דְּצַבְתָּא – לְנַגְּבָן, דְּכִיתָּנָא – מְיַשְּׁנָן, וְאִי אִית בְּהוּ קִיטְרֵי שָׁרֵי לְהוּ.

אלה שעשויים ממין צמח הקרוי צבתא — צריך לנגבן, דכיתנא [של פשתן] — מישנן, ואי אית בהו קיטרי [ואם יש בהם קשרים] — שרי להו [מתיר אותם תחילה].

אִיתְּמַר: עַם הָאָרֶץ שֶׁהוֹשִׁיט יָדוֹ לַגַּת וְנָגַע בְּאֶשְׁכּוֹלוֹת – רַבִּי וְרַבִּי חִיָּיא, חַד אָמַר: אֶשְׁכּוֹל וְכָל סְבִיבוֹתָיו טְמֵאִין, וְכָל הַגַּת כּוּלָּהּ טְהוֹרָה; וְחַד אָמַר: כָּל הַגַּת כּוּלָּהּ נַמִי טְמֵאָה.

ועוד בענין דיני טומאה וטהרה של גת, איתמר [נאמר]: עם הארץ, שחזקתו טמא, שהושיט ידו לגת ונגע באשכולות והאשכולות היו בתוך היין, רבי ור' חייא נחלקו בכך, חד אמר [אחד מהם אומר]: אשכול וכל סביבותיו טמאין, וכל הגת כולה כל מה שיש בה — טהורה; וחד אמר [ואחד מהם אמר]: כל הגת כולה נמי [גם כן] טמאה.

וּלְמַאן דְּאָמַר: אֶשְׁכּוֹל וְכָל סְבִיבוֹתָיו טְמֵאִים וְכָל הַגַּת כּוּלָּהּ טְהוֹרָה, מַאי שְׁנָא מֵהָא דִּתְנַן: שֶׁרֶץ שֶׁנִּמְצָא בָּרֵחַיִם – אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶלָּא מְקוֹם מַגָּעוֹ, וְאִם הָיָה מַשְׁקִין מְהַלֵּךְ – הַכֹּל טָמֵא?

ושואלים: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר]: אשכול וכל סביבותיו טמאים וכל הגת כולה טהורה, מאי שנא מהא דתנן [במה שונה הדבר מזו ששנינו במשנה]: שרץ שנמצא ברחים (של זיתים) אינו מטמא אלא מקום מגעו, ואם היה משקין מהלך שם, כלומר היו שם נוזלים — הכל טמא? ומדוע לא נאמר גם כאן, שמכיון שיש שם משקים יטמא הכל?

הָתָם לָא מַפְסַק וְלָא מִידֵי, הָכָא מַפְסְקִי אֶשְׁכּוֹלוֹת.

ומשיבים: התם לא מפסק ולא מידי [שם בריחיים לא מפסיק דבר] והמשקה מחבר את הכל להיטמא, הכא מפסקי [כאן מפסיקים] אשכולות ואין חיבור רצוף של היין בגת.

אוֹרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרַבִּי יִרְמְיָה, וְאָמְרִי לָהּ לִבְרֵיהּ דְּרַבִּי יִרְמְיָה, כְּדִבְרֵי הָאוֹמֵר: אֶשְׁכּוֹל וְכָל סְבִיבוֹתָיו טְמֵאִין, וְכָל הַגַּת כּוּלָּהּ טְהוֹרָה.

אורו ליה רבנן [הורו לו חכמים] לר' ירמיה, ואמרי לה לבריה [ויש אומרים שהורו לבנו] של ר' ירמיה, כדברי האומר: אשכול וכל סביבותיו טמאין, וכל הגת כולה טהורה.

מתני׳ הַלּוֹקֵחַ כְּלֵי תַשְׁמִישׁ מִן הַגּוֹיִם, אֶת שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַטְבִּיל – יַטְבִּיל, לְהַגְעִיל – יַגְעִיל, לְלַבֵּן בָּאוּר – יְלַבֵּן בָּאוּר. הַשַּׁפּוּד וְהָאַסְכְּלָא – מְלַבְּנָן בָּאוּר. הַסַּכִּין – שָׁפָהּ וְהִיא טְהוֹרָה.

הלוקח כלי תשמיש (של אוכל) מן הגוים, את שדרכו להטביל כלי שאפשר לטהרו בטבילה בלבד — יטביל, כלי שדרכו להגעיל במים רותחים משום שמשתמשים בו ברותחים, כגון סירים — יגעיל, דבר שדרכו ללבן באור (באש) משום שצולים בו — ילבן באור. ולכן השפוד שצולים עליו והאסכלא שהיא מין טבלה מנוקבת לצליה — מלבנן באור. הסכין — שפה (משפשף אותה) והיא טהורה על ידי כך.

גמ׳ תָּנָא: וְכוּלָּן צְרִיכִין טְבִילָה בְּאַרְבָּעִים סְאָה. מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רָבָא, דְּאָמַר קְרָא: ״כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר״, הוֹסִיף לְךָ הַכָּתוּב טָהֳרָה אַחֶרֶת.

תנא [שנה] החכם: וכולן אף כלים שמגעיל ומלבן צריכין טבילה במקוה מים שיש בו ארבעים סאה. ושואלים: מנהני מילי [מנין הדברים הללו]? אמר רבא, שאמר קרא [הכתוב] כששבו אנשי הצבא ממלחמת מדין ובידם כלים של המדיינים: "כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר" (במדבר לא, כג), ובמילה "וטהר" הוסיף לך הכתוב טהרה אחרת מלבד העברת הכלים באש.

תָּנֵי בַּר קַפָּרָא: מִתּוֹךְ שֶׁנֶּאֱמַר ״בְּמֵי נִדָּה״ – שׁוֹמֵעַ אֲנִי שֶׁצָּרִיךְ הַזָּאָה שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אַךְ״, חִלֵּק;

ומקור אחר לענין זה תני [שנה] בר קפרא: מתוך שנאמר "אך במי נדה יתחטא" (במדבר לא, כג), ומשמע שהם מי פרה אדומה, שמשתמשים בהם לטהרה מטומאת המת, שומע אני שצריך הזאה ביום השלישי וביום השביעי ככל הזאה במי חטאת? תלמוד לומר: "אך", והיא לשון מיעוט, לחלק שאינו צריך לכך.

אִם כֵּן, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בְּמֵי נִדָּה״? מַיִם שֶׁנִּדָּה טוֹבֶלֶת בָּהֶן, הֱוֵי אוֹמֵר: אַרְבָּעִים סְאָה.

אם כן, מה תלמוד לומר "במי נדה"? אין הכוונה למי חטאת, אלא למים שהנדה טובלת בהן, הוי אומר: מקוה מים בן ארבעים סאה.

אִיצְטְרִיךְ לְמִיכְתַּב ״וְטָהֵר״, וְאִיצְטְרִיךְ לְמִיכְתַּב ״בְּמֵי נִדָּה״; אִי כָּתַב ״וְטָהֵר״, הֲוָה אָמִינָא: ״וְטָהֵר״ כָּל דְּהוּ – כְּתַב רַחֲמָנָא ״בְּמֵי נִדָּה״;

ומעירים: איצטריך למיכתב [צריך היה לכתוב] "וטהר", ואיצטריך למיכתב [וצריך היה לכתוב] "במי נדה". שכן אי כתב [אילו היה כתוב] רק "וטהר", הוה אמינא [הייתי אומר] וטהר בכל שיעור דהו [שהוא], לכן כתב רחמנא [כתבה התורה] "במי נדה" ללמדנו בארבעים סאה.

וְאִי כָּתַב רַחֲמָנָא ״בְּמֵי נִדָּה״, הֲוָה אָמִינָא: הַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ כְּנִדָּה – כְּתַב רַחֲמָנָא ״וְטָהֵר״, לְאַלְתַּר.

ואי כתב רחמנא [ואילו היתה כותבת התורה] "במי נדה", הוה אמינא [הייתי אומר] שצריך הערב שמש כנדה, שאינה נטהרת לגמרי על ידי הטבילה עד שתעריב השמש, לכן כתב רחמנא [כתבה התורה] "וטהר", לומר לאלתר [מיד] הטהרה באה.

אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: אֲפִילּוּ כֵּלִים חֲדָשִׁים בְּמַשְׁמַע, דְּהָא יְשָׁנִים וְלִיבְּנָן כַּחֲדָשִׁים דָּמוּ, וַאֲפִילּוּ הָכִי בָּעֵי טְבִילָה. מַתְקִיף לָהּ רַב שֵׁשֶׁת: אִי הָכִי, אֲפִילּוּ זוּזָא דְּסַרְבְּלָא נַמִי! אֲמַר לֵיהּ: כְּלֵי סְעוּדָה אֲמוּרִין בַּפָּרָשָׁה.

ובפרטי הכלים שצריכים טבילה. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אפילו כלים חדשים במשמע, דהא [שהרי] כלים ישנים וליבנן כחדשים דמו [נחשבים], שהרי כל איסור שהיה בהם בוודאי נשרף, ואפילו הכי [כך] בעי [צריכים] טבילה. מתקיף לה [מקשה על כך] רב ששת: אי הכי [אם כן], אפילו זוזא דסרבלא נמי [מספריים של בגדים גם כן] צריכים טבילה! אמר ליה [לו]: כלי סעודה אמורין בפרשה, ולא כלים אחרים שאינם משמשים לאוכל.

אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בִּלְקוּחִין וּכְמַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה, אֲבָל שְׁאוּלִין לֹא.

ועוד אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לא שנו שצריכים טבילה אלא בלקוחין מן הגוי, וכמעשה שהיה במלחמת מדין, שהכלים עברו לגמרי לרשות ישראל, אבל שאולין — לא.

רַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף זְבַן מָנָא דְּמַרְדָּא מִגּוֹי, סָבַר לְהַטְבִּילָהּ, אֲמַר לֵיהּ הַהוּא מֵרַבָּנַן וְרַבִּי יַעֲקֹב שְׁמֵיהּ: לְדִידִי מִפָּרְשָׁא לֵיהּ מִינֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן – כְּלֵי מַתָּכוֹת אֲמוּרִין בַּפָּרָשָׁה.

מסופר, רב יצחק בר יוסף זבן מנא דמרדא [קנה כלי של אדמה וגללים] מגוי, סבר [סבור היה] שצריך להטבילה, אמר ליה [לו] ההוא מרבנן [אחד מהחכמים] ור' יעקב שמיה [שמו]: לדידי מפרשא ליה מיניה [לי מתפרש הדבר ממנו] מר' יוחנן: כלי מתכות אמורין בפרשה ולא אחרים.

אָמַר רַב אַשִׁי: הָנֵי כְּלֵי זְכוּכִית, הוֹאִיל וְכִי נִשְׁתַּבְּרוּ יֵשׁ לָהֶן תַּקָּנָה, כִּכְלֵי מַתָּכוֹת דָּמוּ. קוּנְיָא – פְּלִיגִי בָּהּ רַב אַחָא וְרָבִינָא, חַד אֲמַר: כִּתְחִלָּתוֹ, וְחַד אֲמַר: כְּסוֹפוֹ. וְהִלְכְתָא: כְּסוֹפוֹ.

אמר רב אשי: הני [אותם] כלי זכוכית, הואיל וכי [וכאשר] נשתברו יש להן תקנה שיכול להתיכם ולעשות מהם כלים חדשים, ככלי מתכות דמו [נחשבים] וצריך להטבילם גם כן. כלי קוניא שהם חרס מצופה במתכת, פליגי בה [נחלקו בכך] רב אחא ורבינא, חד [אחד] מהם אמר: כתחלתו, כיון שמעיקרו כלי חרס הוא אינו צריך טבילה, וחד [ואחד] מהם אמר: כסופו, שכיון שבסוף מצפים אותו במתכת מטבילים אותו. והלכתא [והלכה] היא: כסופו.

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: מַשְׁכַּנְתָּא, מַאי? אֲמַר מָר בַּר רַב אַשִׁי: אַבָּא מִשְׁכֵּן לֵיהּ גּוֹי כָּסָא דְּכַסְפָּא, וְאַטְבְּלֵיהּ וְאִישְׁתֵּי בֵּיהּ, וְלָא יָדַעְנָא אִי מִשּׁוּם דְּקָסָבַר: מַשְׁכַּנְתָּא כִּזְבִינֵי דָּמְיָא, אִי מִשּׁוּם דְּחָזֵי לַגּוֹי דְּדַעְתֵּיהּ לְשַׁקּוּעֵיהּ.

איבעיא להו [נשאלה להם שאלה לחכמים]: אם היה כלי של גוי מצוי ביד ישראל כמשכנתא [משכון] עד שיפרע לו הגוי את חובו, מאי [מה דינו], האם צריך להטבילו או לא? אמר מר בר רב אשי: אבא, רב אשי, משכן ליה [לו] גוי כסא דכספא [כוס של כסף], ואטבליה ואישתי ביה [והטבילו ושתה בו], ולא ידענא אי [ואיני יודע אם] משום דקסבר [שהוא סבור]: משכנתא כזביני דמיא [משכון כמכר הוא נחשב] ולכן צריכה טבילה, אי [ואם] משום דחזי לגוי דדעתיה לשקועיה [שראה רב אשי את הגוי שדעתו לשקע] את הכוס הזו בידו, שאין דעתו להחזיר את הכסף ולפדות את הכוס מידו, ואם כן שלו היא.

תָּנוּ רַבָּנַן: הַלּוֹקֵחַ כְּלֵי תַשְׁמִישׁ מִן הַגּוֹיִם, דְּבָרִים שֶׁלֹּא נִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן – מַטְבִּילָן וְהֵן טְהוֹרִין; דְּבָרִים שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן עַל יְדֵי צוֹנֵן, כְּגוֹן כּוֹסוֹת וְקִתּוֹנִיּוֹת וּצְלוֹחִיּוֹת – מַדִּיחָן וּמַטְבִּילָן וְהֵם טְהוֹרִין; דְּבָרִים שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן עַל יְדֵי חַמִּין, כְּגוֹן הַיּוֹרוֹת הַקּוּמְקָמוּסוּן וּמְחַמֵּי חַמִּין – מַגְעִילָן וּמַטְבִּילָן וְהֵן טְהוֹרִין; דְּבָרִים שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן עַל יְדֵי הָאוּר, כְּגוֹן הַשַּׁפּוּדִין וְהָאַסְכָּלָאוֹת – מְלַבְּנָן וּמַטְבִּילָן וְהֵן טְהוֹרִין.

תנו רבנן [שנו חכמים]: הלוקח כלי תשמיש מן הגוים, דברים שלא נשתמש בהן הגוי — מטבילן והן טהורין ראויים לשימוש לישראל. דברים שנשתמש בהן הגוי על ידי צונן, כגון כוסות וקתוניות וצלוחיות — מדיחן ברחיצה במים בלבד ומטבילן והם טהורין. דברים שנשתמש בהן על ידי חמין, כגון היורות הקומקמוסון ומחמי מים חמין — מגעילן ברותחים ומטבילן והן טהורין. דברים שנשתמש בהן לבישול על ידי האור (האש) כגון השפודין והאסכלאות — מלבנן ומטבילן והן טהורין.

וְכוּלָּן שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן עַד שֶׁלֹּא יַטְבִּיל וְשֶׁלֹּא יַגְעִיל וְשֶׁלֹּא יְלַבֵּן – תָּנֵי חֲדָא: אָסוּר, וְתַנְיָא אִידָךְ: מוּתָּר!

וכולן שנשתמש בהן היהודי עד שלא יטביל ושלא יגעיל ושלא ילבן, מה דינו? תני חדא [שנויה ברייתא אחת]: שהאוכל שעשה בהן אסור, ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: מותר.

לָא קַשְׁיָא, הָא כְּמַאן דְּאָמַר: נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם – אָסוּר, הָא כְּמַאן דְּאָמַר: נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם – מוּתָּר.

ומעירים: לא קשיא [אין הדבר קשה]: הא כמאן דאמר [זה כשיטת מי שאומר] נותן טעם לפגם — אסור, לכן הוא אומר שמה שהשתמש בו אסור, הא כמאן דאמר [זה כדעת האומר] נותן טעם לפגם — מותר, ולכן אינו אוסר.

וּלְמַאן דְּאָמַר נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם מוּתָּר, גִּיעוּלֵי גוֹיִם דְּאָסַר רַחֲמָנָא הֵיכִי מַשַׁכַּחַתְּ לָהּ?

ושואלים: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] נותן טעם לפגם — מותר, אם כן גיעולי גוים דאסר רחמנא [שאסרה התורה] היכי משכחת לה [איך אתה מוצא אותה]? שהרי מן הסתם עברו כבר עשרים וארבע שעות משעה שהשתמש בהם הגוי, והטעם שבהם הוא לפגם!

אָמַר רַב חִיָּיא בְּרֵיהּ דְּרַב הוּנָא: לֹא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא קְדֵירָה

אמר רב חייא בריה [בנו] של רב הונא: לא אסרה תורה אלא קדירה