וְאִי אִיתָא לִיתְנֵי: עָבַר וְאָפָה – מוּתָּר. אֲמַר רַב אַדָּא בַּר מַתָּנָה: תַּנָּא, תַּקַּנְתָּא דְּהֶיתֵּרָא – קָתָנֵי, תַּקַּנְתָּא דְּאִסּוּרָא – לָא קָתָנֵי.

ואם איתא [יש מקום להנחה זו] שאם עבר ואפה, מותר לו לאכול בשבת את שאפה, אם כן ליתני [שישנה]: עבר ואפה מותר! אמר רב אדא בר מתנה: מכאן אין ראיה, כי התנא, תקנתא דהיתרא [תקנה של דבר שנעשה בהיתר] — קתני [שנה], אולם תקנתא דאסורא [תקנה לדבר של איסור] לא קתני [שנה], ולא סבר שיש ללמדנו שאפשר לעשות גם באופן זה.

תָּא שְׁמַע: מִי שֶׁהִנִּיחַ עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין – הֲרֵי זֶה אוֹפֶה וּמְבַשֵּׁל וּמַטְמִין, וְאִם רָצָה לֶאֱכוֹל אֶת עֵירוּבוֹ – הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. אֲכָלוֹ עַד שֶׁלֹּא אָפָה עַד שֶׁלֹּא הִטְמִין – הֲרֵי זֶה לֹא יֹאפֶה וְלֹא יְבַשֵּׁל וְלֹא יַטְמִין, לֹא לוֹ וְלֹא לַאֲחֵרִים, וְלֹא אֲחֵרִים אוֹפִין וּמְבַשְּׁלִין לוֹ.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו בברייתא אחרת: מי שהניח עירובי תבשילין — הרי זה אופה ומבשל מיום טוב לשבת ומטמין חמין מיום טוב לשבת, ואם רצה לאכול את עירובו ביום השבת — הרשות בידו לאוכלו. אבל אם אכלו ביום טוב עד שלא אפה או עד שלא הטמין — הרי זה לא יאפה ולא יבשל ולא יטמין, לא לו ולא לאחרים. וכן לא אחרים אופין ומבשלין לו.

אֲבָל מְבַשֵּׁל הוּא לְיוֹם טוֹב, וְאִם הוֹתִיר – הוֹתִיר לַשַּׁבָּת, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲרִים. וְאִם הֶעֱרִים – אָסוּר.

אבל גם בלא עירוב מבשל הוא ליום טוב עצמו, ואם הותיר ממה שבישל — הותיר לשבת, ובלבד שלא יערים ויאמר שכוונתו במה שמבשל כמות גדולה, לאורחים נוספים ליום טוב, ובעצם יבשל לצורך השבת. ואם הערים — אסור לו לאוכלו, מגזירת חכמים. משמע מכאן שהמבשל באיסור מיום טוב לשבת אסור באכילה!

אֲמַר רַב אַשִׁי: הַעֲרָמָה קָא אָמְרַתְּ, שָׁאנֵי הַעֲרָמָה דְּאַחְמִירוּ בָּהּ רַבָּנַן טְפֵי מִמֵּזִיד.

אמר רב אשי: אין זו ראיה, כי הערמה קא אמרת [אומר אתה] — שאני [שונה] הערמה דאחמירו [שהחמירו] בה רבנן [חכמים] טפי [יותר] מכפי שהחמירו במבשל ביום טוב במזיד לצורך השבת. לפי שהמזיד יודע שהוא חוטא, ויש לקוות כי מתוך ידיעתו יחזור בתשובה ולא יוסיף לחטוא עוד בכגון זה ולא ילמדו אחרים ממעשיו, אולם המערים, נדמה לו שבהיתר הוא עושה, ויש לחשוש שיוסיף לחטוא באופן זה וילמדו אחרים ממעשיו ועשויה תורת עירוב להיעקר.

רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אֲמַר: הָא מַנִּי – חֲנַנְיָה הִיא, וְאַלִּיבָּא דְּבֵית שַׁמַּאי. דְּתַנְיָא, חֲנַנְיָה אוֹמֵר: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין אוֹפִין אֶלָּא אִם כֵּן עֵרַב בְּפַת, וְאֵין מְבַשְּׁלִין אֶלָּא אִם כֵּן עֵרַב בְּתַבְשִׁיל, וְאֵין טוֹמְנִין אֶלָּא אִם כֵּן הָיוּ חַמִּין טְמוּנִין מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב.

רב נחמן בר יצחק אמר טעם אחר מדוע אין להוכיח מברייתא זו: הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא] — כשיטת חנניה היא, ואליבא [ועל פי שיטת] בית שמאי. דתניא [שכן שנינו בברייתא], חנניה אומר, בית שמאי אומרים: אין אופין פת ביום טוב לצורך השבת, אלא אם כן ערב מערב יום טוב בפת דווקא, ואין מבשלין תבשיל כלשהו אלא אם כן ערב בתבשיל, ואין טומנין אלא אם כן היה חמין טמונין מערב יום טוב.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מְעָרֵב בְּתַבְשִׁיל אֶחָד וְעוֹשֶׂה בּוֹ כָּל צָרְכּוֹ.

ובית הלל אומרים: מערב בתבשיל אחד, ועושה בו כל צרכו — לאפות, לבשל ולהטמין. וכיון שקיימת שיטה מחמירה של חנניה לדעת בית שמאי, מן הסתם מחמירים הם גם בדיעבד, ועל כן אין להביא משם ראיה.

(תְּנַן): הַמְעַשֵּׂר פֵּירוֹתָיו בַּשַּׁבָּת, בְּשׁוֹגֵג – יֹאכַל, בְּמֵזִיד – לֹא יֹאכַל. לָא צְרִיכָא, דְּאִית לֵיהּ פֵּירֵי אַחֲרִינֵי.

ומציעים עוד: תנן [שנינו במשנה]: אם עבר אדם על איסור חכמים והוא מעשר פירותיו בשבת, אם עישרם בשוגג — יאכל מהם, במזיד — לא יאכל. משמע שאסור לאדם ליהנות מאיסור שעשה! ודוחים: לא צריכא [נצרכה] ולא נאמרה הלכה זו אלא באופן דאית ליה פירי אחריני [שיש לו פירות אחרים], שאין הדבר מטרידו במיוחד. אבל מי שלא עירב עירוב תבשילין ואין לו כלל מה לאכול — שמא התירו לו חכמים.

תָּא שְׁמַע: הַמַּטְבִּיל כֵּלָיו בַּשַּׁבָּת, בְּשׁוֹגֵג – יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן, בְּמֵזִיד – לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן.

ומציעים עוד, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממקום אחר: המטביל כליו בשבת אף שאסרו חכמים להטביל כלי טמא ביום שבתון משום שבכך הוא כמתקנו, אם הטבילם בשוגג — ישתמש בהן, במזיד — לא ישתמש בהן. הרי שכל שנעשה באיסור — אסור.

לָא צְרִיכָא, דְּאִית לֵיהּ מָאנֵי אַחֲרִינֵי. אִי נַמִי אֶפְשָׁר בִּשְׁאֵלָה.

ודוחים: מכאן אין ראיה, לא צריכא [נצרכה] אלא דאית ליה מאני אחריני [שיש לו כלים אחרים] ואינו מוכרח להשתמש דווקא באלה. אי נמי [או גם כן], אפשר בשאלה, שהרי יכול לשאול כלים מאחרים. אבל מי שלא עשה עירוב תבשילין, כיון שקשה לקבל מזון מאחרים בשבת, יש אולי לומר שאם עבר ובישל ביום טוב לצורך השבת — מותר.

תָּא שְׁמַע: הַמְבַשֵּׁל בַּשַּׁבָּת, בְּשׁוֹגֵג – יֹאכַל, בְּמֵזִיד – לֹא יֹאכַל. אִסּוּרָא דְּשַׁבָּת שָׁאנֵי.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת, ממה ששנינו: המבשל בשבת, אם בשוגג בישל — יאכל, במזיד — לא יאכל. הרי הוכחה שהעבריין במזיד אסור לו ליהנות ממה שעשה! ודוחים: מכאן אין ראיה, אסורא [איסור] של חילול שבת ממש, שאני [שונה], לפי שיש בו איסור כרת ומיתת בית דין, אבל אין זו הוכחה לגבי בישול ביום טוב. ואם כן לא נפתרה בעייתנו.

״בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים שְׁנֵי תַבְשִׁילִין״. מַתְנִיתִין דְּלָא כִּי הַאי תַּנָּא. דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר: מוֹדִים בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל עַל שְׁנֵי תַבְשִׁילִין שֶׁצָּרִיךְ, עַל מַה נֶּחְלְקוּ – עַל דָּג וּבֵיצָה שֶׁעָלָיו, שֶׁבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שְׁנֵי תַבְשִׁילִין, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: תַּבְשִׁיל אֶחָד. וְשָׁוִין, שֶׁאִם פִּרְפֵּר בֵּיצָה וְנָתַן לְתוֹךְ הַדָּג, אוֹ שֶׁרִסֵּק קַפְלוֹטוֹת וְנָתַן לְתוֹךְ הַדָּג – שֶׁהֵן שְׁנֵי תַבְשִׁילִין.

נאמר במשנה: בית שמאי אומרים שעירוב תבשילין הוא דווקא בשני תבשילין, ובית הלל אומרים: אף באחד. ומעירים: מתניתין דלא כי האי תנא [משנתנו אינה כשיטת תנא זה] השנויה בתוספתא, אמר ר' שמעון בן אלעזר: מודים בית שמאי ובית הלל על שני תבשילין שצריך, על מה נחלקו — על דג מטוגן וביצה שעליו, שבית שמאי אומרים שני תבשילין ממש צריך, ודג זה אינו נחשב כשנים. ובית הלל אומרים: תבשיל אחד כגון זה, שיש בו שני דברים, נחשב כשנים וראוי לעירוב. ושוין שניהן, שאם פרפר (חתך) ביצה מבושלת ונתן לתוך הדג, או שרסק קפלוטות (מין כרישין, כרתי) ונתן לתוך הדג, שהן נחשבים כשני תבשילין.

אֲמַר רָבָא: הִלְכְתָא כְּתַנָּא דִּידַן, וְאַלִּיבָּא דְּבֵית הִלֵּל.

אמר רבא: הלכתא כתנא דידן [הלכה כדעת התנא שלנו במשנה], ואליבא [ועל פי שיטת] בית הלל, שדי בתבשיל אחד.

״אֲכָלוֹ אוֹ שֶׁאָבַד הֲרֵי זֶה לֹא יְבַשֵּׁל עָלָיו״ וכו׳. אֲמַר אַבַּיֵי: נָקְטִינַן, הִתְחִיל בְּעִיסָּתוֹ וְנֶאֱכַל עֵירוּבוֹ – גּוֹמֵר.

נאמר במשנה שאם אכלו את מה שהכין כעירוב תבשילין, או שאבד — הרי זה לא יבשל עליו (מחמתו) ביום טוב לצורך השבת. אמר אביי: נקטינן [מוחזקים אנו] כי אם עשה עירוב תבשילין כדין, והתחיל ביום טוב ללוש את עיסתו לצורך השבת ובינתיים נאכל עירובו — גומר ואופה את הפת, שכיון שהתחיל בהיתר — התירו לו אף לסיים ולאפותה.

מתני׳ חָל לִהְיוֹת אַחַר הַשַּׁבָּת, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מַטְבִּילִין אֶת הַכֹּל מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כֵּלִים מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת, וְאָדָם בַּשַּׁבָּת.

חל החג להיות אחר השבת (ביום ראשון) ורוצה אדם לנהוג כהלכה ולטהר עצמו וכליו לכבוד החג — בית שמאי אומרים: מטבילין את הכל מלפני השבת. ובית הלל אומרים: כלים חייבים להטביל מלפני השבת, ואדם עצמו יכול לטבול אפילו בשבת.

וְשָׁוִין שֶׁמַּשִּׁיקִין אֶת הַמַּיִם בִּכְלֵי אֶבֶן לְטַהֲרָן, אֲבָל לֹא מַטְבִּילִין. וּמַטְבִּילִין מִגַּב לְגַב וּמֵחֲבוּרָה לַחֲבוּרָה.

ושוין בית שמאי ובית הלל בדעתם שמשיקין את המים בכלי אבן לטהרן. שיש דרך לטהר מים טמאים על ידי שמכניסים אותם בתוך כלי שאינו מקבל טומאה (כגון בכלי אבן) ומכניסים את המים עם הכלי למקוה, וכאשר נוגעים המים הללו במי המקוה הרי הם נטהרים, ודבר זה אף שאינו נחשב כטבילה ממש, מכל מקום אפשר לטהרם כך. אבל לא מטבילין את הכלים הטמאים לטהרם אגב השקת המים. וכן מטבילין ביום טוב מגב לגב ומחבורה לחבורה כאשר יבואר בגמרא.

גמ׳ דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִיהַת כְּלִי בַּשַּׁבָּת לֹא, מַאי טַעֲמָא? אָמַר רַבָּה: גְּזֵרָה

דכולי עלמא מיהת [לדעת הכל, על כל פנים] כלי בשבת לא מטבילים, ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר] שאסור להטביל כלי בשבת, וכי איזו מלאכה יש בכך? אמר רבה: גזרה היא