מִדְּמַשְׁכֵהּ גּוֹי קַנְיֵיהּ, יֵין נֶסֶךְ לָא הָוֵי עַד דְּנָגַע בֵּיהּ!

מדמשכה [משעה שמשך אותו] הגוי קנייה [קנה אותו], ואילו יין נסך לא הוי [נהיה] עד דנגע ביה [שיגע בו], ואם כן, יכול המוכר לקבל את מחיר היין שמכר, שהרי בשעת הקנין היה יין כשר!

אִי דְּקָא כָּיֵיל וְרָמֵי לְמָנָא דְּיִשְׂרָאֵל – הָכִי נַמִי; לָא צְרִיכָא, דְּקָא כָּיֵיל וְרָמֵי לְמָנָא דְּגוֹי.

ודוחים: אי דקא כייל ורמי למנא [אם במקרה שהמוכר מודד ושופך לכלי] של ישראל, הכי נמי [כך הוא גם כן] הדין, ואולם הוראתו זו של רב לא צריכא [נצרכה] אלא במקרה דקא כייל ורמי למנא [שהוא מודד ושופך לכלי] של הגוי שיש בו יין נסך, וכך הוא נאסר עוד קודם שקנה אותו.

סוֹף סוֹף כִּי מְטָא לַאֲוִירָא דְּמָנָא קַנְיֵיהּ, יֵין נֶסֶךְ לָא הָוֵי עַד דְּמָטֵי לְאַרְעִיתֵיהּ דְּמָנָא; שְׁמַע מִינָּהּ: נִצּוֹק חִבּוּר?

ומקשים: סוף סוף, גם במקרה כזה, כי מטא לאוירא דמנא קנייה [מיד כאשר היין מגיע לאויר, לחלל של הכלי קונה אותו הגוי], ואילו יין נסך הוא לא הוי [נהיה] עד דמטי לארעיתיה דמנא [שהוא מגיע לקרקעיתו של הכלי], ויש כאן קנין קודם לאיסור. האם שמע מינה [נלמד מכאן] שלדעת רב נצוק (סילון, זרם) הוא חבור, ונחשב כאילו היין האסור שבקרקעית הכלי והיין ששופכים לתוכו מחוברים זה לזה?

לָא, אִי דְּנָקֵיט לֵיהּ גּוֹי לִכְלִי בִּידֵיהּ – הָכִי נַמִי; לָא צְרִיכָא דְּמַנַּח אַאַרְעָא.

ודוחים: לא, ניצוק אינו חיבור, ולכן, אי דנקיט ליה גוי לכלי בידיה [אם מחזיק הגוי את הכלי בידו] הכי נמי [כך גם כן] הדין, שהקנין קודם והדמים מותרים. ואולם לא צריכא [נצרכה] הוראה זו של רב אלא במקרה דמנח אארעא [שהכלי של הגוי מונח על הקרקע] של מוכר היין, ולכן לא נקנה לגוי קודם שייאסר.

וְתִיקְנִי לֵיהּ כֵּלָיו; שָׁמְעַת מִינָּהּ: כֵּלָיו שֶׁל לוֹקֵחַ בִּרְשׁוּת מוֹכֵר לֹא קָנָה לוֹקֵחַ?

ושואלים: ותיקני ליה [שיקנו לו] כליו של הגוי את היין משיגיע לחלל הכלי! ואם אין אומרים כן, שמעת מינה [האם לומד אתה מכאן] הלכה כללית לדעת רב, שאם היו כליו של לוקח ברשות מוכר — לא קנה לוקח דבר שנכנס לכליו? ודבר זה הרי מסופק לחכמים, ונשאר במקורו כבעיה בלתי פתורה!

לָא, לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ: קָנָה לוֹקֵחַ, וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן דְּאִיכָּא עַכָּבַת יַיִן אַפּוּמֵיהּ דְּכוּזַנְתָּא, דְּקַמָּא קַמָּא אִינְסִיךְ לֵיהּ.

ודוחים: לא, לעולם אימא [אומר] לך בכלל: קנה לוקח, והכא במאי עסקינן [וכאן, שהיין נאסר קודם שנקנה לגוי, במה אנו עוסקים]? כגון דאיכא [שיש] עכבת יין אפומיה דכוזנתא [על פי הכד] של הגוי, שיש מעט יין נסך, ומשום כך נאסר היין הנשפך אל הכד, דקמא קמא אינסיך ליה [שהראשון ראשון שנשפך מתנסך לו] מפני שמתערב ביין הנסך הנמצא שם. ולכן אמר רב למוכרי היין שיטלו את דמי היין קודם שימדוד לכלי הגוי.

וּכְמַאן? דְּלָא כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, דְּאִי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, הָאָמַר: יִמָּכֵר כּוּלּוֹ לְנָכְרִים חוּץ מִדְּמֵי יֵין נֶסֶךְ שֶׁבּוֹ!

ומעירים: ולהסבר זה, כמאן [כדעת מי] אמר רב דבר זה? שלא כשיטת רבן שמעון בן גמליאל, דאי [שאם] כדעת רבן שמעון בן גמליאל, האמר [הרי אמר]: שיין נסך שנתערב ביין אחר ימכר היין כולו לנכרים חוץ מדמי יין נסך שבו, ומותר איפוא ליטול דמים עבור היין שנשפך לכלי הגוי, ואנו פוסקים הלכה כמותו!

מִידֵי הוּא טַעְמָא אֶלָּא לְרַב, הָאָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל חָבִית בְּחָבִית, אֲבָל לֹא יַיִן בְּיַיִן.

ומשיבים: מידי הוא טעמא [כלום לא הוסבר הטעם] של ההלכה הזו אלא לדעת רב, האמר [הרי אמר] רב: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל דווקא כשנתערבה חבית בחבית, אבל לא יין ביין, שאז היין כולו אסור, וגם דמיו. ונמצא על כל פנים, כי אין ראיה מדברי רב שמשיכה אינה קונה בגוי.

מֵיתִיבֵי: הַלּוֹקֵחַ גְּרוּטָאוֹת מִן הַגּוֹיִם וּמָצָא בָּהֶן עֲבוֹדָה זָרָה, אִם עַד שֶׁלֹּא נָתַן מָעוֹת מָשַׁךְ – יַחֲזִיר, אִם מִשֶּׁנָּתַן מָעוֹת מָשַׁךְ – יוֹלִיךְ לְיַם הַמֶּלַח; אִי סָלְקָא דַעְתָּךְ מְשִׁיכָה בְּגוֹי קוֹנָה, אַמַּאי יַחֲזִיר? אֲמַר אַבַּיֵי: מִשּׁוּם דְּמֶיחֱזֵי כִּי מִקַּח טָעוּת.

מיתיבי [מקשים] עוד על דברי אמימר ממה ששנינו: הלוקח גרוטאות מן הגוים ומצא בהן עבודה זרה, אם עד שלא נתן עבורם מעות לגוי משך את הגרוטאות — יחזיר את הגרוטאה הזו של עבודה זרה, לפי שלא זכה בה עדיין. אם משנתן מעות משך — יוליך את העבודה הזרה הזו לים המלח, ששלו היא, וחייב לבערה. ומעתה, אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך] שמשיכה בגוי קונה כדברי אמימר, אמאי [מדוע] יחזיר כשמשך? הרי כבר שלו היא! אמר אביי: משום דמיחזי כי [שנראה הדבר כמו] מקח טעות, שוודאי לא התכוון לקנות עבודה זרה.

אֲמַר רָבָא: רֵישָׁא מִקַּח טָעוּת, סֵיפָא לָאו מִקַּח טָעוּת? אֶלָּא אֲמַר רָבָא: רֵישָׁא וְסֵיפָא מִקַּח טָעוּת, וְרֵישָׁא דְּלָא יָהֵיב זוּזֵי לָא מִיתְחֲזֵי כַּעֲבוֹדָה זָרָה בְּיַד יִשְׂרָאֵל, סֵיפָא דְּיָהֵיב זוּזֵי מִיתְחֲזֵי כַּעֲבוֹדָה זָרָה בְּיַד יִשְׂרָאֵל.

אמר רבא: ומדוע במקרה השני, שנתן מעות, אינו יכול להחזיר? וכי רישא [בתחילה] הוא מקח טעות, סיפא לאו [בסוף אינו] מקח טעות? אלא אמר רבא: רישא וסיפא [בראש ובסוף] הרי זה מקח טעות, ולכן רישא [בתחילה] שלא יהיב זוזי [נתן עדיין כסף], לא מיתחזי [נראה] הדבר כעבודה זרה ביד ישראל, ולכן יכול הוא להחזיר אותה, ואילו סיפא דיהיב זוזי [הסוף שנתן כסף] מיתחזי [נראה הדבר] כעבודה זרה ביד ישראל, ומשום מראית העין חייב לבערה.

אֲמַר לֵיהּ מָר קַשִּׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא לְרַב אַשִׁי, תָּא שְׁמַע: הַמּוֹכֵר יֵינוֹ לְנָכְרִי, פָּסַק עַד שֶׁלֹּא מָדַד – דָּמָיו מוּתָּרִים; וְאִי אָמְרַתְּ מְשִׁיכָה בְּגוֹי אֵינָהּ קוֹנָה, אַמַּאי דָּמָיו מוּתָּרִין? הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – דְּאַקְדִּים לֵיהּ דִּינָר.

ומעתה מביאים ראיות נגד שיטת רב אשי, הסבור שגוי אינו קונה במשיכה. אמר ליה [לו] מר קשישא [הזקן] בריה [בנו] של רב חסדא לרב אשי, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממשנתנו, ששנינו: המוכר יינו לנכרי, אם פסק את מחירו עד שלא מדד — דמיו מותרים, מאחר וכבר נקנה היין לגוי קודם שנגע בו. ואי אמרת [ואם אומר אתה] שמשיכה בגוי אינה קונה, אמאי [מדוע] דמיו מותרין? השיב לו רב אשי: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? דאקדים ליה [שהקדים ושילם לו] דינר על החשבון, קודם המדידה, ובכך קנה את היין בכסף.

אִי הָכִי, אֵימָא סֵיפָא: מָדַד עַד שֶׁלֹּא פָּסַק – דָּמָיו אֲסוּרִין, וְאִי דְּקַדֵּים לֵיהּ דִּינָר, אַמַּאי דָּמָיו אֲסוּרִין?

ומקשים: אי הכי [אם כך], שמדובר שהקדים לו, אימא סיפא [אמור את סופה של המשנה]: מדד עד שלא פסק — דמיו אסורין; ואי דקדים ליה [ואם הקדים לו] דינר, אמאי [מדוע] דמיו אסורין?

אֲמַר לֵיהּ: וּלְדִידָךְ דְּאָמְרַתְּ מְשִׁיכָה בְּגוֹי קוֹנָה, אַמַּאי רֵישָׁא דָּמָיו מוּתָּרִין וְסֵיפָא דָּמָיו אֲסוּרִין?

אמר ליה [לו] רב אשי: ולדידך דאמרת [ולשיטתך שאומר אתה] משיכה בגוי קונה, אמאי רישא [מדוע בהתחלה] דמיו מותרין, וסיפא [ובסוף] דמיו אסורין?

אֶלָּא מַאי אִית לָךְ לְמֵימַר: פָּסַק – סָמְכָא דַּעְתֵּיהּ, לָא פָּסַק – לָא סָמְכָא דַּעְתֵּיהּ;

אלא מאי אית לך למימר [מה יש לך לומר] שאתה מחלק בין הדברים? שאתה אומר כך: כאשר פסק [פוסק] מחיר — סמכא דעתיה [סומכת דעתו] שלא תתבטל המכירה, ולכן המכירה נגמרת במשיכה, אבל כאשר לא פסק [פוסק] — לא סמכא דעתיה [אין דעתו סומכת על כך].

לְדִידִי נַמִי, אַף עַל גַּב דְּקַדֵּים לֵיהּ דִּינָר, פָּסַק – סָמְכָא דַּעְתֵּיהּ, לָא פָּסַק – לָא סָמְכָא דַּעְתֵּיהּ.

לדידי נמי [לשיטתי גם כן], אף על גב דקדים ליה [אף על פי שהקדים לו] דינר, אם פסק [פוסק] לו מחיר — סמכא דעתיה [סומכת דעתו], לא פסק [פוסק] מחיר — לא סמכא דעתיה [לא סומכת דעתו].

אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אַשִׁי: תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בֶּן נֹחַ נֶהֱרָג עַל פָּחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה, וְלֹא נִיתָּן לְהִישָּׁבוֹן; וְאִי אָמְרַתְּ מְשִׁיכָה בְּגוֹי אֵינָהּ קוֹנָה, אַמַּאי נֶהֱרָג?

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: תא שמע [בוא ושמע] ראיה נוספת נגד שיטתך, שאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: בן נח נהרג על גזילה של פחות משוה פרוטה, ואולם בגזל כזה שהוא פחות משוה פרוטה, אם גזל את ישראל — לא ניתן להישבון אינו חייב להשיבו לישראל, מאחר שישראל אינו מקפיד על כך. ואי אמרת [ואם אומר אתה] שמשיכה בגוי אינה קונה, אמאי [מדוע] נהרג הגוי? הרי לא עשה דבר על ידי זה שגזל חפץ, שהרי החפץ נשאר קנין בעליו הראשונים!

מִשּׁוּם דְּצַעֲרֵיהּ לְיִשְׂרָאֵל.

ומשיבים: משום דצעריה [שציער] את ישראל על ידי לקיחה זו, שלקח ממון שאינו שלו, אף על פי שמבחינת דיני הקניינים לא קנה.