אָמַר חִזְקִיָּה: הִגְדִּילוּ בְּאִיסּוּר – אָסוּר, הִגְדִּילוּ בְּהֶיתֵּר – מוּתָּר;

ותמהים: ותסברא [וכי יכול אתה לסבור כך] שמדובר באותה מחלוקת? והאמר [והרי אמר] אביי: לא שנו שהתיר ר' אליעזר וחכמים אם נפל של היתר בסוף, אלא במקרה שקדם וסילק את האיסור, שלא נשאר בעיסה שאור של תרומה, אבל אם לא קדם וסילק את האיסור — אסור. ולפי הסבר זה, חזקיה דאמר כמאן [שאומר, כמי אומר]? שאם לשיטת חכמים — הרי הם מתירים בכל אופן, שהרי אין ביין נסך עצמו כדי לאסור. ואם לשיטת ר' אליעזר, הרי גם אם נפל יין ההיתר באחרונה תהא התערובת אסורה, שהרי לא קדם וסילק את האיסור!

וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ הִגְדִּילוּ בְּאִיסּוּר – מוּתָּר.

אלא, הכא [כאן] מחלוקת חזקיה ור' יוחנן בעניין אחר היא, בשאלה של רואין קמיפלגי [הם חלוקים], כשיש תערובת שיש בה ממינו של האיסור, וגם דבר שאינו מינו, האם רואים את מינו כאילו אינו ושאינו מינו מבטלו, או לא, לחזקיה לית ליה [אין לו, אינו סבור] רואין, ולכן אינו מתיר אלא במקרה שיין הנסך נתבטל תחילה במים, ושוב אינו אוסר את יין ההיתר. ואילו לר' יוחנן אית ליה [יש לו], ולכן הוא סבור שבכל מקרה המים מבטלים את היין האסור, ואין מתחשבים ביין ההיתר המצוי שם, שאין יין הנסך אוסרו.

אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי זֵירָא: לֵימָא, חִזְקִיָּה וְרַבִּי יוֹחָנָן בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבָּנַן קָמִיפַּלְגִי;

ושואלים: ומי אית ליה [והאם יש לו, סבור] לר' יוחנן רואין? והא בעי מיניה [והרי שאל אותו] ר' אסי מר' יוחנן: שני כוסות של יין, אחד של חולין ואחד של תרומה, ומזגן (מהל אותם) במים, ועירבן זה בזה, ויש במים שבשני הכוסות כדי לבטל את יין התרומה, מהו? האם נאמר שיין החולין, שהוא מינו של יין התרומה, נחשב כאילו אינו, והמים שיש בתערובת מבטלים את יין התרומה. או שמא אוסר יין התרומה את יין החולין, ואז אין בכח המים שבשני הכוסות כדי לבטלם? ולא פשט ליה [פתר לו], משמע שלא היתה לו דעה ברורה בענין "רואין"!

דִּתְנַן: שְׂאוֹר שֶׁל חוּלִּין וְשֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנָּפְלוּ לְתוֹךְ הָעִיסָּה, לֹא בְּזֶה כְּדֵי לְחַמֵּץ וְלֹא בְּזֶה כְּדֵי לְחַמֵּץ, וְנִצְטָרְפוּ וְחִמְּצוּ.

ומשיבים: מעיקרא [מתחילה] לא פשט ליה [פתר לו], לבסוף עיין בדבר ופשט ליה [ופתר לו] שרואים את מינו כאילו אינו. ומנין שכן הוא, כי אתמר נמי נאמר גם כן] אמר ר' אמי אמר ר' יוחנן: ואמרי לה [ויש אומרים אותה בנוסח] אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: שני כוסות, אחד של חולין ואחד של תרומה, ומזגן ועירבן זה בזה — רואין את יין ההיתר כאילו אינו, והשאר היין של תרומה, מים רבין עליו ומבטלין אותו. הרי שזו דעתו הסופית של ר' יוחנן.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַחַר אַחֲרוֹן אֲנִי בָּא, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בֵּין שֶׁנָּפַל אִיסּוּר בַּתְּחִלָּה וּבֵין בַּסּוֹף, אֵינוֹ אָסוּר עַד שֶׁיְּהֵא בּוֹ כְּדֵי לְהַחְמִיץ.

שנינו במשנה, זה הכלל: מין במינו — במשהו, שלא במינו — בנותן טעם. ומביאים מחלוקת אמוראים בענין זה.

וְתִסְבְּרָא? וְהָאָמַר אַבַּיֵי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁקָּדַם וְסִילֵּק אֶת הָאִיסּוּר, אֲבָל לֹא קָדַם וְסִילֵּק אֶת הָאִיסּוּר – אָסוּר; חִזְקִיָּה דְּאָמַר כְּמַאן?

רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] כלל זה: כל איסורין שבתורה, אם נתערבו במינן — אוסרים במשהו, נתערבו שלא במינן — בנותן טעם.

אֶלָּא, הָכָא בְּרוֹאִין קָמִיפַּלְגִי, לְחִזְקִיָּה לֵית לֵיהּ רוֹאִין, לְרַבִּי יוֹחָנָן אִית לֵיהּ.

ולשיטה זו, "זה הכלל" שנאמר במשנה, לאתויי מאי [מה בא להביא להוסיף]? לאתויי [להביא] כל איסורין שבתורה, לומר שדין זה לא נאמר דווקא ביין נסך, אלא בכל האיסורים.

וּמִי אִית לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן רוֹאִין? וְהָא בָּעֵי מִינֵּיהּ רַבִּי אַסִי מֵרַבִּי יוֹחָנָן: שְׁנֵי כוֹסוֹת, אֶחָד שֶׁל חוּלִּין וְאֶחָד שֶׁל תְּרוּמָה, וּמְזָגָן וְעֵירְבָן זֶה בְּזֶה, מַהוּ? וְלָא פְּשַׁט לֵיהּ!

ואילו ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] כלל זה: כל איסורין שבתורה, בין שנתערבו במינן בין שלא במינן — אוסרים בנותן טעם, חוץ מטבל ויין נסך שאוסרים במינן במשהו, ושלא במינן — בנותן טעם. ולשיטה זו, "זה הכלל" נאמר במשנה לאתויי [להביא] טבל, שלא נזכר במשנתנו.

מֵעִיקָּרָא לָא פְּשַׁט לֵיהּ, לְבַסּוֹף פְּשַׁט לֵיהּ. אִתְמַר נַמִי: אָמַר רַבִּי אַמִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וְאָמְרִי לָהּ אָמַר רַבִּי אַסִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁנֵי כוֹסוֹת, אֶחָד שֶׁל חוּלִּין וְאֶחָד שֶׁל תְּרוּמָה, וּמְזָגָן וְעֵירְבָן זֶה בְּזֶה – רוֹאִין אֶת הַהֶיתֵּר כְּאִילּוּ אֵינוֹ, וְהַשְּׁאָר מַיִם רָבִין עָלָיו וּמְבַטְּלִין אוֹתוֹ.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטת] רב ושמואל, ומצד אחר: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטת] ר' יוחנן וריש לקיש.

״זֶה הַכְּלָל: מִין בְּמִינוֹ – בְּמַשֶּׁהוּ, שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ – בְּנוֹתֵן טַעַם״.

ומפרטים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטת] רב ושמואל: כל איסורין שבתורה, במינן — במשהו, שלא במינן — בנותן טעם.

רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: כָּל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה, בְּמִינָן – בְּמַשֶּׁהוּ, שֶׁלֹּא בְּמִינָן – בְּנוֹתֵן טַעַם;

תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטת] ר' יוחנן וריש לקיש: כל איסורין שבתורה, בין במינן בין שלא במינן — בנותן טעם, חוץ מטבל ויין נסך, שבמינן אוסרים במשהו, שלא במינן — בנותן טעם.

״זֶה הַכְּלָל״ לְאַתּוּיֵי מַאי? לְאַתּוּיֵי כָּל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה.

ושואלים: בשלמא [נניח] יין נסך אוסר כל כך, משום חומרא [החומרה] שיש בעבודה זרה, שהחמירו בה ביותר, אלא טבל מאי טעמא [מה הטעם] אוסר אפילו במשהו?

רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: כָּל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה, בֵּין בְּמִינָן בֵּין שֶׁלֹּא בְּמִינָן – בְּנוֹתֵן טַעַם, חוּץ מִטֶּבֶל וְיֵין נֶסֶךְ, בְּמִינָן – בְּמַשֶּׁהוּ, וְשֶׁלֹּא בְּמִינָן – בְּנוֹתֵן טַעַם; וְ״זֶה הַכְּלָל״ – לְאַתּוּיֵי טֶבֶל.

ומשיבים: כהיתירו כך איסורו, שאמר שמואל: חטה אחת שעושים תרומה פוטרת מדין תורה את כל הכרי מחובת תרומה, וכיון שחיטה אחת בלבד פוטרת, אף חיטה אחת אוסרת הכל. ותניא נמי הכי [ושנויה ברייתא גם כן כך], במה באיזה מקרה אמרו: טבל אוסר בכל שהוא? דווקא במינו, אבל שלא במינו — אוסר בנותן טעם.

תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב וּשְׁמוּאֵל, תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ.

אמר חזקיה: אם הגדילו המים והיין באיסור שיין נסך נפל לשם באחרונה — הרי הכל אסור, שאנו אומרים שיין הנסך אוסר את היין שהיה שם (כדין מין במינו) ואז אין שיעור במים מספיק כדי לבטלו. אבל אם הגדילו בהיתר שהיתה שם תערובת יין נסך ומים, ובטל יין הנסך במים, ואז נפל לשם יין של היתר, אינו מצטרף לאיסור (שכבר נתבטל) אלא הכל מותר.

תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב וּשְׁמוּאֵל: כָּל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה, בְּמִינָן – בְּמַשֶּׁהוּ, שֶׁלֹּא בְּמִינָן – בְּנוֹתֵן טַעַם.

ואילו ר' יוחנן אמר: אפילו הגדילו באיסור — מותר.

תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ: כָּל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה, בֵּין בְּמִינָן בֵּין שֶׁלֹּא בְּמִינָן – בְּנוֹתֵן טַעַם, חוּץ מִטֶּבֶל וְיֵין נֶסֶךְ, בְּמִינָן – בְּמַשֶּׁהוּ, שֶׁלֹּא בְּמִינָן – בְּנוֹתֵן טַעַם.

אמר ליה [לו] ר' ירמיה לר' זירא: לימא [האם לומר] כי חזקיה ור' יוחנן בפלוגתא [במחלוקת] של ר' אליעזר ורבנן קמיפלגי [הם חולקים],

בִּשְׁלָמָא יֵין נֶסֶךְ, מִשּׁוּם חוּמְרָא דַּעֲבוֹדָה זָרָה, אֶלָּא טֶבֶל מַאי טַעְמָא?

דתנן [ששנינו במשנה]: שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך העיסה של חולין, לא בזה של תרומה יש בו כדי לחמץ את העיסה ולא בזה של חולין יש בו כדי לחמץ, ונצטרפו זה לזה וביחד חמצו את העיסה,

כְּהֶיתֵּירוֹ כָּךְ אִיסּוּרוֹ, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: חִטָּה אַחַת פּוֹטֶרֶת אֶת הַכְּרִי; וְתַנְיָא נַמִי הָכִי, בַּמֶּה אָמְרוּ: טֶבֶל אוֹסֵר בְּכָל שֶׁהוּא? בְּמִינוֹ, שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ – בְּנוֹתֵן טַעַם.

ר' אליעזר אומר: אחר אחרון אני בא, שאם נפל שאור של תרומה באחרונה — הכל אסור, ואם של חולין נפל באחרונה — מותר. וחכמים אומרים: בין שנפל איסור בתחלה ובין בסוף — אינו אסור עד שיהא בו באיסור לבדו כדי להחמיץ. ולכאורה חזקיה אמר כדברי ר' אליעזר, שאם נפל האיסור באחרונה אוסר, ור' יוחנן כדברי חכמים המתירים, משום שאין ביין נסך עצמו כדי לאסור.