אִם יֵשׁ בּוֹ עַכָּבַת יַיִן – אָסוּר; הָא עַכָּבַת יַיִן בְּמַאי קָא מִתַּסְּרָא, לָאו בְּנִצּוֹק? שְׁמַע מִינָּהּ: נִצּוֹק חִיבּוּר!

אם יש בו עכבת יין — אסור. ויש לשאול: הא [זו] עכבת יין במאי קא מתסרא [במה היא נאסרת]? לאו [האם לא] בנצוק, מפני שהיין היורד מחבר את מה שבכלי (שהוא יין אסור, של גוי) לעכבה שבמשפך? שמע מינה [למד מכאן] שנצוק הריהו חיבור!

תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: שֶׁפְּחָסַתּוֹ צְלוֹחִיתוֹ. אֲבָל לֹא פְּחָסַתּוֹ צְלוֹחִיתוֹ מַאי? לָא, תִּפְשׁוֹט דְּנִצּוֹק אֵינוֹ חִיבּוּר! לָא, פְּחָסַתּוֹ צְלוֹחִיתוֹ תִּפְשׁוֹט לָךְ דְּאָסוּר, נִצּוֹק תִּיבָּעֵי.

ומשיבים: תני [שנה] ר' חייא במשנתו, שמדובר כאן במקרה שפחסתו צלוחיתו, שהצלוחית התחתונה נתרבה בה היין עד שעלה למשפך עצמו. ומסיקים: אבל במקרה רגיל של משפך שלא פחסתו צלוחיתו מאי [מה] יהא הדין? לא יהיה אסור. אם כן תפשוט [תפתור מכאן] שנצוק אינו חיבור! ודוחים: לא, מכאן אין ראיה, אלא רק לענין פחסתו צלוחיתו תפשוט לך [תפתור מכאן] שאסור, אבל בענין נצוק עדיין תיבעי [תישאל] השאלה.

תָּא שְׁמַע: הַמְעָרֶה מִכְּלִי לִכְלִי, אֶת שֶׁמְּעָרֶה מִמֶּנּוּ – מוּתָּר; הָא דְּבֵינֵי בֵּינֵי – אָסוּר, שְׁמַע מִינָּהּ: נִצּוֹק חִיבּוּר.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה מן הדין השני ששנינו במשנתנו: המערה מכלי לכלי, את (הכלי) שמערה ממנו — מותר היין שבו, ונלמד מכאן: הא [הרי] סילון היין עצמו דביני ביני [שבאמצע] שיצא מן הכלי ונגע בכלי התחתון — אסור, שמע מינה [למד מכאן] שנצוק הריהו חיבור.

אִי נִצּוֹק חִיבּוּר, אֲפִילּוּ דְּגַוֵּיהּ דְּמָנָא נַמִי לִיתְּסַר! הָא לָא קַשְׁיָא, דְּקָא מְקַטֵּיף קַטּוּפֵי; מִכָּל מָקוֹם נִצּוֹק חִיבּוּר!

ומקשים: אי [אם] אתה אומר שנצוק חיבור, אפילו דגויה דמנא נמי ליתסר [היין שנמצא תוך הכלי שעירה ממנו גם כן ייאסר]! ודוחים: הא לא קשיא, דקא מקטיף קטופי [זה אינו קשה, יש לפרש שהוא שופך בקפיצות], ואין קילוח רצוף המחבר את מה שבשני הכלים. ואומרים: מכל מקום אנו למדים מכאן שסילון היין נאסר עוד לפני שנכנס לכלי, ונמצא כי נצוק הריהו חיבור!

וּלְטַעֲמִיךְ, אֵימָא סֵיפָא: אֶת שֶׁעֵירָה לְתוֹכוֹ הוּא דַּאֲסִיר, הָא דְּבֵינֵי בֵּינֵי שָׁרֵי! אֶלָּא, מֵהָא לֵיכָּא לְמִשְׁמַע מִינָּהּ.

ודוחים: ולטעמיך [ולטעמך, ולשיטתך] שאתה מדייק בדרך זו, אימא סיפא [אמור את סופה] של אותה הלכה: את שעירה לתוכו הוא דאסיר [שאסור], ונדייק: הא דביני ביני שרי [הרי מה שבאמצע מותר], אף שהיה חיבור על ידי ניצוק, והוא ההיפך ממה שדייקת מתחילת ההלכה! אלא, מהא ליכא למשמע מינה [מזו אין ללמוד ממנה] מאופן דיוק זה.

תָּא שְׁמַע: הַמְעָרֶה מֵחָבִית לְבוֹר, קִילּוּחַ הַיּוֹרֵד מִשְּׂפַת חָבִית לְמַטָּה – אָסוּר! תִּרְגְּמָהּ רַב שֵׁשֶׁת: בְּגוֹי הַמְעָרֶה, דְּאָתֵי מִכֹּחוֹ.

ומציעים עוד, תא שמע [בוא ושמע] ראיה מברייתא: המערה יין מחבית לבור שיש בו יין אסור, קילוח היורד משפת חבית למטה — אסור, משמע שניצוק הוא חיבור, שהרי קילוח זה נאסר רק משום שקצהו התחתון נוגע ביין האסור שבבור! תרגמה [תרגם, הסביר אותה] רב ששת משנה זו, לא ביין ששופך ישראל לבור שיש בו יין אסור, ומדין ניצוק, אלא בגוי המערה מן החבית לבור, והיין שיצא מן החבית נאסר משום דאתי [שבא] מכחו של גוי.

אִי גּוֹי הַמְעָרֶה, אֲפִילּוּ גַּוָּא דְּחָבִיתָא נַמִי מִתְּסַר! כֹּחַ דְּגוֹי מִדְּרַבָּנַן הוּא דַּאֲסִיר, הַהוּא דְּנָפַק לְבָּרַאי – גָּזְרוּ בֵּיהּ רַבָּנַן, הַהוּא דִּלְגַוַּאי – לָא גָּזְרוּ בֵּיהּ רַבָּנַן.

ומקשים: אי [אם] מדובר בגוי המערה, אפילו גוא דחביתא נמי מתסר [היין שבתוך החבית גם כן נאסר] משום שהגוי מנענע אותו בכוחו! ומשיבים: כח של גוי מדרבנן [מדברי סופרים הוא דאסיר [שאסור], ההוא דנפק לבראי [אותו היין שיצא החוצה] — גזרו ביה רבנן [בו חכמים], ההוא דלגואי [אותו שבפנים] — לא גזרו ביה רבנן [בו חכמים]. ומביאים כיצד נהגו חכמים למעשה בענין זה.

אֲמַר לְהוּ רַב חִסְדָּא לְהָנְהוּ סָבְיָתָא: כִּי כָּיְילִיתוּ חַמְרָא לְגוֹיִם – קַטְּפֵי קַטּוּפֵי, אִי נַמִי נַפְּצֵי נַפּוּצֵי. אֲמַר לְהוּ רָבָא לְהָנְהוּ שְׁפוּכָאֵי: כִּי שָׁפְכִיתוּ חַמְרָא, לָא לִיקְרַב גּוֹי לְסַיֵּיעַ בַּהֲדַיְיכוּ, דִּלְמָא מִשְׁתָּלִיתוּ וְשָׁדִיתוּ לֵיהּ עֲלֵיהּ, וְקָאָתֵי מִכֹּחוֹ וַאֲסִיר.

אמר להו [להם] רב חסדא להנהו סביתא [לאותם מוכרי יין]: כי כייליתו חמרא [כאשר אתם מודדים יין] לגוים לכלים שלהם — קטפי קטופי [שפכו בקפיצה], כלומר, אל תשפכו זרם שהוא מתמשך, אלא הפסיקו בכל פעם, אי נמי נפצי נפוצי [או גם כן העבירו בזריקה] בבת אחת אך לא על ידי שפיכה, על מנת שלא יהא קילוח רצוף של יין מן הכלי שלכם לכלי של הגוי. ועוד מסופר, אמר להו [להם] רבא להנהו שפוכאי [לאותם שופכי יין] שהיו מעבירים יין מכלי לכלי: כי שפכיתו חמרא [כאשר אתם שופכים יין], שלא ליקרב [יתקרב] גוי לסייע בהדייכו [לכם], דלמא משתליתו ושדיתו ליה עליה [שמא תשכחו ותטילו את הכלי עליו] כדי שיעזור לכם, וקאתי [ויבוא] היין מכחו, ואסיר [ואסור].

הַהוּא גַּבְרָא דְּאַסֵּיק חַמְרָא בְּגִישְׁתָּא וּבַת גִּישְׁתָּא, אֲתָא גּוֹי אַנַּח יְדֵיהּ אַגִּישְׁתָּא, אַסְרֵיהּ רָבָא לְכוּלֵּיהּ חַמְרָא.

מסופר, ההוא גברא דאסיק חמרא בגישתא ובת גישתא [אדם אחד שהעלה יין מן החבית על ידי קנה ובן קנה], אתא גוי אנח ידיה אגישתא [בא גוי והניח את ידו על פי הקנה] ונגע ביין, אסריה [אסר] רבא לכוליה חמרא [את כל היין], גם את מה שבחבית ממנה שאבו את היין.

אֲמַר לֵיהּ רַב פַּפָּא לְרָבָא, וְאָמְרִי לָהּ רַב אַדָּא בַּר מַתָּנָה לְרָבָא, וְאָמְרִי לָהּ רָבִינָא לְרָבָא: בְּמַאי? בְּנִצּוֹק, שָׁמְעַת מִינָּהּ: נִצּוֹק חִיבּוּר? שָׁאנֵי הָתָם, דְּכוּלֵּי חַמְרָא אַגִּישְׁתָּא וּבַת גִּישְׁתָּא גָּרֵיר.

אמר ליה [לו] רב פפא לרבא, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב אדא בר מתנה לרבא, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רבינא לרבא: במאי [במה] נאסר היין? בנצוק, שזרם היין שבתוך הגישתא נאסר במגע הגוי, וחזר ואסר כל החבית. שמעת מינה [האם יש ללמוד מכאן] שנצוק הריהו חיבור? ודחה רבא: שאני התם [שונה שם], דכולי חמרא אגישתא ובת גישתא גריר [שכל היין על ידי הקנה ובן קנה הוא נגרר] שכל היין נמשך לשם, ולכן הרי זה כאילו נוגע בידו בכל היין שבחבית.

אָמַר מָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן: קְנִישְׁקָנִין שָׁרֵי. וְהָנֵי מִילֵּי דְּקָדֵים פָּסַק יִשְׂרָאֵל, אֲבָל קָדַם פָּסַק גּוֹי – לָא. רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אִיקְלַע לְבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא, שְׁרָא לְהוּ לְמִשְׁתָּא בִּקְנִישְׁקָנִין.

אמר מר זוטרא בריה [בנו] של רב נחמן: קנישקנין כלי יין שיש בו כמה קנים, וכמה אנשים שותים ממנו במציצה — שרי [מותר] ליהודי וגוי לשתות יחד. והני מילי דקדים פסק [ודברים אלה אמורים שקודם ומפסיק] ישראל את השתיה, ואחריו מפסיק הגוי, אבל אם קדם פסק [קודם ומפסיק] גוי — לא, שהיין חוזר מפיו לכלי, ואוסר את היין המצוי שם. מסופר, רבה בר רב הונא איקלע לבי ריש גלותא [נזדמן לבית ראש הגולה], שרא להו למשתא [התיר להם לשתות] בקנישקנין יחד עם הגוי.