אֶלָּא מִן הַגּוֹרֶן וּמִן הַיֶּקֶב, כָּךְ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר אֵינָהּ נִיטֶּלֶת אֶלָּא מִן הַגּוֹרֶן וּמִן הַיֶּקֶב.

אלא מן הגורן ומן היקב ולא מן התבואה שלא עובדה כלל, כך תרומת מעשר אינה ניטלת אלא מן הגורן ומן היקב.

מְחַשֵּׁב? הָא מְדִידָה בָּעֵי.

ותוהים: אם נאמר שמדובר בטבול לישראל ומשום שעדיין לא הורמה ממנו תרומה גדולה, אכן שייך לומר לשון "מחשב" שנאמרה במשנה, אולם מאחר ולדבריך מדובר פה בטבול ללוי ומשום שעדיין לא הורמה תרומת המעשר, אם כן מדוע נאמר שם במשנה במסכת תרומות לשון "מחשב"? הא [זה] לשון "מדידה" בעי [הוא צריך]! כי כאשר מדובר בתרומה גדולה יכול הנותן לחשב ולהעריך בלבד, שהרי אין שיעור מן התורה לתרומה זו. אבל מעשר מן המעשר, כיון שקצבה לכך התורה שיעור מסויים ומוגדר הרי צריך לדייק ולמדוד!

הָא מַנִּי – אַבָּא אֶלְעָזָר בֶּן גִּימֶל הִיא. דְּתַנְיָא, אַבָּא אֶלְעָזָר בֶּן גִּימֶל אוֹמֵר: ״וְנֶחְשַׁב לָכֶם תְּרוּמַתְכֶם״ – בִּשְׁתֵּי תְּרוּמוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אַחַת תְּרוּמָה גְּדוֹלָה וְאַחַת תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר. כְּשֵׁם שֶׁתְּרוּמָה גְּדוֹלָה נִיטֶּלֶת בְּאוֹמֶד וּבְמַחֲשָׁבָה – כָּךְ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר נִיטֶּלֶת בְּאוֹמֶד וּבְמַחֲשָׁבָה.

ומסבירים: הא מני [משנה זו כשיטת מי היא] כשיטת אבא אלעזר בן גימל היא דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אבא אלעזר בן גימל אומר על הפסוק "ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב" (במדבר יח, כז) — בשתי תרומות הכתוב מדבר, אחת תרומה גדולה ואחת תרומת מעשר. ומכאן למדים: כשם שתרומה גדולה ניטלת באומד שאינו צריך למדוד במדוייק וכן די לה שתינטל במחשבה בלבד שאינו צריך להפריש בפועל אלא די שיחשוב בלבו להפריש חלק מסויים, ומיד נעשה השאר מתוקן לאכילה — כך תרומת מעשר גם היא ניטלת באומד ובמחשבה.

גּוּפָא, אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁהִקְדִּימוֹ בְּשִׁבֳּלִין – שְׁמוֹ טוֹבְלוֹ לִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר. מַאי טַעְמָא? אָמַר רָבָא: הוֹאִיל וְיָצָא עָלָיו שֵׁם מַעֲשֵׂר.

כיון שהוזכרו הדברים דנים בהלכה זו לגופה: אמר ר' אבהו אמר ר' שמעון בן לקיש: מעשר ראשון שהקדימו בשבלין — שמו טובלו, עד שיפריש לתרומת מעשר. ושואלים: מאי טעמא [מה טעמה] של הלכה זו? אמר רבא: הואיל ויצא עליו שם מעשר, שהרי זה קרוי מעשר, ולכן חלה עליו החובה גם ל"מעשר מן המעשר".

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁהִקְדִּימוֹ בְּשִׁבֳּלִין – פָּטוּר מִתְּרוּמָה גְּדוֹלָה,

אגב דברים אלה מביאים הלכה דומה שגם אותה אמר ר' שמעון בן לקיש: מעשר ראשון שהקדימו הלוי לכהן ונטלו עוד בשבלין, לפני שדשו אותן ועשו אותן ערימה (כרי) ולפני שהורמה תרומה גדולה לכהן — פטור חלק זה של המעשר מתרומה גדולה.

שֶׁנֶּאֱמַר ״וַהֲרֵמוֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת ה׳ מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר״ מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר אָמַרְתִּי לְךָ, וְלֹא תְּרוּמָה גְּדוֹלָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר.

שאף שצריך להפריש תחילה מן התבואה תרומה גדולה לכהן והיה צריך ליטול תרומה גדולה גם מן התבואה שהיא במעשר זה, מכל מקום נפטר הלוי מהפרשה זו, שנאמר בכתוב: "והרמתם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר" (במדבר יח, כו) ומלשון הכתוב נסיק: מעשר מן המעשר בלבד אמרתי לך להפריש מן המעשר ראשון, ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר.

אֲמַר לֵיהּ, רַב פַּפָּא לְאַבַּיֵי: אִי הָכִי, אֲפִילּוּ הִקְדִימוֹ בַּכְּרִי נַמִי. אֲמַר לֵיהּ: עֵלֶיךָ אָמַר קְרָא ״מִכָּל (מַעְשְׂרוֹתֵיכֶם) תָּרִימוּ אֵת כָּל תְּרוּמַת ה׳״.

אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: אי הכי [אם כך] שנלמד הדבר מן הכתוב, אפילו הקדימו הלוי לכהן בכרי נמי [גם כן] יהיה כן הדין, ולא יצטרך הלוי להפריש מהחלק שנטל תרומה גדולה! אמר ליה [לו] אביי לרב פפא: עליך, כלומר כנגד דברים אלה, אמר קרא [הכתוב] ללויים: "מכל מתנתיכם תרימו את כל תרומת ה'" (במדבר יח, כט) ללמד שאת תרומת ה', התרומה הגדולה, צריך להרים מכל מתנה ומתנה ובכלל זה אף ממעשר ראשון שהוקדם וניטל על ידי הלוי לפני שנטל הכהן את התרומה הגדולה.

וּמַה רָאִיתָ? הַאי אִדְּגַן, וְהַאי לָא אִדְּגַן.

ושואלים: ומה ראית לחלק בצורה זו ולומר שכשנטל הלוי שבלים יפריש רק תרומת מעשר, וכשנטל מן הכרי יפריש את כל התרומות כולם? ומשיבים: האי אדגן [זה שהיה בכרי כבר נעשה דגן] שאינו נקרא עוד שבולת ושמו דגן, ובתרומה נאמר במפורש "ראשית דגנך". והאי לא אדגן [וזה בשבלים עדיין לא נעשה דגן] ולא חלה עליו עוד חובת תרומה.

תְּנַן הָתָם: הַמְקַלֵּף שְׂעוֹרִין מְקַלֵּף אַחַת אַחַת וְאוֹכֵל, וְאִם קִלֵּף וְנָתַן לְתוֹךְ יָדוֹ – חַיָּיב. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: וְכֵן לְשַׁבָּת.

תנן התם [שנינו שם] במסכת מעשרות: המקלף שעורין כדי לאוכלן חיות כמות שהן, מקלף אחת אחת ואוכלן מיד ואינו חייב במעשר, לפי שזו היא אכילת עראי. ואם קלף ונתן לתוך ידו הרבה מן המקולפות יחד — חייב להפריש מעשרות. אמר ר' אלעזר: וכן ההלכה לשבת, שאם מקלף אחת אחת אין בכך משום איסור מלאכה (של דישה) ומותר. ואם מקלף כדי יד שלימה, יש בזה משום מלאכת דישה.

אִינִי? וְהָא רַב מְקַלְּפָא לֵיהּ דְּבֵיתְהוּ כָּסֵי, כָּסֵי, וְרַבִּי חִיָּיא מְקַלְּפָא לֵיהּ דְּבֵיתְהוּ כָּסֵי, כָּסֵי. אֶלָּא, אִי אִתְּמַר אַסֵּיפָא אִתְּמַר: הַמּוֹלֵל מְלִילוֹת שֶׁל חִטִּים – מְנַפֵּחַ עַל יַד עַל יַד, וְאוֹכֵל, וְאִם נִפַּח וְנָתַן לְתוֹךְ חֵיקוֹ – חַיָּיב. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: וְכֵן לְשַׁבָּת.

ושואלים: איני [וכי כן הוא]? והא [והרי] רב מקלפא ליה דביתהו כסי כסי [היתה מקלפת לו אשתו בשבת כוסות כוסות של שעורים קלופות]! וכן ר' חייא מקלפא ליה דביתהו כסי כסי [היתה מקלפת לו אשתו כוסות כוסות]! אלא יש לשנות את הגירסה ולומר כי אי אתמר אסיפא אתמר [אם נאמר דבר בענין זה על סופה של אותה משנה נאמר] ששנינו שם: המולל מלילות של חטים שממעך את החטים בידו עד שקליפתן החיצונה נופלת, מנפח (נופח ברוח פיו על המוץ שיתפזר) על יד על יד (מעט מעט), ואוכל בלי לעשר. ואם נפח ונתן לתוך חיקו כמות גדולה — הרי זה חייב במעשר. ועל כך אמר ר' אלעזר: וכן לשבת.

מַתְקִיף לָהּ רַבִּי אַבָּא בַּר מֶמֶל: וְרֵישָׁא, לַמַּעֲשֵׂר – אִין, לְשַׁבָּת לָא? וּמִי אִיכָּא מִידֵי דִּלְעִנְיַן שַׁבָּת לָא הָוֵי גְּמַר מְלָאכָה, וּלְמַעֲשֵׂר הָוֵי גְּמַר מְלָאכָה?

מתקיף לה [מקשה על כך] ר' אבא בר מלל: וכי רוצה אתה לפרש שרישא [שתחילת המשנה] בשעורים לענין מעשר — אין [כן] נחשב זה לגמר מלאכה ולשבת לא? ומי איכא מידי [האם יש דבר] שלענין שבת לא הוי [אינו, איננו נחשב] לגמר מלאכה ומותר לעשותו, ולמעשר הוי [הריהו נחשב] לגמר מלאכה? והרי איסור מלאכה בשבת חמור הרבה בכלליו ובפרטיו!

מַתְקִיף לָהּ רַב שֵׁשֶׁת בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: וְלָא? וְהָא גָּרְנָן לְמַעֲשֵׂר, דִּתְנַן: אֵיזֶהוּ גָּרְנָן לְמַעֲשֵׂר? הַקִּשּׁוּאִין וְהַדְּלוּעִין מִשֶּׁיְּפַקְּסוּ, וְשֶׁלֹּא פִּקְּסוּ – מִשֶּׁיַּעֲמִיד עֲרֵמָה. וּתְנַן נַמִי גַּבֵּי בְּצָלִים: מִשֶּׁיַּעֲמִיד עֲרֵמָה. וְאִלּוּ גַּבֵּי שַׁבָּת – הַעֲמָדַת עֲרֵמָה פָּטוּר!

מתקיף לה [מקשה על קושיה זו] רב ששת בריה [בנו] של רב אידי: וכי לא מצאנו דוגמה כזו? והא [והרי] גרנן למעשר הוא מקרה כזה, דתנן [שכן שנינו במשנה]: איזהו דבר נחשב כגרנן של מינים שונים של ירקות וזהו גמר מלאכתם, שהוא זמן חיובן במעשר? הקשואין והדלועין — משיפקסו, כלומר, משעה שמסיר מהם את השיער הדק שעליהם. ואלה שלא פקסו שלא הסירו מהם את השיער — משיעמיד ערימה זהו גמר מלאכתן ומאז חייבים הם במעשר. ותנן נמי [ושנינו גם כן במשנה] לגבי בצלים, שגמר מלאכתם למעשר משיעמיד ערמה. ואילו לגבי שבת — העמדת ערמה פטור, שאין בכך משום מלאכה בשבת.

אֶלָּא מַאי אִית לָךְ לְמֵימַר – מְלֶאכֶת מַחֲשֶׁבֶת אָסְרָה תּוֹרָה, הָכָא נַמִי: מְלֶאכֶת מַחֲשֶׁבֶת אָסְרָה תּוֹרָה.

אלא מאי אית לך למימר [מה יש לך לומר], מדוע פטור בשבת בהעמדת ערימה — כי "מלאכת מחשבת" אסרה תורה בשבת, מלאכה שיש בה מעשה יצירה של דבר חדש, והעמדת ערימה אינה נקראת מלאכת מחשבת לענין שבת, אם כן הכא נמי [כאן גם כן] לענין קלוף השעורה מלאכת מחשבת אסרה תורה, ואף שהדבר נחשב לגמר מלאכה לענין מעשר, איננו נחשב כמלאכה בשבת.

כֵּיצַד מוֹלֵל? אַבַּיֵי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף אֲמַר: חֲדָא אַחֲדָא, וְרַב אָוְיָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף אֲמַר: חֲדָא אַתַּרְתֵּי. רָבָא אֲמַר: כֵּיוָן דִּמְשַׁנֵּי – אֲפִילּוּ חֲדָא אַכּוּלְהוּ נַמִי.

כיון שהזכרנו ענין זה של מלילה בשבת שואלים: כיצד מולל ביום טוב? אביי משמיה [משמו] של רב יוסף אמר: אצבע חדא אחדא [אחת על אחת], כלומר מניח בין שתי האצבעות ומולל. ורב אויא משמיה [משמו] של רב יוסף אמר: אפילו חדא אתרתי [אחת על שתים] בין האגודל לשתי האצבעות. רבא אמר: כיון דמשני [שהוא משנה] ואיננו עושה כרגיל — אפילו חדא אכולהו נמי [אחת על כולם גם כן], שאם מועך מלילות המצויות על כל האצבעות כולן — גם כן מותר, כיון שבכל אופן הוא שינוי מן הרגיל.

כֵּיצַד מְנַפֵּחַ? אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אָמַר רַב: מְנַפֵּחַ

ועוד שואלים: כיצד מנפח בשבת באופן המותר? אמר רב אדא בר אהבה אמר רב: מנפח