מתני׳ יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת לֹא יְבַשֵּׁל בַּתְּחִלָּה מִיּוֹם טוֹב לַשַּׁבָּת, אֲבָל מְבַשֵּׁל הוּא לְיוֹם טוֹב, וְאִם הוֹתִיר – הוֹתִיר לַשַּׁבָּת. וְעוֹשֶׂה תַּבְשִׁיל מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְסוֹמֵךְ עָלָיו לַשַּׁבָּת.

יום טוב שחל להיות בערב שבת — לא יבשל בתחלה ובמתכוון מיום טוב לצורך השבת. אבל מבשל הוא בו ביום לצורך יום טוב עצמו, ואם הותיר מן התבשילים — הותיר לצורך השבת. ותיקנו חכמי ישראל הקדמונים תקנת "עירוב תבשילין", וכך היא נעשית: עושה תבשיל מיוחד מערב יום טוב וסומך עליו לשבת שתבשיל זה לא ייאכל בחג אלא בשבת דווקא, וכיון שיש לו כבר תבשיל לשבת מותר לו להוסיף ולבשל אפילו ביום טוב תבשילים נוספים אחרים, שכולם יהיו לצורך השבת.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שְׁנֵי תַּבְשִׁילִין, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: תַּבְשִׁיל אֶחָד. וְשָׁוִין בְּדָג וּבֵיצָה שֶׁעָלָיו שֶׁהֵן שְׁנֵי תַּבְשִׁילִין.

ובפרטי הדבר נחלקו תנאים ראשונים, בית שמאי אומרים: לצורך עירוב זה צריך להכין שני תבשילין, ובית הלל אומרים: די בתבשיל אחד. ושוין כולם בדעתם בדג וביצה שעליו שטיגנו אותם יחד, שהן נחשבים לענין זה כשני תבשילין.

אֲכָלוֹ אוֹ שֶׁאָבַד – לֹא יְבַשֵּׁל עָלָיו בַּתְּחִלָּה, וְאִם שִׁיֵּיר מִמֶּנּוּ כָּל שֶׁהוּא – סוֹמֵךְ עָלָיו לַשַּׁבָּת.

אכלו לאותו מאכל שהכינו כעירוב ביום טוב ולא נשאר ממנו לשבת, או שאבד — לא יבשל עליו בתחלה אלא אם כן הותיר מתבשילי יום טוב. ואם שייר ממנו כל שהוא — דיו בכך, וסומך עליו לשבת.

גמ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר שְׁמוּאֵל: דְּאָמַר קְרָא ״זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ״ – זָכְרֵהוּ מֵאַחֵר שֶׁבָּא לְהַשְׁכִּיחוֹ.

שואלים: מנא הני מילי [מנין דברים אלו], מה מקור הלכה זו שיש לעשות עירוב תבשילין, ושאם לא עשה כן אין לבשל ביום טוב לצורך השבת? אמר שמואל: שאמר קרא [הכתוב]: "זכור את יום השבת לקדשו" (שמות כ, ח) והוא למד ממנו: זכרהו — מאחר שבא להשכיחו, שכיון שחל החג בערב שבת, מרוב טירדת החג וריבוי סעודותיו וההכנות להן, ישכח את יום השבת, ולכן תיקנו מצוה מיוחדת להזכיר את השבת אף אז.

מַאי טַעְמָא? אָמַר רָבָא: כְּדֵי שֶׁיִּבְרוֹר מָנָה יָפָה לַשַּׁבָּת, וּמָנָה יָפָה לְיוֹם טוֹב.

ושואלים: מאי טעמא [מה טעמה] של הזכרה זו בעירוב דווקא ולשם מה בכלל נצטווינו על הזכרה זו? אמר רבא: כוונת חכמים היתה לשמור על כבוד השבת ולכך תיקנו עירוב כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליום טוב, שאם לא יכין מראש מנה מיוחדת לשבת, יש לחשוש שלא ידאג לכבדה כראוי.

רַב אַשִׁי אָמַר: כְּדֵי שֶׁיֹּאמְרוּ: אֵין אוֹפִין מִיּוֹם טוֹב לַשַּׁבָּת, קַל וָחוֹמֶר מִיּוֹם טוֹב לְחוֹל.

רב אשי אמר טעם אחר: תקנת חכמים היתה דווקא לכבוד יום טוב וכדי שיאמרו אנשים וילמדו מכאן שאין אופין מיום טוב לשבת, אלא אם כן החלו בכך מבעוד יום, וקל וחומר שאין אופים מיום טוב לחול, ומביא הדבר לחיזוק השמירה על כבוד החג.

תְּנַן: עוֹשֶׂה תַּבְשִׁיל מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְסוֹמֵךְ עָלָיו לַשַּׁבָּת. בִּשְׁלָמָא לְרַב אַשִׁי, דְּאָמַר: כְּדֵי שֶׁיֹּאמְרוּ אֵין אוֹפִין מִיּוֹם טוֹב לַשַּׁבָּת – הַיְינוּ דְּמֵעֶרֶב יוֹם טוֹב – אִין, בְּיוֹם טוֹב – לָא. אֶלָּא לְרָבָא, מַאי אִירְיָא מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב? אֲפִילּוּ בְּיוֹם טוֹב נַמִי!

תנן [שנינו במשנה]: עושה אדם תבשיל מערב יום טוב וסומך עליו לשבת. בשלמא [נניח] לדעת רב אשי שאמר בטעם עירוב תבשילין כדי שיאמרו שאין אופין מיום טוב לשבת — היינו [זה הטעם] שאם עשה במיוחד מערב יום טוב — אין [כן], אולם ביום טוב עצמו — לא, להזכיר שאין מבשלים מחג לשבת. אלא לרבא שאומר בטעמו שהוא כדי שיברור מנה יפה לחג ומנה יפה לשבת, אם כן מאי איריא [מה שייך] שעושה מערב יום טוב? אפילו ביום טוב נמי [גם כן] יעשה תבשיל שמייחד אותו לשבת, ובכך יזכיר את קדושת השבת!

אִין הָכִי נַמִי, אֶלָּא גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִפְשַׁע.

ומשיבים: אין הכי נמי [כך, גם כן הוא], שבעצם אפשר היה לעשות כן, אלא גזרה גזרו חכמים שיעשה עירובו מערב יום טוב שמא יפשע (יתרשל) ולא יכין כלל.

וְתַנָּא מַיְיתִי לָהּ מֵהָכָא ״אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ״ – מִכָּאן אָמַר רַבִּי אֶלִיעָזָר: אֵין אוֹפִין אֶלָּא עַל הָאָפוּי, וְאֵין מְבַשְּׁלִין אֶלָּא עַל הַמְבוּשָּׁל. מִכָּאן סָמְכוּ חֲכָמִים לְעֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין מִן הַתּוֹרָה.

ומעירים: והתנא מייתי [מביא] לה ראיה לעירוב תבשילין מהכא [מכאן, מכתוב זה], שנאמר: "שבתון שבת קודש לה' מחר את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו ואת כל העודף הניחו לכם למשמרת עד הבוקר" (שמות טז, כג), מכאן אמר ר' אליעזר: אין אופין מיום טוב לשבת אלא על האפוי כבר לצורך השבת מבעוד יום, שרק מוסיפים עליו, ואין מבשלין אלא על המבושל כבר. מכאן סמכו (הביאו רמז) חכמים לערובי תבשילין מן התורה.

תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ כָּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ בְּהִלְכוֹת יוֹם טוֹב. יָצְתָה כַּת רִאשׁוֹנָה, אָמַר: הַלָּלוּ בַּעֲלֵי פִּטָּסִין. כַּת שְׁנִיָּה, אָמַר: הַלָּלוּ בַּעֲלֵי חָבִיּוֹת. כַּת שְׁלִישִׁית, אָמַר: הַלָּלוּ בַּעֲלֵי כַּדִּין.

תנו רבנן [שנו חכמים]: מעשה בר' אליעזר שהיה יושב ודורש כל היום של החג כולו, בהלכות יום טוב. יצתה באמצע דרשתו כת ראשונה, אמר: הללו בוודאי בעלי פטסין (כדים גדולים מאוד), שמן הסתם מוכנים לאנשים אלה פיטסין של יין, וכיוצא בו באוכל, והם להוטים אחריו ובשל כך הם יוצאים מבית המדרש. לאחר זמן יצאה כת שניה, אמר: הללו בעלי חביות (שהן קטנות מפיטסין). לאחר מכן משיצאה כת שלישית, אמר: הללו בעלי כדין (הקטנים מחביות).

כַּת רְבִיעִית, אָמַר: הַלָּלוּ בַּעֲלֵי לָגִינִין. כַּת חֲמִישִׁית, אָמַר: הַלָּלוּ בַּעֲלֵי כּוֹסוֹת. הִתְחִילוּ כַּת שִׁשִּׁית לָצֵאת, אָמַר: הַלָּלוּ בַּעֲלֵי מְאֵרָה.

כת רביעית, אמר: הללו בעלי לגינין שהם קטנים מכדים. יצאה כת חמישית, אמר: הללו בעלי כוסות שהם קטנים אף מלגינין. מש התחילו כת ששית לצאת, קשה היה הדבר בעיניו שמותירים את בית המדרש מרוקן כמעט מיושביו ואמר: הללו בעלי מארה (קללה), כלומר: להם אין בבית ולא כלום, ואם כן מה הם יוצאים?

נָתַן עֵינָיו בַּתַּלְמִידִים, הִתְחִילוּ פְּנֵיהֶם מִשְׁתַּנִּין. אָמַר לָהֶם: בָּנַי, לֹא לָכֶם אֲנִי אוֹמֵר אֶלָּא לְהַלָּלוּ שֶׁיָּצְאוּ, שֶׁמַּנִּיחִים חַיֵּי עוֹלָם וְעוֹסְקִים בְּחַיֵּי שָׁעָה.

נתן עיניו בתלמידים שנותרו בבית המדרש, מיד התחילו פניהם משתנין מחמת הבושה, שחששו שמא להם הוא מתכוון, שמא לא היו צריכים להתעכב אלא רמז להם שייצאו כפי שיצאו האחרים. אמר להם: בני, לא לכם (עליכם) אני אומר כינוי זה, אלא להללו שיצאו, וכל זאת משום שמניחים חיי עולם של תורה ועוסקים בחיי שעה של אכילה.

בִּשְׁעַת פְּטִירָתָן אָמַר לָהֶם: ״לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַּקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה׳ הִיא מָעֻזְּכֶם״.

בשעת פטירתן (פרידתם) של התלמידים שנותרו בבית המדרש ממנו לאחר שסיים דרשתו, אמר להם כלשון הכתוב: "ויאמר להם לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדנינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעזכם" (נחמיה ח, י). ומעתה מבררים את דברי הברייתא הזו.

אָמַר מָר: ״שֶׁמַּנִּיחִין חַיֵּי עוֹלָם וְעוֹסְקִין בְּחַיֵּי שָׁעָה״, וְהָא שִׂמְחַת יוֹם טוֹב מִצְוָה הִיא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְטַעֲמֵיהּ, דְּאָמַר: שִׂמְחַת יוֹם טוֹב רְשׁוּת.

אמר מר [החכם] בדבריו "שמניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה", ותוהים: והא [והרי] שמחת יום טוב עצמה הלא מצוה היא, ואם כן אף היא בכלל חיי עולם! ומשיבים: ר' אליעזר לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] שאמר: שמחת יום טוב אינה אלא רשות.

דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֵין לוֹ לְאָדָם בְּיוֹם טוֹב אֶלָּא: אוֹ אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה אוֹ יוֹשֵׁב וְשׁוֹנֶה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: חַלְּקֵהוּ – חֶצְיוֹ לַה׳ וְחֶצְיוֹ לָכֶם.

דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' אליעזר אומר: אין לו לאדם ביום טוב שיקיים מצוותו כראוי, אלא, או אוכל ושותה ומקיים מצוות שמחה בענייני הגוף, או יושב ושונה בלימוד התורה. ואלה שלא עסקו בתורה כל צרכם — לא יפה עשו. ר' יהושע אומר: אין צורך לעשות דווקא כך, אלא חלקהו; חציו לה' ללימוד תורה, וחציו לכם — לאכילה, שתיה ושאר מיני תענוג.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וּשְׁנֵיהֶם מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ. כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר ״עֲצֶרֶת לַה׳ אֱלֹהֶיךָ״ וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר ״עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם״ הָא כֵּיצַד? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר: אוֹ כּוּלּוֹ לַה׳ אוֹ כּוּלּוֹ לָכֶם, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ סָבַר: חַלְּקֵהוּ – חֶצְיוֹ לַה׳ וְחֶצְיוֹ לָכֶם.

אמר ר' יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו בצורות שונות, וממנו למדו כשיטתם. כיצד? כתוב אחד אומר: "עצרת לה' אלהיך" (דברים טז, ח), ממנו משמע כי על החג להיות מוקדש לה' ולעבודתו, וכתוב אחד אומר: "עצרת תהיה לכם" (במדבר כט, לה), וממנו משמע שתכלית החג צריכה להיות "לכם", כלומר: בשבילכם ולהנאתכם. הא כיצד מתיישבים שני כתובים אלה? ר' אליעזר סבר: או כולו לה' כדברי כתוב אחד, או כולו לכם. ור' יהושע סבר: חלקהו, כך שיהיה חציו לה' וחציו לכם ועל ידי כך יתקיימו שני הכתובים.

מַאי ״לְאֵין נָכוֹן לוֹ״? אָמַר רַב חִסְדָּא: לְמִי שֶׁלֹּא הִנִּיחַ עֵירוּבֵי תַּבְשִׁילִין. אִיכָּא דְּאָמְרִי: מִי שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ לְהַנִּיחַ עֵירוּבֵי תַּבְשִׁילִין, אֲבָל מִי שֶׁהָיָה לוֹ לְהַנִּיחַ עֵירוּבֵי תַּבְשִׁילִין וְלֹא הִנִּיחַ – פּוֹשֵׁעַ הוּא.

כיון שהוזכר בברייתא הכתוב מספר נחמיה שואלים: מאי [מה פירוש]: "שלחו מנות לאין נכון לו"? אמר רב חסדא: למי שאין לו בשבת שלאחר יום טוב אוכל מוכן משלו, כיון שלא הניח ערובי תבשילין, ולכן צריכים אחרים לדאוג לו. איכא דאמרי [יש שאומרים] שכך אמר: למי צריכים לדאוג למזון — למי שלא היתה לו מסיבה כלשהי אפשרות להניח ערובי תבשילין בערב החג, אבל מי שהיה לו אפשרות להניח ערובי תבשילין ולא הניח — פושע (רשלן) הוא, ואין חובה לדאוג לו.

מַאי ״כִּי חֶדְוַת ה׳ הִיא מָעֻזְּכֶם״? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: בָּנַי, לְווּ עָלַי וְקַדְּשׁוּ קְדוּשַּׁת הַיּוֹם, וְהַאֲמִינוּ בִּי וַאֲנִי פּוֹרֵעַ.

ועוד: מאי [מה פירוש] הכתוב "כי חדות ה' היא מעזכם"? אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' אליעזר בר' שמעון: אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: בני, לוו עלי (בשבילי, על חשבוני) וקדשו קדושת היום של שבת ויום טוב ביין, והאמינו בי ואני פורע הלוואה זו.

וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: הָרוֹצֶה שֶׁיִּתְקַיְּימוּ נְכָסָיו יִטַּע בָּהֶן אֶדֶר, שֶׁנֶּאֱמַר ״אַדִּיר בַּמָּרוֹם ה׳״.

כיוון שנזכרו דברי ר' יוחנן בשם ר' אליעזר בר' שמעון מביאים דבר אחר שאמר ר' יוחנן משום ר' אליעזר בר' שמעון: הרוצה שיתקיימו נכסיו ולא ייגזלו — יטע בהן את העץ הקרוי אדר. ורמז לדבר, ממה שנאמר: "אדיר במרום ה'" (תהלים צג, ד), שמשמעות "אדר" כמו משמעות "אדיר" מרמזת על קיום וחוזק.

אִי נַמִי: אִדְרָא כִּשְׁמֵיהּ, כִּדְאָמְרִי אֱינָשֵׁי: מַאי אִדְרָא – דְּקַיְימָא לְדָרֵי דָּרֵי. תַּנְיָא נַמִי הָכִי: שָׂדֶה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ אֶדֶר אֵינָהּ נִגְזֶלֶת, וְאֵינָהּ נֶחְמֶסֶת, וּפֵירוֹתֶיהָ מִשְׁתַּמְּרִין.

אי נמי [או גם כן] אדרא כשמיה [אדר כשמו], כדאמרי אינשי [כמו שאומרים בני אדם]: מאי אדרא [מה פירוש אדר] — דקיימא לדרי דרי [שהוא עומד לדורי דורות]. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: שדה שיש בה אדר אינה נגזלת ואינה נחמסת משום שהאדר נעשה סימן מובהק לשדה זה ולבעליו, ופירותיה משתמרין משום שפירות האדר מבריחים באמצעות ריחם המיוחד את החרקים.

תָּנֵי רַב תַּחְלִיפָא אֲחוּהּ דְּרַבְנַאי חוֹזָאָה:

ושוב לענין ראשון: תני [שנה] רב תחליפא אחוה [אחיו] של רבנאי חוזאה: