הַהִיא רְבִיתָא דְּאִישְׁתַּכַּח דַּהֲוַת בֵּי דַנֵּי וַהֲוַת נְקִיטָא אוּפְיָא בִּידָהּ. אֲמַר רָבָא: חַמְרָא שָׁרֵי, אֵימַר מִגַּבָּהּ דְּחָבִיתָא שְׁקַלְתֵּיהּ; וְאַף עַל גַּב דְּלֵיכָּא תּוּ, אֵימַר אִתְרְמוּיֵי אִתְרְמֵי לָהּ.

עוד מסופר, ההיא רביתא דאישתכח דהות בי דני [ילדה גויה אחת שנמצאה שהיתה עומדת בין החביות] של יין, והות נקיטא אופיא [והיתה מחזיקה קצף] של יין בידה, אמר רבא: חמרא שרי [היין מותר], אימר מגבה דחביתא שקלתיה [אמור מגב החבית לקחה אותו, את הקצף] ולא מתוך החבית עצמה. ואף על גב דליכא תו [ואף על פי שאין עוד] קצף כזה על גב החבית, אימר אתרמויי אתרמי לה [אמור שנזדמן לה קודם], ולא נשאר שם יותר.

הַהוּא פּוּלְמוּסָא דִּסְלֵיק לִנְהַרְדְּעָא, פְּתַחוּ חָבִיתָא טוּבָא. כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אֲמַר: עוּבְדָא הֲוָה קַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר, וּשְׁרָא. וְלָא יָדַעְנָא, אִי מִשּׁוּם דְּסָבַר לָהּ כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּאָמַר: סְפֵק בִּיאָה – טָהוֹר, אִי מִשּׁוּם דְּסָבַר: רוּבָּא דְּאָזְלִי בַּהֲדֵי פּוּלְמוּסָא – יִשְׂרָאֵל נִינְהוּ.

עוד מסופר, ההוא פולמוסא דסליק [חיל צבא אחד שנכנס] לעיר נהרדעא, פתחו חביתא טובא [חביות יין הרבה], כי אתא [כאשר בא] רב דימי אמר: עובדא הוה קמיה [מעשה היה שהביאו בעיה שכזו לפני] ר' אלעזר, ושרא [והתיר] את היין. ולא ידענא [ואין אני יודע], אי [אם] משום דסבר לה [שסבור] כדעת ר' אליעזר שאמר לענין ספק טומאה: ספק ביאה אם נכנס למקום הטומאה — טהור, או אי [אם] משום דסבר [שסבור הוא]: רובא דאזלי בהדי פולמוסא [רוב האנשים שהולכים עם הצבא] — ישראל נינהו [הם], שאף על פי שהצבא עצמו היה של גוים, המלוים היו ישראלים.

אִי הָכִי, הַאי סְפֵק בִּיאָה, סְפֵק מַגָּע הוּא! כֵּיוָן דִּמְפַתְּחִי טוּבָא, אֵימָא אַדַּעְתָּא דְּמָמוֹנָא פְּתַחוּ, וְכִסְפֵק בִּיאָה דָּמֵי.

ושואלים: אי הכי [אם כך] מפרשים יש לתמוה: וכי האי [זה] ספק ביאה? הרי ברור שהאנשים הגיעו לשם ופתחו את החביות, ואם כן ספק מגע הוא, האם נגעו ביין או לא נגעו, וגם ר' אליעזר מטמא בספק מגע! ומשיבים: כיון דמפתחי טובא [שהיו פותחים חביות רבות], אימא אדעתא דממונא [אמור שמא שעל דעת ממון בלבד] פתחו, למצוא שם כסף, ואין להם עניין ביין, וכספק ביאה דמי [נחשב הדבר] להקל, ולא כספק מגע.

הַהִיא מָסוֹבִיתָא דְּמָסְרָה לָהּ אִיקְלִידָא מַפְתְּחָהּ לְגוֹיָה. אֲמַר רַבִּי יִצְחָק אֲמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: עוּבְדָא הֲוָה בֵּי מִדְרָשָׁא, וְאָמְרוּ: לֹא מָסְרָה לָהּ אֶלָּא שְׁמִירַת מַפְתֵּחַ בִּלְבַד.

מסופר, ההיא מסוביתא [מוזגת אחת] שמסרה לה איקלידא מפתחה [את המנעול והמפתח שלה] לגויה, אמר ר' יצחק אמר ר' אלעזר, עובדא הוה בי מדרשא [מעשה כזה היה בבית המדרש] שנשאלה שאלה כזו, ואמרו: לא מסרה לה אלא שמירת מפתח בלבד, ולא התירה לה להיכנס, וממילא אין לחשוש שהגויה נכנסה וניסכה שם.

אֲמַר אַבַּיֵי, אַף אֲנַן נַמִי תָּנֵינָא: הַמּוֹסֵר מַפְתְּחוֹת לְעַם הָאָרֶץ – טָהֳרוֹתָיו טְהוֹרוֹת, לְפִי שֶׁלֹּא מָסַר לוֹ אֶלָּא שְׁמִירַת מַפְתֵּחַ בִּלְבַד; הָשְׁתָּא טָהֳרוֹתָיו טְהוֹרוֹת, יֵין נֶסֶךְ מִיבָּעֲיָא?

אמר אביי, אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו כגון זה]: המוסר מפתחות לעם הארץ אף על פי שמגעו מטמא — טהרותיו של המוסר טהורות, לפי שלא מסר לו אלא שמירת מפתח בלבד, ולא הרשה לו להיכנס. ויש ללמוד בקל וחומר: השתא [עכשיו] אם אנו אומרים טהרותיו טהורות, יין נסך מיבעיא [נצרכה לומר] שאין חוששים לו?

לְמֵימְרָא, דְּטָהֳרוֹת אַלִּימִי מִיֵּין נֶסֶךְ? אִין, דְּאִיתְּמַר: חָצֵר שֶׁחִלְּקָהּ בִּמְסֵיפָס – אָמַר רַב: טָהֳרוֹתָיו טְמֵאוֹת, וּבְגוֹי אֵינוֹ עוֹשֶׂה יֵין נֶסֶךְ; וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אַף טָהֳרוֹתָיו טְהוֹרוֹת.

ותוהים על עצם ההנחה שבדבריו של אביי: למימרא [האם לומר] מכאן שטהרות אלימי [חמורות] מיין נסך? ומשיבים: אין [כן], דאיתמר [שנאמר] שנחלקו בנושא זה: חצר שחלקה (שחילק אותה) במסיפס בסורג דק, קטן, שנמוך מעשרה טפחים, אמר רב: אם היה בצד השני עם הארץ — טהרותיו של זה בחלק האחר של החצר טמאות, אבל אם היה כגון זה בגוי שהיה בצד השני — אינו עושה יין נסך. ור' יוחנן אמר: אף טהרותיו טהורות. על כל פנים רואים מכאן שלשיטת רב מחמירים יותר בטהרות מאשר חוששים ליין נסך.

מֵיתִיבֵי: הַפְּנִימִית שֶׁל חָבֵר וְהַחִיצוֹנָה שֶׁל עַם הָאָרֶץ, אוֹתוֹ חָבֵר שׁוֹטֵחַ שָׁם פֵּירוֹת וּמַנִּיחַ שָׁם כֵּלִים, וְאַף עַל פִּי שֶׁיָּדוֹ שֶׁל עַם הָאָרֶץ מַגַּעַת לְשָׁם; קַשְׁיָא לְרַב!

ועל שיטתו של רב בענין טהרות מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו: היו שתי חצרות זו לפנים מזו, והיתה החצר הפנימית של חבר שנזהר בדיני טהרה, והחיצונה של עם הארץ שאינו נזהר בהם, אותו חבר שוטח שם בחצר הפנימית פירות ומניח שם כלים, ואף על פי שידו של עם הארץ מגעת לשם. אם כן, קשיא [קשה] הדבר לדעת רב, שהרי אף במקום שיש חלוקה ומחיצה חושש הוא למגע עם הארץ!

אָמַר לָךְ רַב: שָׁאנֵי הָתָם, שֶׁנִּתְפָּס עָלָיו כְּגַנָּב.

ומשיבים: אמר לך [יכול היה לומר לך] רב: שאני התם [שונה שם], שנתפס עליו כגנב, שהרי בחצר הפנימית אין לו מה לעשות כלל, ואם הוא נכנס לשם הרי הוא נחשב כגנב, ואין אנו חוששים שיעשה כן.

תָּא שְׁמַע, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: גַּגּוֹ שֶׁל חָבֵר לְמַעְלָה מִגַּגּוֹ שֶׁל עַם הָאָרֶץ, אוֹתוֹ חָבֵר שׁוֹטֵחַ שָׁם פֵּירוֹת וּמַנִּיחַ שָׁם כֵּלִים, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תְּהֵא יָדוֹ שֶׁל עַם הָאָרֶץ מַגַּעַת לְשָׁם; קַשְׁיָא לְרַבִּי יוֹחָנָן!

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה לשיטתו של רב ממה ששנינו: רבן שמעון בן גמליאל אומר: גגו של חבר למעלה מגגו של עם הארץ, אותו חבר שוטח שם פירות ומניח שם כלים, ובלבד שלא תהא ידו של עם הארץ מגעת לשם, שאם ידו של עם הארץ מגעת — טהרותיו של החבר טמאות. אם כן, קשיא [קשה] הדבר לר' יוחנן, שהתיר טהרות בחצר שחילקה במסיפס!

אָמַר לָךְ רַבִּי יוֹחָנָן: שָׁאנֵי הָתָם, דְּאִית לֵיהּ לְאִישְׁתַּמּוּטֵי, מֵימַר אֲמַר: אִימְצוּרֵי קָא מַמְצְרָא.

ומשיבים, אמר לך [יכול לומר לך] ר' יוחנן: שאני התם [שונה שם], דאית ליה לאישתמוטי [שיש לו לעם הארץ דרך להשתמט] אם ימצאו אותו שולח ידו לגג העליון, מימר אמר [אומר הוא]: אימצורי קא ממצרא [אני רוצה רק להתמתח] ולכן הגבהתי את ידי, אבל לא התכוונתי לעשות דבר.

תָּא שְׁמַע: גַּגּוֹ שֶׁל חָבֵר בְּצַד גַּגּוֹ שֶׁל עַם הָאָרֶץ, אוֹתוֹ חָבֵר שׁוֹטֵחַ שָׁם פֵּירוֹת וּמַנִּיחַ שָׁם כֵּלִים, וְאַף עַל פִּי שֶׁיָּדוֹ שֶׁל עַם הָאָרֶץ מַגַּעַת לְשָׁם; קַשְׁיָא לְרַב! אָמַר לָךְ רַב: לָאו אִיכָּא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל דְּקָאֵי כְּוָותִי? אֲנָא דַּאֲמַרִי כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו: גגו של חבר בצד גגו של עם הארץ, אותו חבר שוטח שם פירות ומניח שם כלים, ואף על פי שידו של עם הארץ מגעת לשם. קשיא [קשה] הדבר לרב! ומשיבים: אמר לך [יכול היה לומר לך] רב: לאו איכא [האם לא קיימת] דעת רבן שמעון בן גמליאל דקאי כוותי [שעומד כשיטתי] בגגות סמוכים זה לזה? אנא דאמרי [אני שאומר את דברי] הרי זה כשיטת רבן שמעון בן גמליאל.

מתני׳ בּוֹלֶשֶׁת שֶׁנִּכְנְסָה לְעִיר, בִּשְׁעַת שָׁלוֹם – חָבִיּוֹת פְּתוּחוֹת אֲסוּרוֹת, סְתוּמוֹת מוּתָּרוֹת; בִּשְׁעַת מִלְחָמָה – אֵלּוּ וְאֵלּוּ מוּתָּרוֹת, לְפִי שֶׁאֵין פְּנַאי לְנַסֵּךְ.

בולשת (יחידה צבאית) שנכנסה לעיר לשהות שם או לגבות מסים, אם היה הדבר בשעת שלום, חביות יין פתוחות — אסורות, אם היו סתומות — מותרות; אם היה זה בשעת מלחמה — אלו ואלו מותרות ואפילו הפתוחות, לפי שאין פנאי לחיילים לנסך.