בְּפַרְהֶסְיָא – אֵין מְקַבְּלִין אוֹתָן. רַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמְרִים: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ מְקַבְּלִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים״. אָמַר רַבִּי יִצְחָק אִישׁ כְּפַר עַכּוֹ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הִלְכְתָא כְּאוֹתוֹ הַזּוּג.

בפרהסיא — אין מקבלין אותן. ר' שמעון ור' יהושע בן קרחה אומרים: בין כך ובין כך בין בצנעה ובין בפרהסיא מקבלין אותם, שנאמר: "שובו בנים שובבים ארפה משובותיכם" (ירמיהו ג, כב). אמר ר' יצחק איש כפר עכו אמר ר' יוחנן: הלכתא [הלכה] כאותו הזוג, ר' שמעון ור' יהושע בן קרחה, שמקבלים אותם בכל אופן, כשחוזרים בתשובה.

מתני׳ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: שְׁלֹשָׁה לִפְנֵיהֶם וּשְׁלֹשָׁה לְאַחֲרֵיהֶם – אָסוּר; וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לִפְנֵי אֵידֵיהֶן – אָסוּר, לְאַחַר אֵידֵיהֶן – מוּתָּר.

ר' ישמעאל אומר: שלשה ימים לפניהם לפני אידיהם של הגוים, ושלשה לאחריהם — אסור לשאת ולתת עם הגוים. וחכמים אומרים: לפני אידיהן — אסור, אבל לאחר אידיהן — מותר.

גמ׳ אָמַר רַב תַּחְלִיפָא בַּר אַבְדִּימִי אָמַר שְׁמוּאֵל: נוֹצְרִי, לְדִבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל לְעוֹלָם אָסוּר.

אמר רב תחליפא בר אבדימי אמר שמואל: נוצרי, לדברי ר' ישמעאל לעולם אסור לאדם מישראל לשעת ולתת עמו, שהרי יום ראשון הוא יום חגו, ושלושה ימים לפניו ושלושה לאחריו הריהם כל השבוע.

״וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לִפְנֵי אֵידֵיהֶן אָסוּר, לְאַחַר אֵידֵיהֶן מוּתָּר״ כו׳. חֲכָמִים הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא! הֵן בְּלֹא אֵידֵיהֶן אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ; תַּנָּא קַמָּא סָבַר: הֵן בְּלֹא אֵידֵיהֶן, וְרַבָּנַן בַּתְרָאֵי סָבְרִי: הֵן וְאֵידֵיהֶן.

שנינו במשנה: "וחכמים אומרים: לפני אידיהן אסור, לאחר אידיהן מותר". ושואלים: שיטת חכמים היינו תנא קמא [זו היא שיטתו של התנא הראשון], במשנה הראשונה, שאמר שאסורים שלושה ימים לפני אידיהן! ומשיבים: לגבי השאלה האם הן בלא (מלבד) אידיהן אסורים איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל], תנא קמא סבר [התנא הראשון סבור]: הן בלא אידיהן, ששלושה ימים אסורים מלבד יום אידם, ורבנן בתראי סברי [וחכמים אחרונים שבמשנתנו סבורים]: הן ואידיהן, שהאיד בכלל שלושת הימים.

אִיבָּעֵית אֵימָא: נָשָׂא וְנָתַן אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ; תַּנָּא קַמָּא סָבַר: נָשָׂא וְנָתַן – מוּתָּר, וְרַבָּנַן בַּתְרָאֵי סָבְרִי: נָשָׂא וְנָתַן – אָסוּר.

איבעית אימא [אם תרצה אמור באופן אחר]: בדינו של מי שנשא ונתן איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל], תנא קמא סבר [התנא הראשון סבור]: אם עבר ונשא ונתן — מותר, ורבנן בתראי סברי [וחכמים אחרונים סבורים]: שאם נשא ונתן — אסור.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: דִּשְׁמוּאֵל אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ; דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: בַּגּוֹלָה אֵין אָסוּר אֶלָּא יוֹם אֵידָם, תַּנָּא קַמָּא אִית לֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל, רַבָּנַן בַּתְרָאֵי לֵית לְהוּ דִּשְׁמוּאֵל.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: לגבי מה שאמר שמואל איכא בינייהו [יש הבדל ביניהם], שאמר שמואל: בגולה הקלו, ואין אסור אלא יום אידם בלבד, תנא קמא אית ליה [התנא הראשון יש לו, מקבל] את דברי שמואל, רבנן בתראי לית להו [חכמים אחרונים אין להם, אינם מקבלים] את דברי

אִיבָּעֵית אֵימָא: דְּנַחוּם הַמָּדִי אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ; דְּתַנְיָא, נַחוּם הַמָּדִי אוֹמֵר: אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא יוֹם אֶחָד לִפְנֵי אֵידֵיהֶן, תַּנָּא קַמָּא לֵית לֵיהּ דְּנַחוּם הַמָּדִי, וְרַבָּנַן בַּתְרָאֵי אִית לְהוּ דְּנַחוּם הַמָּדִי.

שמואל. איבעית אימא [אם תרצה אמור]: דבריו של נחום המדי איכא בינייהו [יש הבדל ביניהם], דתניא [ששנויה ברייתא], נחום המדי אומר: אינו אסור אלא יום אחד לפני אידיהן, תנא קמא לית ליה [התנא הראשון אין לו, אינו מקבל] את דברי נחום המדי, ורבנן בתראי אית להו [וחכמים אחרונים יש להם, מקבלים] את דברי נחום המדי, שהרי לא הוזכר בדבריהם מספר הימים האסורים.

גּוּפָא, נַחוּם הַמָּדִי אוֹמֵר: אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא יוֹם אֶחָד לִפְנֵי אֵידֵיהֶן; אָמְרוּ לוֹ: נִשְׁתַּקַּע הַדָּבָר וְלֹא נֶאֱמַר. וְהָאִיכָּא רַבָּנַן בַּתְרָאֵי דְּקַיְּימִי כְּוָותֵיהּ! מַאן חֲכָמִים? נַחוּם הַמָּדִי הוּא.

גופא [לגופו] של מאמר זה שהזכרנו, מביאים את הדברים במלואם. נחום המדי אומר: אינו אסור אלא יום אחד לפני אידיהן. אמרו לו: נשתקע הדבר ולא נאמר, כלומר דבר זה אינו הלכה כלל, ומוטב שלא ייאמר. ושואלים: והאיכא רבנן בתראי דקיימי כוותיה [והרי יש חכמים אחרונים במשנתנו שעומדים שסבורים כמותו]! ודוחים: מאן [מי הם] חכמים אלה? נחום המדי הוא, והוזכרו דבריו בלשון חכמים.

תַּנְיָא אִידָךְ, נַחוּם הַמָּדִי אוֹמֵר: מוֹכְרִין לָהֶן סוּס זָכָר וְזָקֵן בַּמִּלְחָמָה. אָמְרוּ לוֹ: נִשְׁתַּקַּע הַדָּבָר וְלֹא נֶאֱמַר.

ומביאים דברים נוספים שאמר נחום המדי. תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת], נחום המדי אומר: למרות שאין מוכרים לגוים בהמה גסה, מוכרין להן סוס זכר וזקן במלחמה לפי שאינם מועילים כלל ללחימה. אמרו לו: נשתקע הדבר ולא נאמר.

וְהָאִיכָּא בֶּן בְּתֵירָא דְּקָאֵי כְּוָותֵיהּ, דִּתְנַן: בֶּן בְּתֵירָא מַתִּיר בְּסוּס! בֶּן בְּתֵירָא לָא מַפְלִיג בֵּין זְכָרִים לִנְקֵבוֹת, אִיהוּ מִדְּקָא מַפְלִיג בֵּין זְכָרִים לִנְקֵבוֹת – כְּרַבָּנַן סְבִירָא לֵיהּ, וּלְרַבָּנַן נִשְׁתַּקַּע הַדָּבָר וְלֹא נֶאֱמַר.

ושואלים: והאיכא [והרי יש] בן בתירא דקאי כוותיה [שעומד שסבור כמותו], דתנן [ששנינו במשנה]: בן בתירא מתיר בסוס למוכרו לגוים! ומשיבים: בן בתירא לא מפליג [מחלק] בין זכרים לנקבות, איהו מדקא מפליג [הוא, נחום המדי, כיון שהוא מחלק] בין זכרים לנקבות אם כן, משמע כרבנן סבירא ליה [שכדעת חכמים הוא סבור], שבדרך כלל אסור למכור סוס לגוים, והוא מתיר רק במקרה מיוחד זה. ולרבנן [ולדעת חכמים] אמרו לו האוסרים כי נשתקע הדבר ולא נאמר.

תַּנְיָא, נַחוּם הַמָּדִי אוֹמֵר: הַשֶּׁבֶת מִתְעַשֵּׂר זֶרַע וְיָרָק וְזִירִין; אָמְרוּ לוֹ: נִשְׁתַּקַּע הַדָּבָר וְלֹא נֶאֱמַר. וְהָאִיכָּא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּקָאֵי כְּוָותֵיהּ, דִּתְנַן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הַשֶּׁבֶת מִתְעַשֶּׂרֶת זֶרַע וְיָרָק וְזִירִין! הָתָם בִּדְגִנּוּנִיתָא.

ועוד מחלוקת שצורתה דומה, תניא [שנויה ברייתא], נחום המדי אומר: צמח השבת מתעשר, כלומר, חייב בהפרשת תרומות ומעשרות, בין כאשר משתמשים בו בצורת זרע, ובין בצורת ירק, ובין בצורת זירין (גבעולים). אמרו לו: נשתקע הדבר ולא נאמר. ושואלים: והאיכא [והרי יש] ר' אליעזר דקאי כוותיה [שעומד, סבור, כמותו], דתנן [ששנינו במשנה], ר' אליעזר אומר: השבת מתעשרת זרע וירק וזירין! ומשיבים: התם בדגנוניתא [שם מדובר בשבת של גינה], שכיון שהוא מין תרבותי ומשובח, הריהו נאכל בכל שלושת האופנים, אבל שבת בר אינו מתעשר אלא זרע וירק, אבל לא זירים.

אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בַּר מִנְיוּמִי לְאַבַּיֵי: גַּבְרָא רַבָּה אֲתָא מֵאַתְרִין, כָּל מִילְּתָא דַּאֲמַר, אָמְרִי לֵיהּ: נִשְׁתַּקַּע הַדָּבָר וְלֹא נֶאֱמַר! אֲמַר: אִיכָּא חֲדָא דְּעָבְדִינַן כְּוָותֵיהּ; דְּתַנְיָא, נַחוּם הַמָּדִי אוֹמֵר: שׁוֹאֵל אָדָם צְרָכָיו בְּ״שׁוֹמֵע תְּפִלָּה״.

בעקבות דברים אלה שבין נחום המדי וחכמים, אמר ליה [לו] רב אחא בר מניומי לאביי: גברא רבה אתא מאתרין [אדם גדול בא ממקומנו, ממדי], נחום המדי, כל מילתא [דבר] שאמר, אמרי ליה [אומרים לו] חכמים: נשתקע הדבר ולא נאמר, וכי באים לבטל דווקא את דברי חכמי מדי? אומר לו אביי: איכא חדא דעבדינן כוותיה [יש דבר אחד שאנו עושים כמותו], דתניא [ששנויה ברייתא], נחום המדי אמר: שואל (מבקש) אדם בתפילת "שמונה עשרה" על צרכיו דברים הנצרכים לו שאינם נכללים בבקשות הקבועות שבסדר התפילה, בברכת "שומע תפלה".

אֲמַר: בַּר מִינָּהּ דְּהַהִיא, דְּתַלְיָא בְּאַשְׁלֵי רַבְרְבֵי;

אמר לו רב אחא בר מניומי: בר מינה דההיא [חוץ ממנה, מאותה הלכה], שמכאן אין ראיה שקיבלו את דברי נחום המדי, דתליא [שכן תלויה] הלכה זו במחלוקתם של אשלי רברבי [אילנות גדולים] (כינוי לאנשים גדולים) שעל פיהם אמרו את הדבר,

דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: שׁוֹאֵל אָדָם צְרָכָיו וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי ה׳ יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ״ וגו׳, אֵין שִׂיחָה אֶלָּא תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה״;

דתניא [ששנויה ברייתא], ר' אליעזר אומר: שואל אדם צרכיו ואחר כך יתפלל תפילת שמונה עשרה, שיש בה דברי שבח ותהילה, שנאמר: "תפלה לעני כי יעטף ולפני ה' ישפך שיחו" וגו' (תהלים קב, א), הרי שקודם הוא מבקש בצערו ועוניו ("יעטוף"), ואחר כך הוא שופך שיחה, ואין שיחה אלא תפלה, שנאמר: "ויצא יצחק לשוח בשדה" (בראשית כד, סג).

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: יִתְפַּלֵּל וְאַחַר כָּךְ יִשְׁאַל צְרָכָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֶשְׁפֹּךְ לְפָנָיו שִׂיחִי צָרָתִי לְפָנָיו אַגִּיד״.

ר' יהושע אומר: יתפלל תחילה, ואחר כך ישאל צרכיו, שנאמר: "אשפך לפניו שיחי צרתי לפניו אגיד" (תהלים קמב, ג), קודם שיחה ואחר כך הזכרת הצרה.

וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר נַמִי, הָכְתִיב: ״אֶשְׁפֹּךְ לְפָנָיו שִׂיחִי״! הָכִי קָאָמַר: אֶשְׁפּוֹךְ לְפָנָיו שִׂיחִי בִּזְמַן שֶׁצָּרָתִי לְפָנָיו אַגִּיד. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ נַמִי, הָכְתִיב: ״תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף״! הָכִי קָאָמַר: אֵימָתַי תְּפִלָּה לְעָנִי? בִּזְמַן שֶׁלִּפְנֵי ה׳ יִשְׁפּוֹךְ שִׂיחוֹ.

ושואלים: ור' אליעזר נמי [גם כן], הכתיב [הרי נאמר] תחילה: "אשפך לפניו שיחי"! ומשיבים: הכי קאמר [כך אומר] הפסוק לשיטתו: אשפוך לפניו שיחי — בזמן שצרתי לפניו אגיד קודם לכן. ושואלים מצד אחר: ור' יהושע נמי [גם כן], הכתיב [הרי נאמר]: "תפלה לעני כי יעטף" ורק אחר כך ישפוך שיחו! ומשיבים: הכי קאמר [כך אומר] הכתוב לשיטתו: אימתי תפלה לעני כי יעטוף? בזמן שלפני ה' ישפוך שיחו, שאחר כך מבקש צרכיו.

מִכְּדֵי קְרָאֵי לָא כְּמָר דַּיְיקִי וְלָא כְּמָר דַּיְיקִי, בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי?

לגופו של דבר שואלים: מכדי קראי לא כמר דייקי ולא כמר דייקי [הואיל והכתובים עצמם לא כחכם זה מדוייקים ולא כחכם זה מדוייקים], שמפסוק אחד בתהלים עולה סדר אחד ומהפסוק האחר עולה ההיפך, ואם כן, במאי קמיפלגי [במה, באיזה עקרון הם חלוקים]? שהרי נראה שלא על סמך פסוקים אלה הם מתווכחים, אלא מטעם אחר.

כִּדְדָרֵישׁ רַבִּי שִׂמְלַאי, [דְּדָרֵישׁ רַבִּי שִׂמְלַאי]: לְעוֹלָם יְסַדֵּר אָדָם שִׁבְחוֹ שֶׁל מָקוֹם וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל, מְנָלַן? מִמֹּשֶׁה רַבֵּינוּ, דִּכְתִיב: ״ה׳ אֱלֹהִים אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ״ וגו׳, וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ: ״אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה״.

ומשיבים: כדדריש [כמו מה שדרש] ר' שמלאי, [דדריש [שדרש] ר' שמלאי]: לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך יתפלל ויבקש, מנלן [מנין לנו] דבר זה? ממשה רבינו, דכתיב [שנאמר]: "ה' אלהים אתה החלות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך" (דברים ג, כד), והרי אלו דברי שבחו של מקום. וכתיב בתריה [ונאמר בפסוק שאחריו] דברים של תחינה ובקשה: "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה".