אֲבָל נְדָרִים וּנְדָבוֹת – דִּבְרֵי הַכֹּל אֵין קְרֵיבִין בְּיוֹם טוֹב.

אבל נדרים ונדבות — דברי הכל אין קרבין ביום טוב ממש כדעת עולא ורב אדא בר אהבה.

וְהָנֵי תַּנָּאֵי כִּי הָנֵי תַּנָּאֵי. דְּתַנְיָא: אֵין מְבִיאִין תּוֹדָה בְּחַג הַמַּצּוֹת מִפְּנֵי חָמֵץ שֶׁבָּהּ, וְלֹא בַּעֲצֶרֶת מִפְּנֵי שֶׁהוּא יוֹם טוֹב. אֲבָל מֵבִיא אָדָם תּוֹדָתוֹ בְּחַג הַסּוּכּוֹת.

ומעירים: והני תנאי כהני תנאי [ותנאים אלה שנחלקו בדבר הם כתנאים אחרים] שנחלקו כבר בו. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אין מביאין קרבן תודה בחג המצות, מפני חמץ שבה שהרי יש בקרבן התודה גם חלות חמץ ואלה אסור לאוכלן בפסח. ולא מביאים קרבן תודה בעצרת (שבועות) — מפני שהוא יום טוב, וביום טוב אסור להקריב כל קרבן (אפילו קרבן נאכל) שאינו מחובת החג. אבל מביא אדם תודתו בחג הסוכות בימי חול המועד.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבוּעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת״ כָּל שֶׁבָּא בְּחַג הַמַּצּוֹת – בָּא בְּחַג הַשָּׁבוּעוֹת וּבְחַג הַסּוּכּוֹת, וְכָל שֶׁלֹּא בָּא בְּחַג הַמַּצּוֹת אֵינוֹ בָּא בְּחַג הַשָּׁבוּעוֹת וּבְחַג הַסּוּכּוֹת. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מֵבִיא אָדָם תּוֹדָתוֹ בְּחַג הַסּוּכּוֹת וְיוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ מִשּׁוּם שִׂמְחָה, וְאֵין יוֹצֵא בָּהּ מִשּׁוּם חֲגִיגָה.

ר' שמעון אומר: הרי הוא אומר "בחג המצות ובחג השבעות ובחג הסכות" (דברים טז, טז) ללמדנו: כל קרבן שבא בחג המצות — בא בחג השבועות ובחג הסוכות, וכל שלא בא בחג המצות אינו בא גם בחג השבועות וגם בחג הסוכות. ר' אלעזר בר' שמעון אומר: מביא אדם תודתו בחג הסוכות, ויוצא בה ידי חובתו משום שמחה, שהרי יש מצות שמחה בחג, ושמחה זו באכילת בשר הקרבנות היא, ויכול לצאת ידי חובה זו בקרבן תודה. אבל ואין יוצא בתודה משום חובת הבאת קרבן חגיגה.

אָמַר מָר: אֵין מְבִיאִין תּוֹדָה בְּחַג הַמַּצּוֹת מִפְּנֵי חָמֵץ שֶׁבָּהּ. פְּשִׁיטָא. אֲמַר רַב אַדָּא בְּרֵיהּ דְּרַב יִצְחָק, וְאָמְרִי לָהּ רַב שְׁמוּאֵל בַּר אַבָּא: הָכָא בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר עָסְקִינַן, וְקָסָבַר: אֵין מְבִיאִין קָדָשִׁים לְבֵית הַפְּסוּל.

מעתה מבררים את דברי הברייתא, אמר מר [החכם] בברייתא: אין מביאין תודה בחג המצות מפני חמץ שבה. ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] הלא חמץ הוא, והחמץ אסור בפסח! אמר רב אדא בריה [בנו] של רב יצחק, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב שמואל בר אבא: הכא [כאן] בארבעה עשר בניסן עסקינן [עוסקים אנו] וקסבר [וסבור] אותו חכם שאין מביאין קדשים לבית הפסול. שהרי בערב הפסח עצמו מותר החמץ באכילה רק בשעות הבוקר הראשונות, ומחצי היום ואילך הוא אסור, וכיון שזמן אכילת קרבן תודה ולחמיו הוא יום ולילה, ובמקרה מסויים זה יש לבער את הלחם קודם לכן — נמצא שהוא מקרב את שעת הפסול של לחמי הקרבן, ואסור להביא קדשים למצב שבו יפסלו.

״וְלֹא בַּעֲצֶרֶת מִפְּנֵי שֶׁהוּא יוֹם טוֹב״. קָסָבַר: נְדָרִים וּנְדָבוֹת אֵין קְרֵיבִין בְּיוֹם טוֹב.

עוד שנינו בברייתא: ולא בעצרת מפני שהוא יום טוב. ומסבירים: קסבר [סבור] תנא זה: נדרים ונדבות אין קרבין ביום טוב. עוד שנינו בברייתא

״אֲבָל מֵבִיא אָדָם תּוֹדָתוֹ בְּחַג הַסּוּכּוֹת״. אֵימַת? אִילֵימָא בְּיוֹם טוֹב עַצְמוֹ – וְהָא אָמְרַתְּ וְלֹא בַּעֲצֶרֶת מִפְּנֵי שֶׁהוּא יוֹם טוֹב. אֶלָּא בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד.

: אבל מביא אדם תודתו בחג הסוכות, ושואלים: אימת [מתי]? אילימא [אם תאמר] שמביאה ביום טוב של סוכות עצמו — והא אמרת [והרי אמרת]: ולא בעצרת מפני שהוא יום טוב, הרי שאין מביאים קרבן תודה ביום טוב עצמו, והוא הדין אם כן לחג הסוכות! אלא יש לפרש שמביא בחולו של מועד.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבוּעוֹת וּבְחַג הַסּוּכּוֹת״, כָּל שֶׁבָּא בְּחַג הַמַּצּוֹת – בָּא בְּחַג הַשָּׁבוּעוֹת וּבְחַג הַסּוּכּוֹת, וְכָל שֶׁלֹּא בָּא בְּחַג הַמַּצּוֹת – אֵינוֹ בָּא בְּחַג הַשָּׁבוּעוֹת וּבְחַג הַסּוּכּוֹת. מַתְקִיף לָהּ רַבִּי זֵירָא: הָשְׁתָּא סַלּוֹתֵי מְסַלְתִּינַן, נְדָרִים וּנְדָבוֹת מִבָּעֲיָא?

עוד שנינו בברייתא, שר' שמעון אומר: הרי הוא אומר: "בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות" — כל שבא בחג המצות — בא בחג השבועות ובחג הסוכות, וכל שלא בא בחג המצות — אינו בא בחג השבועות ובחג הסוכות. ולכאורה נובע מדבריו שאסור להביא קרבן תודה בכל חג. מתקיף לה [מקשה על כך] ר' זירא: השתא סלתי [הרי לקצוץ] עצים לצורך חול המועד בחול המועד עצמו מסלתינן [אנו קוצצים], ואם כן נדרים ונדבות מבעיא [נצרכה לומר] שמותר להקריבם בחול המועד? וכיצד אפשר לומר שר' שמעון אוסר הבאת קרבן תודה בחול המועד של סוכות?!

אֲמַר אַבַּיֵי: בְּהַקְרָבָה – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּשָׁרֵי, כִּי פְּלִיגִי – לְמֵיקָם עֲלֵיהּ בְּ״בַל תְּאַחֵר״.

אמר אביי: בהקרבה של קרבנות אלה בחול המועד — כולי עלמא לא פליגי דשרי [הכל אינם חלוקים שמותר]. כי פליגי [כאשר נחלקו] היה זה לא לענין דיני יום טוב כלל, אלא לשאלה למיקם עליה [לעמוד, לעבור עליו על נדר] משום "בל תאחר". שאם נדר אדם להקריב קרבן ומתעכב מלהביאו, כמה זמן יעבור עד שיהיה עובר על האיסור של "לא תאחר לשלמו".

תַּנָּא קַמָּא סָבַר: שָׁלֹֹשׁ רְגָלִים אָמַר רַחֲמָנָא, אֲפִילּוּ שֶׁלֹּא כְּסִדְרָן,

התנא קמא [הראשון] סבר ששלש רגלים אמר רחמנא [אמרה התורה] אפילו שלא כסדרן שהוא לפי חדשי השנה בתורה: פסח, שבועות, סוכות. ואם עברו שלושה רגלים כלשהם מיום שנדר ולא הביא את נדרו — הרי זה עובר משום בל תאחר. ולכך לדעת תנא קמא כדאי לנודר קרבן תודה להקדים ולהביאו בחג הסוכות אפילו שהוא הרגל הראשון הסמוך לזמן הנדר ואין זה כסדר ההרגלים האמור בתורה, שאם לא כן ייאלץ לבוא בשל כך לירושלים במיוחד.

וְרַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר כְּסִדְרָן – אִין, שֶׁלֹּא כְּסִדְרָן – לָא.

שהרי לא יוכל להקריבו בפסח משום הלחם שבו ולא בשבועות לפי שאין בו חול המועד, ואילו ר' שמעון סבר: כסדרן — אין [כן], שלא כסדרן — לא. ואם נדר למשל בין חג המצות לחג השבועות יכול להמתין עוד עד חג הסוכות של השנה הבאה ואינו צריך לבוא בשל כך באופן מיוחד.

רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מֵבִיא אָדָם תּוֹדָתוֹ בְּחַג הַסּוּכּוֹת, אֵימַת? אִילֵימָא בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד – הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא. אֶלָּא בְּיוֹם טוֹב, וְקָסָבַר: נְדָרִים וּנְדָבוֹת קְרֵיבִין בְּיוֹם טוֹב.

עוד שנינו בברייתא כי ר' אלעזר בר' שמעון אומר: מביא אדם תודתו בחג הסוכות. ושואלים: אימת [מתי]? אילימא [אם תאמר] שכוונתו בחולו של מועד — אם כן היינו [זהו] שיטת התנא קמא [הראשון]. אלא תפרש שכוונתו ביום טוב עצמו, וקסבר [וסבור הוא] שנדרים ונדבות קריבין ביום טוב.

וּמַאי שְׁנָא חַג הַסּוּכּוֹת דְּנָקַט? רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן לְטַעֲמֵיהּ, דְּתַנְיָא רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לֹא יֹאמַר ״חַג הַסּוּכּוֹת״ שֶׁבּוֹ הַכָּתוּב מְדַבֵּר, לָמָּה נֶאֱמַר – לוֹמַר שֶׁזֶּה אַחֲרוֹן.

ושואלים: אם כן מאי שנא [במה שונה] דווקא חג הסוכות דנקט [שאותו תפס], כדוגמה? ומשיבים: ר' אלעזר בר' שמעון לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], ואף דבר זה קשור לדין "בל תאחר". דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ר' שמעון אומר: לא יאמר הפסוק ויזכיר את "חג הסוכות" שבו הרי הכתוב מדבר קודם לכן באותה פרשה, ולא הוצרך להוסיף אלא רגלים אחרים, ואם כן למה נאמר "חג הסוכות" — לומר שזה חג הסוכות הוא אחרון לענין "בל תאחר", שאין עובר אלא על שלושה רגלים כסדרם.

רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לוֹמַר שֶׁזֶּה גּוֹרֵם.

ואילו ר' אלעזר בר' שמעון אומר: לומר שזה גורם. שלדעתו אין "בל תאחר" תלוי במספר הרגלים, אלא שבחג הסוכות שהוא אחרון הרגלים לפי סדר הזמנים שבתורה, חייב לסיים להביא את כל מה שנדר באותה שנה. ואפילו נדר סמוך לחג — זהו סוף הזמן לשלם נדרו.

״וְיוֹצֵא בָּהּ מִשּׁוּם שִׂמְחָה וְאֵינוֹ יוֹצֵא בָּהּ מִשּׁוּם חֲגִיגָה״. פְּשִׁיטָא. דָּבָר שֶׁבְּחוֹבָה הִיא, וְכָל דָּבָר שֶׁבְּחוֹבָה אֵינוֹ בָּא אֶלָּא מִן הַחוּלִּין.

שנינו באותה ברייתא: ויוצא בה בקרבן תודה שמביא בחג, משום שמחה ואינו יוצא בה משום חגיגה. ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] הלא קרבן חגיגה דבר שבחובה הוא שחייב כל עולה לרגל להביאו, וכלל בידינו: כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין ואינו יכול לצאת ידי חובה בקרבן תודה שהוא חובה עליו מסיבה אחרת, שהרי כבר הקדישו לתודה ואינו חולין!

לָא צְרִיכָא, דְּאַף עַל גַּב דְּפָרֵישׁ.

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא דאף על גב דפריש [שאף על פי שפירש] בשעת נדרו שכוונתו להקדיש את תודתו בתנאי שייצא בה גם חובת קרבן חגיגה, בכל זאת אינו יוצא.

כְּדִבְעָא מִנֵּיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ מֵרַבִּי יוֹחָנָן: הָאוֹמֵר ״הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה וְאֵצֵא בָּהּ יְדֵי חֲגִיגָה״, ״הֲרֵינִי נָזִיר

כדבעא מניה [כפי ששאל] ר' שמעון בן לקיש מר' יוחנן: האומר בנדרו: הרי עלי תודה ואצא בה גם ידי חובת חגיגה, או שאומר: הריני נזיר