הַרְסְנָא עִיקָּר, קָא מַשְׁמַע לָן: קִמְחָא עִיקָּר.

הרסנא [שומן הדגים] הוא העיקר וזה הרי מותר לאוכלו גם בבישולי גויים, קא משמע לן [השמיע לנו] כי קמחא [הקמח] הוא העיקר, ויש כאן מין תבשיל חדש וחשוב.

אָמַר רַבִּי אַבָּא: עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין צְרִיכִין כַּזַּיִת. אִיבַּעֲיָא לְהוּ: כַּזַּיִת אֶחָד לְכֻלָּן, אוֹ דִּלְמָא כַּזַּיִת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד? תָּא שְׁמַע: דְּאָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַב: עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין צְרִיכִין כַּזַּיִת, בֵּין לְאֶחָד בֵּין לְמֵאָה.

אמר ר' אבא: ערובי תבשילין צריכין שיהיה בהם כזית. איבעיא להו [נשאלה להם] שאלה זו ללומדים: האם צריך שיהיה כזית אחד לכולן לכל בני הבית הסומכים על עירוב זה, או דלמא [שמא] שיהיה כזית לכל אחד ואחד מבני הבית? תא שמע [בוא ושמע] שאמר ר' אבא אמר רב: ערובי תבשילין צריכין שיהיה בהם כזית בין שמבשל לאדם אחד, בין שמבשל למאה אנשים.

תְּנַן: אֲכָלוֹ אוֹ שֶׁאָבַד – לֹא יְבַשֵּׁל עָלָיו בַּתְּחִלָּה, שִׁיֵּיר מִמֶּנּוּ כָּל שֶׁהוּא – סוֹמֵךְ עָלָיו לַשַּׁבָּת. מַאי ״כָּל שֶׁהוּא״? לָאו אַף עַל גַּב דְּלֵיכָּא כַּזַּיִת! לָא, דְּאִית בֵּיהּ כַּזַּיִת.

ומעירים: תנן [שנינו במשנה]: אכלו לעירוב התבשילין שהכין או שאבד — לא יבשל עליו בתחלה בים טוב לצורך השבת, ואם שייר ממנו כל שהוא — סומך עליו לשבת. ושואלים: מאי [מה פירוש] כל שהוא? לאו אף על גב דליכא [האם לא אף על פי שאין] בו כזית ואין צורך בשיעור כלל? ודוחים: לא, "כל שהוא" זה, כוונתו דאית ביה [שיש, שנותר בו] אף לאחר שאכל ממנו, כזית.

תָּא שְׁמַע: תַּבְשִׁיל – זֶה צָלִי, וַאֲפִילּוּ כָּבוּשׁ, שָׁלוּק, וּמְבוּשָּׁל, וְקוֹלְיַיס הָאִסְפְּנִין שֶׁנָּתַן עָלָיו חַמִּין מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, תְּחִלָּתוֹ וְסוֹפוֹ אֵין לוֹ שִׁיעוּר. מַאי לָאו אֵין לוֹ שִׁיעוּר כְּלָל? לֹא, אֵין לוֹ שִׁיעוּר לְמַעְלָה, אֲבָל יֵשׁ לוֹ שִׁיעוּר לְמַטָּה.

ומנסים להביא ראיה אחרת, תא שמע [בוא ושמע]: תבשיל שאמרו בעירוב תבשילין — זה צלי, אבל אפילו כבוש או שלוק (מבושל הרבה) או מבושל כרגיל, וכן קולייס האספנין (מין דג רך) שנתן עליו מים חמין מערב יום טוב ואז הוא כמוכן ומבושל — הרי זה בכלל תבשיל. לענין תחלתו וסופו (כלומר, בין שיעורו לכתחילה, ובין שיעורו כשנתמעט ואבד או שאכל חלק ממנו) של עירוב זה — אין לו שיעור. מאי לאו [האם לא] הכוונה אין לו שיעור כלל אפילו בכלשהו? ודוחים: לא, הכוונה היא שאין לו שיעור למעלה, כלומר: אין לו שיעור עליון שאין להוסיף עליו, אבל יש לו שיעור למטה, שאין פוחתים ממנו, ושיעור זה הוא בכזית.

אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין צְרִיכִין דַּעַת. פְּשִׁיטָא, דַּעַת מַנִּיחַ בָּעֵינַן, דַּעַת מִי שֶׁהִנִּיחוּ לוֹ בָּעֵינַן אוֹ לָא בָּעֵינַן?

אמר רב הונא אמר רב: ערובי תבשילין צריכין דעת שיש צורך בידיעה על העירוב כדי שיחול ויועיל. ומעירים: פשיטא [פשוט הוא ומובן מאליו], כי את דעת מניח העירוב ודאי בעינן [צריכים אנו], והשאלה היא: האם את דעת מי שהניחו לו (עבורו) עירוב, בעינן [צריכים אנו] או לא בעינן [צריכים אנו]?

תָּא שְׁמַע: דַּאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל מְעָרֵב אַכּוּלָּהּ נְהַרְדְּעָא, רַבִּי אַמִי וְרַבִּי אַסִי מְעָרְבוּ אַכּוּלְּהוּ טִבֶּרְיָא. מַכְרִיז רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי: מִי שֶׁלֹּא הִנִּיחַ עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין – יָבֹא וְיִסְמוֹךְ עַל שֶׁלִּי. וְעַד כַּמָּה? אָמַר רַב נְחוּמִי בַּר זְכַרְיָה מִשְּׁמֵיהּ דְּאַבַּיֵי: עַד תְּחוּם שַׁבָּת.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] הוכחה לדבר: דאבוה [שאביו] של שמואל היה מערב אכולה [עבור כל] העיר נהרדעא, ור' אמי ור' אסי מערבי אכולה טבריא [היו מערבים עבור כל העיר טבריה]. וכן היה מכריז ר' יעקב בר אידי: מי שלא הניח והכין ערובי תבשילין עבור עצמו, יבא ויסמוך על העירוב שלי. ושואלים: ועד כמה יכול לסמוך? כלומר עד לאיזה מרחק יכולים לסמוך על עירוב שאדם מזכה בו לאחרים? אמר רב נחומי בר זכריה משמיה [משמו] של אביי: עד תחום שבת.

הַהוּא סַמְיָא דַּהֲוָה מְסַדֵּר מַתְנִיתָא קַמֵּיהּ דְּמָר שְׁמוּאֵל, חַזְיֵיהּ דַּהֲוָה עֲצִיב: אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי עֲצִיבַתְּ? אֲמַר לֵיהּ: דְּלָא אוֹתִיבִי עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין. אֲמַר לֵיהּ: סְמוֹךְ אַדִּידִי. לְשָׁנָה חַזְיֵיהּ דַּהֲוָה עֲצִיב, אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי עֲצִיבַתְּ? אֲמַר לֵיהּ: דְּלָא אוֹתִיבִי עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין. אֲמַר לֵיהּ: פּוֹשֵׁעַ אַתְּ, לְכוּלֵּי עָלְמָא – שָׁרֵי, לְדִידָךְ – אָסוּר.

מסופר: ההוא סמיא דהוה מסדר מתניתא קמיה [עוור אחד שהיה מסדר משניות לפני] מר שמואל, חזייה דהוה עציב [ראהו שמואל שהוא עצוב], אמר ליה [לו]: אמאי עציבת [מדוע אתה עצוב]? אמר ליה [לו]: שלא אותיבי [הנחתי] ערובי תבשילין. אמר ליה [לו]: סמוך אדידי [על העירוב שלי]. לשנה הבאה שוב חזייה דהוה עציב [ראה שהוא עצוב], אמר ליה [לו]: אמאי עציבת [מדוע אתה עצוב]? אמר ליה [לו]: שלא אותיבי [הנחתי] ערובי תבשילין. אמר ליה [לו] מר שמואל: אם כך פושע (רשלן) את [אתה], שרואים שהתעצלת והתרשלת בדבר. ולכן לכולי עלמא שרי [לכל העולם מותר], שכל מי ששכח להניח עירובי תבשילין, מותר לו לסמוך על העירוב שלי ולבשל מיום טוב לשבת, אולם לדידך [בשבילך] אסור, לפי שאנשים כמותך לא התכוונתי להוציא בעירוב שלי.

תָּנוּ רַבָּנַן: יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת – אֵין מְעָרְבִין לֹא עֵרוּבֵי תְּחוּמִין, וְלֹא עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת.

תנו רבנן [שנו חכמים]: יום טוב שחל להיות בערב שבת — אין מערבין בו ביום לא ערובי תחומין ולא ערובי חצרות לשבת, ואם לא תיקנום מערב יום טוב — אינו יכול לעשות כן ביום טוב.

רַבִּי אוֹמֵר: מְעָרְבִין עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת, אֲבָל לֹא עֵרוּבֵי תְּחוּמִין. מִפְּנֵי שֶׁאַתָּה אוֹסְרוֹ בְּדָבָר הָאָסוּר לוֹ, וְאִי אַתָּה אוֹסְרוֹ בְּדָבָר הַמּוּתָּר לוֹ.

רבי אומר: מערבין ביום טוב שחל להיות בערב שבת ערובי חצרות, אבל לא ערובי תחומין. וטעמו: מפני שאתה אוסרו בדבר האסור לו, ואי [ואין] אתה אוסרו בדבר המותר לו, שכיון שביום טוב עצמו אסור לצאת מחוץ לתחום — על כן גם אסור לו לעשות בו עירוב תחומין. אולם כיון שביום טוב אין כל איסור להוציא מרשות לרשות — על כן מותר לעשות עירוב חצירות ביום טוב.

אִתְּמַר, רַב אָמַר: הֲלָכָה כְּתַנָּא קַמָּא, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: הֲלָכָה כְּרַבִּי.

אתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בפסק ההלכה בענין זה, רב אמר: הלכתא [ההלכה] כתנא קמא [כדברי התנא הראשון], שאמר שהכל אסור. ושמואל אמר: הלכה כרבי, שמותר לערב עירובי חצירות.

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: הֲלָכָה כְּרַבִּי לְקוּלָּא אוֹ לְחוּמְרָא? פְּשִׁיטָא דִּלְקוּלָּא קָאָמַר. מִשּׁוּם דִּשְׁלַח רַבִּי אֶלְעָזָר לַגּוֹלָה: לֹא כְּשֶׁאַתֶּם שׁוֹנִין בְּבָבֶל רַבִּי מַתִּיר וַחֲכָמִים אוֹסְרִין, אֶלָּא: רַבִּי אוֹסֵר וַחֲכָמִים מַתִּירִין. מַאי?

איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים שאלה זו: האם הלכה כרבי לקולא [להקל] או לחומרא [להחמיר]? ותוהים: פשיטא דלקולא קאמר [פשוט שלהקל אמר]! ומשיבים: משום דשלח [ששלח] ר' אלעזר מארץ ישראל לגולה: לא כגירסה זו שאתם שונין בבבל בברייתא זו שרבי מתיר וחכמים אוסרין, אלא צריך להפוך ולגרוס כי רבי אוסר וחכמים מתירין. ואם כן השאלה היא מאי [מה פסק ההלכה] האם להקל או להחמיר?

תָּא שְׁמַע, דְּרַב תַּחְלִיפָא בַּר אַבְדִּימִי עֲבַד עוֹבָדָא כְּוָתֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל. וַאֲמַר רַב: תְּחִלַּת הוֹרָאָה דְּהַאי צוּרְבָא מֵרַבָּנַן לְקִלְקוּלָא. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא לְקוּלָּא קָאָמַר – הַיְינוּ קִלְקוּלָא, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ לְחוּמְרָא – מַאי קִלְקוּלָא אִיכָּא?

ומנסים להביא ראיה: תא שמע [בוא ושמע] ממה שרב תחליפא בר אבדימי עבד עובדא כותיה [עשה מעשה כשיטתו] של שמואל שפסק הלכה כרבי, ואמר רב על כך בכעס: תחלת הוראה דהאי צורבא מרבנן [של תלמיד חכם זה] שהורה לרבים — לקלקולא [לקלקול] היא. ומעתה נברר: אי אמרת בשלמא לקולא קאמר [נניח אם אומר אתה שרבי להקל אמר] — היינו קלקולא [זהו הקלקול בדבר] ועל כך כעס רב שהתלמיד סמך על עצמו ופסק להקל בדבר השנוי במחלוקת. אלא אי אמרת לחומרא [אם אומר אתה שדעת רבי היא להחמיר] — מאי קלקולא איכא [מה קלקול יש בכך]?

כֵּיוָן דִּמְקַלְקְלִי בָּהּ רַבִּים

ומשיבים: כיון דמקלקלי בה [שמתקלקלים בכך] רבים שאם אינם עושים עירוב חצירות, יכולים הם להיכשל ולטלטל בטעות בלא עירוב,