כָּל תְּלָתִין יוֹמִין, בֵּין אֲמַר לֵיהּ מֵחֲמַת הִלּוּלָא וּבֵין לָא אֲמַר לֵיהּ מֵחֲמַת הִלּוּלָא – אָסוּר; מִכָּאן וְאֵילָךְ, אִי אֲמַר לֵיהּ מֵחֲמַת הִלּוּלָא – אָסוּר, וְאִי לָא אֲמַר לֵיהּ מֵחֲמַת הִלּוּלָא – שָׁרֵי.

כל תלתין יומין [שלושים יום] לאחר אותו משתה נישואין שעשה הגוי לבנו, בין אמר ליה [לו] הנכרי לישראל שמחמת הלולא (שמחת הנישואין) הוא עושה סעודה זו, ובין לא אמר ליה [לו] שמחמת הלולא — בכל מקרה אסור, שמן הסתם באותם שלושים ימים משום ההילולא הוא עושה את החגיגה. מכאן ואילך, אי [אם] אמר ליה [לו] שמחמת הלולא הוא עושה — אסור הוא, ואי [ואם] לא אמר ליה [לו], שמחמת הלולא הוא עושה — שרי [מותר].

וְכִי אֲמַר לֵיהּ מֵחֲמַת הִלּוּלָא, עַד אֵימַת? אֲמַר רַב פַּפָּא: עַד תְּרֵיסַר יַרְחֵי שַׁתָּא. וּמֵעִיקָּרָא מֵאֵימַת אָסוּר? אֲמַר רַב פַּפָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: מִכִּי רָמוּ שַׂעֲרֵי בַּאֲסִינְתֵּי.

ושואלים: וכי [וכאשר] אמר ליה [לו] שהוא עושה את הסעודה מחמת הלולא, עד אימת [אימתי] נחשב הדבר כנספח וקשור לעבודה זרה? אמר רב פפא: עד תריסר ירחי שתא [שנים עשר חודשי שנה]. ושואלים עוד: ומעיקרא מאימת [ומתחילה, מלפני יום השמחה שלו, מאימתי] אסור? אמר רב פפא משמיה [משמו] של רבא: מכי רמו שערי באסינתי [מכאשר מטילים את השעורים במכתשת] כדי לעשות מהם שיכר, שעושים זאת זמן מסויים לפני השמחה.

וּלְבָתַר תְּרֵיסַר יַרְחֵי שַׁתָּא שָׁרֵי? וְהָא רַב יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב מְשָׁרְשִׁיָּא אִיקְלַע לְבֵי הַהוּא גּוֹי לְבָתַר תְּרֵיסַר יַרְחֵי שַׁתָּא, וּשְׁמָעֵיהּ דְּאוֹדֵי, וּפֵירַשׁ וְלָא אֲכַל! שָׁאנֵי רַב יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב מְשָׁרְשִׁיָּא, דְּאָדָם חָשׁוּב הוּא.

ושואלים: ולבתר תריסר ירחי שתא שרי [ולאחר שנים עשר חודשי שנה מנישואי בנו מותר] בכל אופן? והא [והרי] רב יצחק בריה [בנו] של רב משרשיא איקלע לבי ההוא גוי לבתר תריסר ירחי שתא [הזדמן לבית גוי אחד לאחר שנים עשר חודשי שנה] מנישואי בנו, ושמעיה דאודי [ושמע אותו שהוא מודה] לעבודה זרה בגלל השמחה שהיתה לו, ופירש (ופרש) מהסעודה הזו ולא אכל ממנה! ומשיבים: מכאן אין ראיה, כי להלכה מותר הדבר, אלא שאני [שונה] רב יצחק בריה [בנו] של רב משרשיא, שאדם חשוב הוא, ושמח בו הגוי.

״וּקְרַטֵסִים״ וכו׳. מַאי קְרַטֵסִים? אֲמַר רַב יְהוּדָה אֲמַר שְׁמוּאֵל: יוֹם שֶׁתָּפְסָה בּוֹ רוֹמִי מַלְכוּת. וְהָתַנְיָא: קְרַטֵסִים וְיוֹם שֶׁתָּפְסָה בּוֹ רוֹמִי מַלְכוּת! אֲמַר רַב יוֹסֵף: שְׁתֵּי תְפִיסוֹת תָּפְסָה רוֹמִי, אַחַת בִּימֵי קְלֶפַּטְרָא מַלְכְּתָא, וְאַחַת שֶׁתָּפְסָה בִּימֵי יְוָנִים;

שנינו במשנה: וקרטסים וכו'. ושואלים: מאי [מה] עניינו של קרטסים? אמר רב יהודה אמר שמואל: זהו יום שתפסה בו רומי מלכות, ומשום כך עושים הם אותו יום שמחה לדורות. ומקשים, והתניא [והרי שנויה ברייתא]: קרטסים ויום שתפסה בו רומי מלכות, משמע שהם שני חגים נבדלים! אמר רב יוסף: שתי תפיסות תפסה רומי את המלכות, אחת בימי קלפטרא מלכתא [קליאופטרה המלכה] שכבשו בה את מצרים, ואחת שתפסה בימי יונים שנים רבות קודם לכן.

דְּכִי אֲתָא רַב דִּימִי אֲמַר: תְּלָתִין וּתְרֵין קְרָבֵי עֲבַדוּ רוֹמָאֵי בַּהֲדֵי יְוָנָאֵי וְלָא יָכְלוּ לְהוּ, עַד דְּשָׁתְפִינְהוּ לְיִשְׂרָאֵל בַּהֲדַיְיהוּ, וְהָכִי אַתְנוּ בַּהֲדַיְיהוּ: אִי מִינַּן מַלְכֵי – מִנַּיְיכוּ הִפַּרְכֵי, אִי מִנַּיְיכוּ מַלְכֵי – מִינַּן הִפַּרְכֵי;

ומפרטים: דכי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל אמר: תלתין ותרין קרבי עבדו רומאי בהדי יונאי [שלושים ושנים קרבות עשו הרומאים עם היוונים] ולא יכלו להו [להם] לנצחם, עד דשתפינהו לישראל בהדייהו [ששיתפו הרומאים את ישראל עימם] ואז ניצחו אותם, והכי אתנו בהדייהו [וכך התנו הרומאים איתם, עם הישראלים]: אי מינן מלכי, מנייכו הפרכי [אם מאתנו יהיו המלכים, מאיתכם יהיו המושלים], אי מנייכו מלכי, מינן הפרכי [אם מאיתכם יהיו המלכים, מאיתנו יהיו המושלים].

וּשְׁלַחוּ לְהוּ רוֹמָאֵי לִיוָנָאֵי: עַד הָאִידָנָא עָבֵידְנָא בִּקְרָבָא, הָשְׁתָּא נַעֲבֵיד בְּדִינָא, מַרְגָּלִית וְאֶבֶן טוֹבָה, אֵיזוֹ מֵהֶן יֵעָשֶׂה בָּסִיס לַחֲבֵירוֹ? שְׁלַחוּ לְהוּ: מַרְגָּלִית לְאֶבֶן טוֹבָה.

ושלחו להו רומאי ליונאי [להם הרומאים ליוונים]: עד האידנא עבידנא בקרבא [עכשיו עשינו הכרעה בשלטון ובעולם על ידי קרבות], השתא נעביד בדינא [עכשיו נעשה בדין], ומה הדין? אם יש מרגלית ואבן טובה, איזו מהן יעשה בסיס לחבירו? שלחו להו [להם] בתשובה: מרגלית תיעשה בסיס לאבן טובה, שהיא יקרה ממנה.

אֶבֶן טוֹבָה וְאִינָּךְ אֵיזוֹ מֵהֶן יֵעָשֶׂה בָּסִיס לַחֲבֵירוֹ? אֶבֶן טוֹבָה לְאִינָּךְ. אִינָּךְ וְסֵפֶר תּוֹרָה, אֵיזוֹ מֵהֶן יֵעָשֶׂה בָּסִיס לַחֲבֵירוֹ? אִינָּךְ לְסֵפֶר תּוֹרָה.

חזרו ושאלו: אם היתה אבן טובה רגילה ואינך (שהוא אבן יקרה ביותר), איזו מהן יעשה בסיס לחבירו? אמרו להם היוונים: אבן טובה לאינך. ושוב שאלו הרומאים: אם היו אינך וספר תורה, איזו מהן יעשה בסיס לחבירו? והשיבו: אינך לספר תורה.

שְׁלַחוּ לְהוּ: [אִם כֵּן,] אֲנַן סֵפֶר תּוֹרָה גַּבָּן וְיִשְׂרָאֵל בַּהֲדַן, כְּפוּ לְהוּ. עֶשְׂרִין וְשִׁית שְׁנִין קָמוּ לְהוּ בְּהֵימָנוּתַיְיהוּ בַּהֲדֵי יִשְׂרָאֵל, מִכָּאן וְאֵילָךְ אִישְׁתַּעְבְּדוּ בְּהוּ.

שלחו להו [להם] הרומאים: [אם כן,] הרי אנן [אנו] ספר תורה גבן [אצלנו] וישראל בהדן [איתנו], ולכן ראויים אתם להיכנע תחתינו, משום שאנו גם יותר חשובים מכם (אבן טובה), ועמנו ישראל ("אינך") שעמם ספר התורה. כפו להו [אותם] הרומאים ולקחו מהם את השלטון בעולם. עשרין ושית שנין קמו להו בהימנותייהו בהדי [עשרים ושש שנים עמדו להם הרומאים בנאמנותם עם] ישראל וקיימו את ההסכם ביניהם, מכאן ואילך אישתעבדו בהו [השתעבדו בהם] הרומאים בישראל.

מֵעִיקָּרָא מַאי דְּרוּשׁ, וּלְבַסּוֹף מַאי דְּרוּשׁ? מֵעִיקָּרָא דְּרוּשׁ: ״נִסְעָה וְנֵלֵכָה וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ״, וּלְבַסּוֹף דְּרוּשׁ: ״יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ״.

ומסבירים: מעיקרא מאי דרוש [מתחילה מה דרשו] בכתובים, ולבסוף מאי דרוש [מה דרשו]? מעיקרא דרוש [מתחילה דרשו] את הפסוק שאמר עשו ליעקב בעת שנפגשו: "נסעה ונלכה ואלכה לנגדך" (בראשית לג, יב), שעשו משווה עצמו ליעקב, ולבסוף דרוש [ודרשו] את הנאמר בדברי יעקב לעשו: "יעבר נא אדני לפני עבדו" (בראשית לג, יד)

עֶשְׂרִין וְשִׁית שְׁנִין דְּקָמוּ בְּהֵימָנוּתַיְיהוּ בַּהֲדֵי יִשְׂרָאֵל, מְנָא לָן? דְּאָמַר רַב כָּהֲנָא: כְּשֶׁחָלָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בַּר יוֹסֵי, שְׁלַחוּ לֵיהּ: רַבִּי, אֱמוֹר לָנוּ שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים שֶׁאָמַרְתָּ לָנוּ מִשּׁוּם אָבִיךָ.

שמשמע שיעקב, ישראל, משועבד לעשו ההולך לפניו. ושואלים: עשרין ושית שנין דקמו בהימנותייהו בהדי ישראל מנא לן [עשרים ושש שנה שעמדו בנאמנותם עם ישראל מנין לנו]? ומביאים ראיה לדבר, שאמר רב כהנא: כשחלה ר' ישמעאל בר יוסי, שלחו ליה [לו] חכמים: רבי, אמור לנו שנים ושלשה דברים שאמרת לנו במסורת משום אביך, ר' יוסי בן חלפתא, ואין אנו זוכרים אותם בדיוק.

אֲמַר לְהוּ: מֵאָה וּשְׁמֹנִים שָׁנָה קוֹדֶם שֶׁנֶּחֱרַב הַבַּיִת – פָּשְׁטָה מַלְכוּת הָרְשָׁעָה עַל יִשְׂרָאֵל, שְׁמוֹנִים שָׁנָה עַד לֹא חָרַב הַבַּיִת – גָּזְרוּ טוּמְאָה עַל אֶרֶץ הָעַמִּים וְעַל כְּלֵי זְכוּכִית, אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד לֹא חָרַב הַבַּיִת – גָּלְתָה סַנְהֶדְרִין וְיָשְׁבָה לָהּ בֶּחָנוּת.

אמר להו [להם]: מאה ושמנים שנה קודם שנחרב הבית השני — פשטה מלכות הרשעה (מלכות רומי) על ישראל ומשלה בהם, שמונים שנה עד שלא חרב הבית — גזרו חכמים טומאה על ארץ העמים ועל כלי זכוכית, ארבעים שנה עד שלא חרב הבית — גלתה סנהדרין ממקומה בלשכת הגזית, וישבה לה בחנות (מקום שהיה סמוך להר הבית).

לְמַאי הִלְכְתָא? אֲמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי: לוֹמַר, שֶׁלֹּא דָּנוּ דִּינֵי קְנָסוֹת. דִּינֵי קְנָסוֹת סָלְקָא דַּעְתָּךְ? וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּרַם זָכוּר אוֹתוֹ הָאִישׁ לְטוֹב וְרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא שְׁמוֹ, שֶׁאִלְמָלֵא הוּא נִשְׁתַּכְּחוּ דִּינֵי קְנָסוֹת מִיִּשְׂרָאֵל; נִשְׁתַּכְּחוּ – לִגְרְסִינְהוּ!

ושואלים: למאי הלכתא [לאיזו הלכה] מה משנה הדבר היכן ישבה הסנהדרין? אמר ר' יצחק בר אבדימי: לומר, שלא דנו דיני קנסות. ותוהים: דיני קנסות סלקא דעתך [עולה על דעתך] לומר שלא דנו מאותו זמן? והאמר [והרי אמר] רב יהודה אמר רב: ברם (אולם) זכור אותו האיש לטוב ור' יהודה בן בבא שמו, שאלמלא הוא נשתכחו דיני קנסות מישראל. ותוהים על הלשון: "נשתכחו" — לגרסינהו [שילמדו אותם] ולא ישתכחו!

אֶלָּא בָּטְלוּ דִּינֵי קְנָסוֹת מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁגָּזְרָה מַלְכוּת הָרְשָׁעָה שְׁמָד עַל יִשְׂרָאֵל: כָּל הַסּוֹמֵךְ יֵהָרֵג, וְכָל הַנִּסְמָךְ יֵהָרֵג, וְעִיר שֶׁסּוֹמְכִין בָּהּ תֵּחָרֵב, וּתְחוּם שֶׁסּוֹמְכִין בּוֹ יֵעָקֵר;

אלא הכוונה היא שבטלו דיני קנסות מישראל, שלא היו דיינים סמוכים שיוכלו לדון בהם, כיצד? שגזרה מלכות הרשעה, רומי, שמד על ישראל: כל חכם הסומך חכמים לדון יהרג, וכל הנסמך יהרג, ועיר שסומכין בה חכם תחרב, ואם לא היה זה בתוך העיר, תחום (תחום העיר) שסומכין בו כולו יעקר.

מֶה עָשָׂה רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא? הָלַךְ וְיָשַׁב בֵּין שְׁנֵי הָרִים גְּדוֹלִים וּבֵין שְׁתֵּי עֲיָירוֹת גְּדוֹלוֹת, בֵּין שְׁנֵי תְחוּמֵי שַׁבָּת, בֵּין אוּשָׁא לִשְׁפַרְעָם, וְסָמַךְ שָׁם חֲמִשָּׁה זְקֵנִים: רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ, וְרַב אָוְיָא מוֹסִיף: אַף רַבִּי נְחֶמְיָה;

מה עשה ר' יהודה בן בבא? הלך וישב בין שני הרים גדולים והרים אלה היו בין שתי עיירות גדולות, בין שני תחומי שבת, בין אושא לשפרעם, כדי שמה שעושה לא יגרום נזק למקום שהוא נמצא בו, כיון שאינו נמצא בשום תחום מסויים, וסמך שם חמשה זקנים, והם: ר' מאיר ור' יהודה ור' יוסי ור' שמעון ור' אלעזר בן שמוע, ורב אויא מוסיף: אף את ר' נחמיה סמך.

כֵּיוָן שֶׁהִכִּירוּ בָּהֶם אוֹיְבִים, אָמַר לָהֶם: בָּנַי, רוּצוּ! אָמְרוּ לוֹ: רַבִּי, וְאַתָּה מַה תְּהֵא עָלֶיךָ? אָמַר לָהֶם: הֲרֵינִי מוּטָּל לִפְנֵיהֶם כְּאֶבֶן שֶׁאֵין לָהּ הוֹפְכִין; אָמְרוּ: לֹא זָזוּ מִשָּׁם עַד שֶׁנָּעֲצוּ לְגוּפוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת לוּלְנִיאוֹת שֶׁל בַּרְזֶל וַעֲשָׂאוּהוּ לְגוּפוֹ כִּכְבָרָה!

כיון שהכירו בהם אויבים והתקרבו למקום, אמר להם ר' יהודה בן בבא: בני, רוצו וברחו מכאן והצילו את עצמכם, שהרי כל הנסמך נהרג בגזירתם. אמרו לו: רבי, ואתה מה תהא עליך? אמר להם: אני איני יכול לרוץ והריני מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכין (שאי אפשר להזיז אותה ממקומה). אמרו חכמים: לא זזו הרומאים משם עד שנעצו לגופו שלש מאות לולניאות (חניתות) של ברזל ועשאוהו לגופו ככברה כנפה זו שמלאה חורים. על כל פנים מכאן עולה שהיו דיינים סמוכים, והללו דנו בדיני קנסות שנים רבות אחרי חורבן הבית!

אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לָא תֵּימָא דִּינֵי קְנָסוֹת, אֶלָּא שֶׁלֹּא דָּנוּ דִּינֵי נְפָשׁוֹת.

אלא אמר רב נחמן בר יצחק: לא תימא [תאמר] שלא דנו עוד דיני קנסות משגלתה סנהדרין מלשכת הגזית, אלא שלא דנו דיני נפשות עוד, כי כשאין סנהדרין במקומה אין בכוח בית דין לדון דיני נפשות.

מַאי טַעְמָא? כֵּיוָן דְּחָזוּ דִּנְפִישִׁי לְהוּ רוֹצְחִין וְלָא יָכְלִי לְמֵידַן, אָמְרוּ: מוּטָב נִגְלֵי מִמָּקוֹם לְמָקוֹם כִּי הֵיכִי דְּלָא לִיחַיְּיבוּ,

ומסבירים: מאי טעמא [מה הטעם] שעשו כך, שיצאו חברי הסנהדרין ממקומם וגרמו בכך לביטול דיני נפשות? כיון דחזו דנפישי להו [שראו שמתרבים להם] רוצחין ולא יכלי למידן [ואין הם יכולים לדון אותם למיתה], אמרו: מוטב נגלי [שנגלה] ממקום למקום כי היכי דלא ליחייבו [כדי שלא יתחייבו מיתה] ואנו לא נוכל לקיים בהם את המוטל עלינו. ומנין שהגלות מועילה לעניין זה?

דִּכְתִיב: ״וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא״, מְלַמֵּד שֶׁהַמָּקוֹם גּוֹרֵם.

דכתיב [שנאמר]: "ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא" (דברים יז, י), מלמד שהמקום גורם, ואם אין הסנהדרין במקום הראוי, שהוא לשכת הגזית שבהר הבית, שוב אינם יכולים לדון דיני נפשות.

מֵאָה וּשְׁמֹנִים וְתוּ לָא? וְהָתָנֵי רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי:

כל דיון זה הובא בדרך אגב, ומעתה חוזרים לעיקר הדיון, שר' ישמעאל מסר בשם אביו ר' יוסי, שמאה ושמנים שנה לפני החורבן פשטה מלכות רומי על ישראל. ושואלים: מאה ושמונים ותו לא [ולא יותר]? והתני [והרי שנה] ר' יוסי ברבי (הגדול) כלומר, ר' יוסי בן חלפתא עצמו: