מִשּׁוּם הַבְעָרָה.

משום הבערה, שהרי עשה אף מלאכת הבערה ביום טוב שלא לצורך.

אֲמַר לֵיהּ: פּוֹק תְּנֵי לְבָרָא. הַבְעָרָה וּבִשּׁוּל אֵינָהּ מִשְׁנָה. וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר מִשְׁנָה – בֵּית שַׁמַּאי הִיא, דְּאָמְרִי: לָא אָמְרִינַן מִתּוֹךְ שֶׁהוּתְּרָה הוֹצָאָה לְצוֹרֶךְ – הוּתְּרָה נַמִי שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ, הָכָא נַמִי לָא אָמְרִינַן מִתּוֹךְ שֶׁהוּתְּרָה הַבְעָרָה לְצוֹרֶךְ – הוּתְּרָה נַמִי שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ.

אמר ליה [לו] ר' יוחנן לאותו תנא: פוק תני לברא [צא ושנה בחוץ], כלומר: ברייתא זו אין לשנותה בבית המדרש משום שאינה מוסמכת, כי השיטה הסוברת שיש איסור מיוחד ביום טוב משום הבערה או בשול — אינה משנה הראויה לדיון רציני. ואם תמצא לומר משנה היא ואינה טעות — אין כן הלכה, אלא לדעת בית שמאי היא, דאמרי [שהם אומרים]: לא אמרינן [אין אנו אומרים] מתוך שהותרה הוצאה לצורך — הותרה נמי [גם כן] שלא לצורך. הכא נמי [כאן גם כן] אין אנו אומרים מתוך שהותרה הבערה ביום טוב לצורך אוכל נפש, הותרה נמי [גם כן] שלא לצורך. דאי [שאם] תרצה לומר כי ברייתא זו כשיטת

דְּאִי בֵּית הִלֵּל, כֵּיוָן דְּאָמְרִי מִתּוֹךְ שֶׁהוּתְּרָה הוֹצָאָה לְצוֹרֶךְ – הוּתְּרָה נַמִי שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ, הָכָא נַמִי, מִתּוֹךְ שֶׁהוּתְּרָה הַבְעָרָה לְצוֹרֶךְ – הוּתְּרָה נַמִי שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ.

בית הלל היא — אינך יכול לומר כן, כיון דאמרי [שהם אומרים] מתוך שהותרה הוצאה לצורך — הותרה נמי [גם כן] שלא לצורך, הכא נמי [כאן גם כן] מתוך שהותרה הבערה לצורך — הותרה נמי [גם כן] שלא לצורך ואין לחייבו בין שאר האיסורים אף משום הבערה.

מתני׳ בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין מוֹלִיכִין חַלָּה וּמַתָּנוֹת לַכֹּהֵן בְּיוֹם טוֹב, בֵּין שֶׁהוּרְמוּ מֵאֶמֶשׁ בֵּין שֶׁהוּרְמוּ מֵהַיּוֹם. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין.

בית שמאי אומרים: אף שהותרה הפרשת חלה ביום טוב (שהרי מותר לו להכין עיסה ולאפותה ביום טוב, ובלא הפרשת חלה הרי לא יוכל לאוכלה), מכל מקום אין מוליכין את החלה שהופרשה, וכן אף שהותרה הרמת מתנות כהונה (זרוע לחיים וקיבה) מבהמה שנשחטה ביום טוב, מכל מקום אין מוליכים מתנות אלו לכהן ביום טוב, בין שהורמו המתנות מאמש, מערב יום טוב, בין שהורמו מהיום. ובית הלל מתירין.

אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי: גְּזֵרָה שָׁוָה: חַלָּה וּמַתָּנוֹת – מַתָּנָה לַכֹּהֵן, וּתְרוּמָה – מַתָּנָה לַכֹּהֵן, כְּשֵׁם שֶׁאֵין מוֹלִיכִין אֶת הַתְּרוּמָה – כָּךְ אֵין מוֹלִיכִין אֶת הַמַּתָּנוֹת.

אמרו להם בית שמאי: הבה נלמד גזרה שוה: חלה ומתנות שתיהן, מתנה הם לכהן, וכן תרומה שמפרישים מן התבואה אף היא מתנה לכהן, כשם שאתם מודים שאין מוליכין את התרומה לכהן בחג, כך גם אין מוליכין את המתנות.

אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל: לֹא, אִם אֲמַרְתֶּם בַּתְּרוּמָה – שֶׁאֵינוֹ זַכַּאי בַּהֲרָמָתָהּ, תֹּאמְרוּ בַּמַּתָּנוֹת שֶׁזַּכַּאי בַּהֲרָמָתָן?

אמרו להם בית הלל: אין מקום להשוואה זאת; לא, אם אמרתם בתרומה שאסור להוליכה לכהן ביום טוב — משום שאינו זכאי בהרמתה (בהפרשתה), שאין רשות להפריש תרומה ביום טוב עצמו, תאמרו במתנות הבהמה או בחלה שזכאי בהרמתן אף ביום טוב עצמו, וכיון שאין איסור בהפרשתן — מותר גם להוליכן לכהן.

גמ׳ קָא סָלְקָא דַּעֲתָךְ: שֶׁהוּרְמוּ מֵהַיּוֹם וְשֶׁנִּשְׁחֲטוּ מֵהַיּוֹם, וְשֶׁהוּרְמוּ מֵאֶמֶשׁ וְשֶׁנִּשְׁחֲטוּ מֵאֶמֶשׁ. מַנִּי מַתְנִיתִין? לָא רַבִּי יוֹסֵי, וְלָא רַבִּי יְהוּדָה, אֶלָּא אֲחֵרִים. דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: לֹא נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל עַל הַמַּתָּנוֹת שֶׁהוּרְמוּ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב שֶׁמּוֹלִיכִין עִם הַמַּתָּנוֹת שֶׁהוּרְמוּ מֵהַיּוֹם וְשֶׁנִּשְׁחֲטוּ מֵהַיּוֹם. לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא לְהוֹלִיכָן בִּפְנֵי עַצְמָן, שֶׁבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין מוֹלִיכִין, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מוֹלִיכִין.

קא סלקא דעתך [עלה על הדעת] של התלמידים בבית המדרש לומר בפירוש דברי המשנה כי שהורמו מהיום הכוונה מבהמות שנשחטו מהיום, ומתנות שהורמו מאמש הכוונה היא מבהמות שנשחטו מאמש. ושואלים: אם כך מני מתניתין [כשיטת מי היא משנתנו]? לא כשיטת ר' יוסי ולא כשיטת ר' יהודה, אלא כשיטת אחרים. דתניא [שכן שנינו בתוספתא]: אמר ר' יהודה: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על המתנות שהורמו מערב יום טוב שמוליכין אותם לכהן ביום טוב עצמו עם המתנות שהורמו מהיום ושנשחטו מהיום. לא נחלקו, אלא להוליכן למתנות הורמו אמש בפני עצמן, שבית שמאי אומרים: אין מוליכין, ובית הלל אומרים: מוליכין.

וְכָךְ הָיוּ בֵּית שַׁמַּאי דָּנִין: חַלָּה וּמַתָּנוֹת מַתָּנָה לַכֹּהֵן וּתְרוּמָה מַתָּנָה לַכֹּהֵן, כְּשֵׁם שֶׁאֵין מוֹלִיכִין אֶת הַתְּרוּמָה – כָּךְ אֵין מוֹלִיכִין אֶת הַמַּתָּנוֹת. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל: לֹא, אִם אֲמַרְתֶּם בִּתְרוּמָה שֶׁאֵינוֹ זַכַּאי בַּהֲרָמָתָהּ, תֹּאמְרוּ בַּמַּתָּנוֹת שֶׁזַּכַּאי בַּהֲרָמָתָן?

וכך היו בית שמאי דנין: חלה ומתנות — מתנה לכהן, ותרומה — מתנה לכהן, כשם שאין מוליכין את התרומה לכהן ביום טוב — כך אין מוליכין את המתנות. אמרו להם בית הלל: לא אם אמרתם בתרומה — שאינו זכאי (רשאי) בהרמתה ביום טוב, תאמרו במתנות שזכאי בהרמתן אף ביום טוב עצמו ולכך אף הותרה הולכתן. זו היא שיטת ר' יהודה. ולפי מה שהובן ממהלך הדברים במשנתנו, אוסרים בית שמאי גם הולכת מתנות שהורמו היום.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: לֹא נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל עַל הַמַּתָּנוֹת שֶׁמּוֹלִיכִין, לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא עַל הַתְּרוּמָה, שֶׁבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין מוֹלִיכִין, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מוֹלִיכִין. וְכָךְ הָיוּ בֵּית הִלֵּל דָּנִין: חַלָּה וּמַתָּנוֹת מַתָּנָה לַכֹּהֵן, וּתְרוּמָה מַתָּנָה לַכֹּהֵן. כְּשֵׁם שֶׁמּוֹלִיכִין אֶת הַמַּתָּנוֹת – כָּךְ מוֹלִיכִין אֶת הַתְּרוּמָה. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי: לֹא, אִם אֲמַרְתֶּם בַּמַּתָּנוֹת – שֶׁזַּכַּאי בַּהֲרָמָתָן, תֹּאמְרוּ בַּתְּרוּמָה שֶׁאֵין זַכַּאי בַּהֲרָמָתָהּ?

אמר ר' יוסי: לא כך היה הדבר אלא לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על המתנות מן הבהמה שמוליכין אותם ביום טוב לכהן בכל מקרה, לא נחלקו אלא על התרומה, שבית שמאי אומרים: אין מוליכין, ובית הלל אומרים: מוליכין. וכך היו בית הלל דנין: חלה ומתנות — מתנה לכהן, ותרומה — מתנה לכהן, כשם שמוליכין את המתנות אף ביום טוב, כך מוליכין אף את התרומה. אמרו להם בית שמאי: לא אם אמרתם במתנות שזכאי בהרמתן ביום טוב עצמו — תאמרו בתרומה שאין זכאי בהרמתה!

אֲחֵרִים אוֹמְרִים: לֹא נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל עַל הַתְּרוּמָה שֶׁאֵין מוֹלִיכִין, לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא עַל הַמַּתָּנוֹת. שֶׁבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין מוֹלִיכִין, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מוֹלִיכִין. לֵימָא אֲחֵרִים הִיא וְלָא רַבִּי יְהוּדָה.

אחרים אומרים כך היתה המחלוקת: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על התרומה שאין מוליכין אותה ביום טוב לכהן, לא נחלקו אלא על המתנות, שבית שמאי אומרים אין מוליכין, ובית הלל אומרים מוליכין. אם כן לימא [האם נאמר] כי משנתנו היא רק כשיטת אחרים היא ולא כשיטת ר' יהודה? (כי ברור שמשנתנו רחוקה משיטת ר' יוסי).

אֲמַר רָבָא: מִי קָתָנֵי ״שֶׁהוּרְמוּ מֵהַיּוֹם וְשֶׁנִּשְׁחֲטוּ מֵהַיּוֹם״? ״שֶׁהוּרְמוּ״ קָתָנֵי, וּלְעוֹלָם שְׁחִיטָתָן מֵאֶמֶשׁ. לֵימָא רַבִּי יְהוּדָה הִיא וְלָא אֲחֵרִים? אֲפִילּוּ תֵּימָא אֲחֵרִים, וּבְהָנָךְ דְּנִשְׁחֲטוּ מֵאֶמֶשׁ.

אמר רבא: מי קתני [האם שנינו במשנה] "שהורמו מהיום ושנשחטו מהיום"? לא, כי אם לשון "שהורמו" בלבד קתני [שנה] ולעולם יש לפרש: שחיטתן מאמש והרמתן מהיום, והם הם דברי ר' יהודה. ושואלים: אם כך, לימא [נאמר] שמשנתנו כשיטת ר' יהודה היא ולא כשיטת אחרים! ודוחים: אפילו תימא [תאמר] ותפרש כי משנתנו כשיטת אחרים היא, ובהנך [ובאלה] שנשחטו מאמש נחלקו, ולא באלה שנשחטו מהיום.

אִי הָכִי הַיְינוּ רַבִּי יְהוּדָה! אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ טְפֵלָה.

ושואלים: אי הכי [אם כך] אתה מפרש היינו [הרי אלו הם] דברי ר' יהודה, ומה ההבדל בין דברי ר' יהודה ואחרים? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל לענין טפלה. אם מתנות שהופרשו מאמש ואינו רשאי להפרישם היום, האם מותר לו לטופלם ולצרפם אל המתנות שהפריש אותן בו ביום ולהוליכם ביחד לכהן. שלדעת ר' יהודה מוליכים אותן, ולדעת אחרים אין מוליכים.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי. רַב טוֹבִי בְּרֵיהּ דְּרַב נְחֶמְיָה הֲוָה לֵיהּ גַּרְבָּא דְּחַמְרָא דִּתְרוּמָה. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף, אֲמַר לֵיהּ: מַהוּ לְאַמְטוּיֵי לַכֹּהֵן הָאִידָּנָא? אֲמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי.

באותה מחלוקת שהובאה מן התוספתא, אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כשיטת ר' יוסי, ולא כשאר שיטות. מסופר: רב טובי בריה [בנו] של ר' נחמיה הוה ליה גרבא דחמרא [היה לו קנקן יין] של תרומה, אתא לקמיה [בא לפני] רב יוסף, אמר ליה [לו]: מהו לאמטויי [להביאו] לכהן האידנא [עכשיו] ביום טוב? אמר ליה [לו]: הכי [כך] אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כשיטת ר' יוסי, ולשיטת ר' יוסי בית הלל (שהלכה כמותם) מתירים להביא תרומה לכהן ביום טוב.

אוּשְׁפְּזִיכְנֵיהּ דְּרָבָא בַּר רַב חָנָן הֲוָה לֵיהּ אִסּוּרְיָיתָא דְּחַרְדְּלָא, אֲמַר לֵיהּ: מַהוּ לְפָרוּכֵי וּמֵיכַל מִנַּיְיהוּ בְּיוֹם טוֹב? לָא הֲוָה בִּידֵיהּ, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא. אֲמַר לֵיהּ: מוֹלְלִין מְלִילוֹת וּמְפָרְכִין קִטְנִיּוֹת בְּיוֹם טוֹב.

מסופר: אושפזיכניה [מארחו] של רבא בר רב חנן הוה ליה אסורייתא דחרדלא [היו לו חבילות חרדל] שלא עובדו כלל, והיה הזרע נתון עדיין בגבעולי החרדל, אמר ליה [לו] לאורחו החכם: מהו לפרוכי ומיכל מנייהו [האם מותר לפרוך את שרביטי החרדל ולאכול מהם] ביום טוב? לא הוה בידיה [היתה בידו תשובה], אתא לקמיה [הלך רבא בר חנן לפני] רבא לשאול אותו. אמר ליה [לו] שנינו: מוללין מלילות ומפרכין קטניות ביום טוב ואם כן מותר.

אֵיתִיבֵיהּ אַבַּיֵי: הַמּוֹלֵל מְלִילוֹת מֵעֶרֶב שַׁבָּת, לְמָחָר מְנַפֵּחַ מִיָּד לְיָד וְאוֹכֵל, אֲבָל לֹא בְּקָנוֹן וְלֹא בְּתַמְחוּי.

איתיביה [הקשה לו] אביי: הלא שנינו: המולל מלילות שמולל ומקלף חיטים רכות מערב שבת, למחר, ביום השבת עצמו, מנפח, כלומר: מעביר ומנפה את המוץ בדרך שונה משאר ימות החול, על ידי זה שמעביר את המלילות מיד ליד, שבכך המוץ נופל מאליו, ואוכל את גרעיני החיטה. אבל לא יעשה זאת לא בקנון שהוא כלי כעין משפך, שבו היו עושים לעיתים את עבודות הזרייה והבירור, ולא בתמחוי (קערה גדולה),

הַמּוֹלֵל מְלִילוֹת מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, לְמָחָר מְנַפֵּחַ עַל יַד עַל יַד וְאוֹכֵל, אֲפִילּוּ בְּקָנוֹן וַאֲפִילּוּ בְּתַמְחוּי, אֲבָל לֹא בְּטַבְלָא וְלֹא בְּנָפָה וְלֹא בִּכְבָרָה. מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב – אִין, בְּיוֹם טוֹב – לָא.

והמולל מלילות מערב יום טוב למחר — מנפח על יד על יד, כלומר, מעט מעט ואוכל, אפילו בקנון ואפילו בתמחוי, אבל לא יעשה זאת בטבלא ולא בנפה ולא בכברה שהם כלים המיוחדים לצורך ניפוי, ואין עושים בהם אלא כמויות גדולות, ונראה כאילו עושה לצורך הימים שלאחר החג ודבר זה ודאי אסור. על כל פנים, מלשון הברייתא נדייק: מערב יום טוב — אין [כן] אבל ביום טוב עצמו לא, ומכאן שאסור לעשות כל מלילות או לפרוך קטניות ביום טוב!

אֲפִילּוּ תֵּימָא בְּיוֹם טוֹב, וְאַיְּידֵי דִּתְנָא רֵישָׁא מֵעֶרֶב שַׁבָּת – תְּנָא סֵיפָא נַמִי מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב.

ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שמותר הדבר ביום טוב, ובכל זאת אין לדייק דבר מלשון הברייתא ואיידי דתנא רישא [ומתוך ששנה בראשה של הברייתא] "מערב שבת", שודאי דבר זה אסור לעשותו ביום השבת עצמו מחשש מלאכה אסורה בשבת, תנא סיפא נמי [שנה בסופה גם כן] "מערב יום טוב", ולא משום שאסור הדבר ביום טוב עצמו.

אִם כֵּן מָצִינוּ תְּרוּמָה שֶׁזַּכַּאי בַּהֲרָמָתָהּ, וּתְנַן: לֹא, אִם אֲמַרְתֶּם בִּתְרוּמָה שֶׁאֵינוֹ זַכַּאי בַּהֲרָמָתָהּ וכו׳.

הקשה לו אביי מצד אחר: אם כן אתה אומר הרי מצינו תרומה שזכאי בהרמתה ביום טוב עצמו, שכן לפני שהיו החטים מלילות ודאי לא היו מוכנות לאכילה, ולא היו חייבות בתרומה. ועתה שמללן והכינן לאכילה נתחייבו בתרומה, ואם מותר לאוכלן — בהכרח שמותר גם להפריש תרומה כדי להתירן! ותנן [ושנינו] במפורש במשנתנו: לא, אם אמרתם בתרומה שאינו זכאי בהרמתה, משמע שאפילו בית הלל מסכימים שאינו רשאי להרים כל תרומה ביום טוב!

לָא קַשְׁיָא:

את הקושיה הזאת דוחים: לא קשיא [אין זה קשה], כי