצה רגיל, אלא נולד שהוא חמור ממוקצה, גם כן שרי [התירו] בית שמאי. ולכן כשחולקים בביצה מודגשת דעתם ביתר שאת.

וְלִפְלוּגִי בְּתַרְנְגוֹלֶת לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחָן דְּבֵית הִלֵּל דִּבְמוּקְצֶה אָסְרִי. וְכִי תֵּימָא כֹּחַ דְּהֶתֵּירָא עָדִיף – וְנִפְלוֹג בְּתַרְוַיְיהוּ:

על כך מקשים: ולפלוגי [ושיחלקו] לא בביצה כי אם בתרנגולת ולהודיעך על ידי כך כחן של בית הלל שאפילו במוקצה הקל מנולד אסרי [הם אוסרים]! וכי תימא [ואם תאמר] ותרצה להסביר שעדיף לשנות את המחלוקת כמות שהיא, בצורה זו, משום שעל ידי כך מתבררת יותר שיטת המתירים, כי כח דהתירא [ההיתר] עדיף להשמיענו. כי כרגיל ראוי יותר להדגיש ולהראות את שיטת המתירים, לפי שפשוט יותר להחמיר מפני גזירה וחשש, מאשר להתיר. ומשום כך העדיף התנא לשנות בדרך זו. אולם הרי יש אפשרות אחרת: ונפלוג בתרוייהו [ושיחלקו בשניהם] ויאמרו כך:

תַּרְנְגוֹלֶת הָעוֹמֶדֶת לְגַדֵּל בֵּיצִים, הִיא וּבֵיצָתָהּ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: תֵּאָכֵל, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: לֹא תֵּאָכֵל.

תרנגולת העומדת לגדל ביצים, היא וביצתה, בית שמאי אומרים: תאכל, ובית הלל אומרים: לא תאכל, ועל ידי כך נדע בלא להאריך יותר מדי את כל צדדי המחלוקת. ואם כן אין פירושו של רב נחמן מסביר לגמרי את המשנה.

אֶלָּא אָמַר רַבָּה: לְעוֹלָם בְּתַרְנְגוֹלֶת הָעוֹמֶדֶת לַאֲכִילָה, וּבְיוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת אַחַר הַשַּׁבָּת עָסְקִינַן, וּמִשּׁוּם הֲכָנָה,

אלא, אמר רבה: לעולם יש לדחות את מה שאמרנו, ולומר כי מדובר כאן בתרנגולת העומדת לאכילה, ובמקרה מסויים זה שנולדה הביצה ביום טוב שחל להיות אחר השבת עסקינן [עוסקים אנו], והבעיה כאן אינה משום איסור מוקצה, אלא משום איסור הכנה משבת ליום טוב.

וְקָסָבַר רַבָּה: כָּל בֵּיצָה דְּמִתְיַלְּדָא הָאִידָּנָא – מֵאֶתְמוֹל גָּמְרָה לָהּ.

וקסבר [וסבר] רבה בענין זה, כי כל ביצה דמתילדא האידנא [שנולדה עכשיו] — כבר מאתמול גמרה לה [נגמרה להיווצר], ורק יציאתה לחוץ היתה היום. ומשום כך הביצה שנולדה ביום טוב שלאחר השבת לא תאכל, משום שהיא הוכנה ביום השבת, ונמצא שנהנים מדבר שהוכן בשבת לצורך יום טוב (אף שלא הוכנה בידי אדם אלא בידי שמים), שלא כדין.

וְרַבָּה לְטַעֲמֵיהּ, דְּאָמַר רַבָּה: מַאי דִּכְתִיב ״וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ״ – חוֹל מֵכִין לַשַּׁבָּת, וְחוֹל מֵכִין לְיוֹם טוֹב. וְאֵין יוֹם טוֹב מֵכִין לַשַּׁבָּת, וְאֵין שַׁבָּת מְכִינָה לְיוֹם טוֹב.

ומעירים: ורבה האוסר להנות אפילו מדבר שלא הוכן בידי אדם, הולך בענין זה לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] שאמר רבה: מאי דכתיב [מהו שנאמר] בענין המן: "והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו" (שמות טז, ה) — יש ללמוד לדבריו מדיוק המילים כי יום חול ("ביום השישי") מכין לשבת, ויום חול מכין ליום טוב, אבל אין יום טוב (שאף הוא מוגדר כ"שבת" לענין זה) מכין לשבת, ואין שבת מכינה ליום טוב.

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: אֶלָּא מֵעַתָּה, יוֹם טוֹב בְּעָלְמָא תִּשְׁתְּרִי! גְּזֵרָה מִשּׁוּם יוֹם טוֹב אַחַר הַשַּׁבָּת. שַׁבָּת דְּעָלְמָא תִּשְׁתְּרִי. גְּזֵרָה מִשּׁוּם שַׁבָּת אַחַר יוֹם טוֹב.

אמר ליה [לו] אביי: אלא מעתה, שהחשש הוא רק משום הכנה, אם כן ביצה שנולדה ביום טוב בעלמא [סתם] שאינו אחר השבת תשתרי [תהיה מותרת]! השיב לו: אכן, אינה אסורה מעיקר הדין, אלא בשל גזרה, משום יום טוב החל אחר השבת. ומוסיפים לשאול: שבת דעלמא [סתם] שאינה אחר יום טוב, תשתרי [תהיה מותרת] לאכול בה (בלא בישול, כמובן) ביצה שנולדה בו ביום! השיב רבה: גזרה משום שבת שאחר יום טוב.

וּמִי גָּזְרִינַן? וְהָא תַּנְיָא: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַתַּרְנְגוֹלֶת וּמָצָא בָּהּ בֵּיצִים גְּמוּרוֹת – מוּתָּרוֹת לְאָכְלָן בְּיוֹם טוֹב. וְאִם אִיתָא, לִיגְזַר מִשּׁוּם הָנָךְ דְּמִתְיַלְּדָן בְּיוֹמֵיהֶן.

ושואלים: ומי גזרינן [והאם גוזרים אנו] גזירה מעין זו? והא תניא [והרי שנינו בתוספתא]: השוחט את התרנגולת ביום טוב ופקע את בטנה ומצא בה ביצים גמורות בקליפתן, אלא שעדיין לא הוטלו — מותרות לאכלן ביום טוב. ואם איתא [יש] מקום לגזור — אם כן ליגזר [שיגזור] משום הנך דמתילדן ביומיהן [אלה שנולדות ביומן, בו ביום] ויאסרו אף ביצים אלה שבתוך התרנגולת!

אֲמַר לֵיהּ: בֵּיצִים גְּמוּרוֹת בִּמְעֵי אִמָּן מִילְּתָא דְּלָא שְׁכִיחָא הִיא, וּמִילְּתָא דְּלָא שְׁכִיחָא – לָא גָּזְרוּ בָּהּ רַבָּנַן.

אמר ליה [לו] רבה: מכאן אין להקשות, כי ביצים גמורות ממש הנמצאות במעי אמן מילתא דלא שכיחא היא [דבר שאינו מצוי הוא], ומילתא דלא שכיחא [ודבר שאינו שכיח] לא גזרו בה רבנן [חכמים], שאין גזירותיהם אלא בדברים המצויים, שאנשים עשויים לטעות בהם, אבל במקרה נדיר לא גזרו. עד כאן הסברו של רבה, אולם היו גם הסברים אחרים.

רַב יוֹסֵף אָמַר: גְּזֵרָה מִשּׁוּם פֵּרוֹת הַנּוֹשְׁרִין.

רב יוסף אמר: ביצה זו שנולדה ביום טוב לתרנגולת העומדת לאכילה, אסורה מטעם אחר: גזרה משום פירות הנושרין. כי, כשם שהפירות הנושרים מן העץ בשבת וביום טוב אסורים באכילה — כך גם הביצים היוצאות ("הנופלות") מן התרנגולת דומות לפירות אלה. ומשום כך נאסרו.

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: פֵּרוֹת הַנּוֹשְׁרִין טַעְמָא מַאי?

אמר ליה [לו] אביי: פירות הנושרין טעמא מאי [מה הטעם] בעצם שאסרו אותם חכמים,