רָבָא אֲמַר: לָא קַשְׁיָא; הָא לָן, וְהָא לְהוּ.

רבא אמר: לא קשיא [אינו קשה] ואין סתירה בין הברייתות, הא [זו] שמתירה במכתשת קטנה, מדברת לן [בנו] שאין לנו עבדים, והא להו [וזו להם, לבני ארץ ישראל] שמרובים שם עבדים, וכיון שחששו שמא יזלזלו באיסורים ויכתשו במכתשת הגדולה שמלאכתה אסורה ויאמרו שכתשו בקטנה שהיא מותרת — לכך אסרו עליהם כל כתישה.

רַב פַּפִּי אִקְלַע לְבֵי מָר שְׁמוּאֵל, אַיְיתִי לֵיהּ דַּיְיסָא וְלָא אֲכַל. וְדִלְמָא בְּמַכְתֶּשֶׁת קְטַנָּה עֲבַדוּהּ? דְּחַזְיֵיהּ דַּהֲוָה דַּיִּיק טְפֵי.

מסופר: רב פפי אקלע לבי [הזדמן לביתו] של מר שמואל, ממשפחת ראש הגולה. אייתי ליה [הביאו לו] דייסא העשויה מגריסי חיטה ולא אכל, מתוך החשש שמא כתשו את החיטים בו ביום. ושואלים: ודלמא [ושמא] במכתשת קטנה עבדוה [עשו אותה] ובהיתר? ומשיבים: דחזייה דהוה דייק טפי [שראה שהיתה טחונה יפה] ודבר זה אי אפשר לעשותו במכתשת קטנה.

וְדִלְמָא מֵאֶתְמוֹל עֲבַדוּהּ? דְּחַזְיֵיהּ דַּהֲוָה קְלִיף צִהֲרֵיהּ. וְאִי בָּעֵית אֵימָא: שָׁאנֵי בֵּי מָר שְׁמוּאֵל, דְּאִיכָּא פְּרִיצוּתָא דְּעַבְדֵי.

ושואלים: ודלמא [ושמא] מאתמול, מערב יום טוב, עבדוה [עשו אותה]? ומשיבים: דחזייה דהוה קליף צהריה [שראה שקילופו היה בהיר], שזה סימן שלא שהה זמן רב. ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] שלא מטעם זה נמנע, אלא מחשש מעיקר הדבר כי שאני בי [שונה ביתו] של מר שמואל דאיכא פריצותא דעבדי [שיש בו פריצות של עבדים], שהיו עבדיו מזלזלים באיסורים ולכך היו צריכים לאסור שם כל כתישה, כדי שלא יבואו לזלזל באיסורי יום טוב.

מתני׳ הַבּוֹרֵר קִטְנִיּוֹת בְּיוֹם טוֹב, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: בּוֹרֵר אוֹכֶל וְאוֹכֵל, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: בּוֹרֵר כְּדַרְכּוֹ, בְּחֵיקוֹ בְּקָנוֹן וּבְתַמְחוּי, אֲבָל לֹא בְּטַבְלָא וְלֹא בְּנָפָה וְלֹא בִּכְבָרָה. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר אַף מֵדִיחַ וְשׁוֹלֶה.

הבורר קטניות ביום טוב. בית שמאי אומרים: בורר אוכל (את החלק הנאכל) מתוך הפסולת ואוכל מיד. ובית הלל אומרים: בורר כדרכו בחיקו או בקנון (כלי העשוי כעין משפך) או בתמחוי (קערה גדולה), אבל לא יברור בטבלא ולא בנפה ולא בכברה שהם כלים המיוחדים לברירה, ונראה הדבר כמלאכה של חול. רבן גמליאל אומר: אף מדיח את הקטניות במים ושולה את הפסולת הצפה על פניהם.

גמ׳ תַּנְיָא, אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – כְּשֶׁהָאוֹכֶל מְרוּבֶּה עַל הַפְּסוֹלֶת, אֲבָל פְּסוֹלֶת מְרוּבָּה עַל הָאוֹכֶל – דִּבְרֵי הַכֹּל נוֹטֵל אֶת הָאוֹכֶל וּמַנִּיחַ אֶת הַפְּסוֹלֶת.

תניא [שנויה ברייתא], אמר רבן גמליאל: במה דברים אמורים שהתירו בית הלל להוציא פסולת כדרך ברירה בחול — כשהאוכל מרובה על הפסולת, אבל אם הפסולת מרובה על האוכל — דברי הכל נוטל את האוכל ומניח את הפסולת.

פְּסוֹלֶת מְרוּבָּה עַל הָאוֹכֶל מִי אִיכָּא מַאן דְּשָׁרֵי? לָא צְרִיכָא, דְּנָפִישׁ בְּטִרְחָא וְזוּטָר בְּשִׁיעוּרָא.

ושואלים: פסולת מרובה על האוכל מי איכא מאן דשרי [האם יש מי שמתיר]? שמיעוט האוכלים בטל בפסולת, והכל נעשה מוקצה ואסור בטלטול! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] לומר, אלא דנפיש בטרחא [שמרובה הוצאת הפסולת בטרחה] אבל זוטר בשיעורא [קטנה הפסולת בשיעורה], שבאמת יש יותר אוכל מפסולת. אולם מפני שטרחת הוצאת הפסולת מרובה, מוטב להוציא משם את האוכל.

״רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר אַף מֵדִיחַ וְשׁוֹלֶה״. תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק: כָּךְ הָיָה מִנְהָגָן שֶׁל בֵּית רַבָּן גַּמְלִיאֵל: שֶׁהָיוּ מְבִיאִין דְּלִי מָלֵא עֲדָשִׁים וּמְצִיפִין עָלָיו מַיִם, וְנִמְצָא אוֹכֶל לְמַטָּה וּפְסוֹלֶת לְמַעְלָה.

שנינו במשנה, רבן גמליאל אומר: אף מדיח את קטניות במים ושולה את הפסולת הצפה בהם. תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' אלעזר בר' צדוק: כך היה מנהגן של בית רבן גמליאל, שהיו מביאין דלי מלא עדשים והיו מציפין עליו מים, ונמצא שתוך זמן קצר היה האוכל שוקע למטה והפסולת היתה צפה למעלה, ולא הוצרכו לברור בידים.

וְהָתַנְיָא אִיפְּכָא! לָא קַשְׁיָא; הָא בְּעַפְרָא, הָא בְּגִילֵי.

ושואלים: והתניא איפכא [והרי שנינו בברייתא להיפך] שהאוכל למעלה והפסולת למטה? ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]; הא [זה] שאמרנו שהפסולת למטה, מדובר בעפרא [בפסולת עפר] שהעפר כבד ושוקע למטה מן העדשים, הא [זה] שאמרנו שהפסולת למעלה, מדובר בגילי [בקש] שהקש צף על פני המים.

מתני׳ בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין מְשַׁלְּחִין בְּיוֹם טוֹב אֶלָּא מָנוֹת, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מְשַׁלְּחִין בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף, בֵּין חַיִּין בֵּין שְׁחוּטִין. מְשַׁלְּחִין יֵינוֹת, שְׁמָנִים, וּסְלָתוֹת, וְקִטְנִיּוֹת, אֲבָל לֹא תְּבוּאָה. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר בִּתְבוּאָה.

בית שמאי אומרים: אין משלחין מתנה ביום טוב אלא מנות אוכל מוכנות לאכילה, ובית הלל אומרים: שולחים מתנה אפילו בהמה חיה ועוף, בין חיין בין שחוטין. וכן משלחין יינות, שמנים וסלתות ואפילו קטניות, אבל לא תבואה, שהרי אינה ראויה ליום טוב, לפי שאסור לו לטוחנה ביום טוב. ור' שמעון מתיר בתבואה, שכן יש דרכים לעשות ממנה מיני דייסא בלא טחינה.

גמ׳ תָּנֵי רַב יְחִיאֵל: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂנּוּ בְּשׁוּרָה. תָּנָא: אֵין שׁוּרָה פְּחוּתָה מִשְּׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם. בָּעֵי רַב אַשִׁי: תְּלָתָא גַּבְרֵי וּתְלָתָא מִינֵי מַאי? תֵּיקוּ.

תני [שנה] רב יחיאל: ובלבד שלא יעשנו בשורה, שהובלת מתנות אלה לא תיעשה בשורה של בני אדם, שאז נראים כהולכים למסחר בשוק. תנא [שנה החכם]: אין שורה כזו פחותה משלשה בני אדם, ובפחות מזה מכך אינה נקראת שורה ומותר. בעי [שאל] רב אשי: תלתא גברי ותלתא מיני מאי [שלושה אנשים ושלושה מינים שונים מהו]? האם נאמר שנראה זה כשיירה, או כשהיו שלושה מינים שונים כל אחד נדון לעצמו? שאלה זו לא נמצאה לה תשובה, ונשארה בתיקו.

״רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר בִּתְבוּאָה״. תַּנְיָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר בִּתְבוּאָה, כְּגוֹן חִטִּין – לַעֲשׂוֹת מֵהֶן לוּדִיּוֹת, שְׂעוֹרִים – לִיתֵּן לִפְנֵי בְּהֶמְתּוֹ, עֲדָשִׁים – לַעֲשׂוֹת מֵהֶן רְסִיסִין.

שנינו במשנה ש ר' שמעון מתיר במשלוח תבואה. תניא [שנויה ברייתא]: ר' שמעון מתיר בתבואה, כגון: חטין לעשות מהן לודיות (מיני עוגיות), וכן שעורין ליתן לפני בהמתו, או עדשים לעשות מהן רסיסין (תבשיל עשוי עדשים מרוסקות), שכל אלה ראויים ביום טוב עצמו.

מתני׳ מְשַׁלְּחִין כֵּלִים, בֵּין תְּפוּרִין בֵּין שֶׁאֵינָן תְּפוּרִין, וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן כִּלְאַיִם, וְהֵן לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד. אֲבָל לֹא סַנְדָּל הַמְּסוּמָּר, וְלֹא מִנְעָל שֶׁאֵינוֹ תָּפוּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף לֹא מִנְעָל לָבָן, מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ אוּמָּן. זֶה הַכְּלָל: כָּל שֶׁנֵּאוֹתִין בּוֹ בְּיוֹם טוֹב – מְשַׁלְּחִין אוֹתוֹ.

על המשנה שואלים: בשלמא [נניח] שמה שהתירו לשלוח בגדים

גמ׳ בִּשְׁלָמָא תְּפוּרִין – חֲזוּ לְמַלְבּוּשׁ; שֶׁאֵין תְּפוּרִין נַמִי – חֲזוּ לְכַסּוּיֵי, אֶלָּא כִּלְאַיִם לְמַאי חֲזוּ?

תפורין — כי הם חזו [ראויים] למלבוש ללבוש אותם, ושאין תפורין נמי חזו לכסויי [גם כן ראויים הם להתכסות בהם], אלא בגדים שיש בהם כלאים (שעטנז) למאי חזו [למה הם ראויים], וכיון שאינם ראויים לשימוש בחג מדוע שולחים אותם במועד?

וְכִי תֵּימָא: חֲזוּ לְמֵימַךְ תּוּתֵיהּ, וְהָתַנְיָא: ״לֹא יַעֲלֶה עָלֶיך״ – אֲבָל אַתָּה יָכוֹל לְהַצִּיעוֹ תַּחְתֶּיךָ. אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים: אָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן, שֶׁמָּא תִּכָּרֵךְ לוֹ נִימָא עַל בְּשָׂרוֹ.

וכי תימא חזו למימך תותיה [ואם תאמר שראויים הם כדי להניח תחתיו], והתניא [והרי שנינו בברייתא] על הפסוק: "ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך" (ויקרא יט, יט), ללמד כי אינך רשאי ללובשו, אבל מדין תורה אתה יכול להציעו תחתיך. אבל אמרו חכמים: אסור לעשות כן, שמא תכרך לו נימא (חוט) על בשרו. הרי שמדברי חכמים אסור אף להציע אריג שעטנז תחתיו!

וְכִי תֵּימָא: דְּמַפְסִיק מִידֵי בֵּינֵי בֵּינִי, וְהָאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן שָׁאוּל אָמַר רַבִּי מִשּׁוּם קְהָלָא קַדִּישָׁא דְּבִירוּשְׁלֵים: אֲפִילּוּ עֶשֶׂר מַצָּעוֹת זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ וְכִלְאַיִם תַּחְתֵּיהֶן – אָסוּר לִישֹׁן עֲלֵיהֶם, (מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר ״לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ״).

וכי תימא [ואם תאמר] שמפסיק מידי ביני ביני [דבר ביניהם] שמניח את אריג הכלאים למטה ומניח דבר אחר עליהם, והאמר [והרי אמר] ר' שמעון בן פזי, אמר ר' יהושע בן לוי, אמר ר' יוסי בן שאול, אמר רבי משום קהלא קדישא [משמו של הקהל הקדוש] שבירושלים: אפילו עשר מצעות המונחות זו על גבי זו וכלאים תחתיהן — אסור לישן עליהם, משום שנאמר: "לא יעלה עליך".

אֶלָּא בְּוִילוֹן. וְהָאָמַר עוּלָּא: מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ וִילוֹן טָמֵא – מִפְּנֵי שֶׁהַשַּׁמָּשׁ מִתְחַמֵּם כְּנֶגְדּוֹ!

אלא יש לומר, שמדובר כאן בוילדון של כלאים שאפשר לתלות אותו, שהרי איננו מלבוש. ומקשים, והאמר [והרי אמר] עולא: מפני מה אמרו וילון טמא כלומר מקבל טומאה ככלי, למרות שאין בו לכאורה שימוש לאדם — מפני שהשמש מתחמם כנגדו שלפעמים קר לשמש והוא מתעטף לפי שעה בוילון, וכיון שיש לחשוש לכך, הרי אין לעשותו של שעטנז.