בְּבָא לָהֶם דֶּרֶךְ עֲקַלָּתוֹן. אִי הָכִי, סֵיפָא נַמִי! כֵּיוָן דְּאָמַר לָהֶם ״לְכוּ וַאֲנִי בָּא אַחֲרֵיכֶם״, סָמְכָא דַּעְתַּיְיהוּ.

בבא להם בדרך עקלתון (מתפתלת) שהוא יכול לבוא בדרך עקומה, מסביב, באופן שהם אינם יכולים לדעת מהיכן הוא בא, ולכן הם מתייראים. ומשיבים: אי הכי [אם כך] שבאופן כזה מדובר, סיפא נמי [בסוף גם כן] מדוע לא נאמר שהם מתייראים? ומשיבים: כיון שאמר להם "לכו ואני בא אחריכם", סמכא דעתייהו [סומכת דעתם] שלא יפתיע אותם.

״הַמַּנִּיחַ נָכְרִי בְּחָנוּתוֹ כו׳ הַמַּנִּיחַ יֵינוֹ בְּקָרוֹן אוֹ בִּסְפִינָה״ כו׳. וּצְרִיכָא, דְּאִי תְּנָא נָכְרִי, דְּסָבַר: דִּלְמָא אָתֵי וְחָזֵי לֵיהּ, אֲבָל בְּקָרוֹן אוֹ בִּסְפִינָה – אֵימָא דְּמַפְלִיג לָהּ לִסְפִינְתֵיהּ וְעָבֵיד מַאי דְּבָעֵי;

שנינו במשנה כמה דינים דומים: המניח נכרי בחנותו כו' המניח יינו בקרון או בספינה כו'. ומעירים: וצריכא [ונצרכה לומר] משנה זו על כל המקרים המתוארים בה, אף שלכאורה כולם עניינם דומה, דאי תנא [שאם היה שונה] רק במקרה של נכרי המעביר חביות היינו אומרים: שם אין חוששים, כיון דסבר [שהגוי סבור]: דלמא אתי וחזי ליה [שמא יבוא בעל הבית ויראה אותו], אבל בקרון או בספינה — אימא [אמור] שמפליג לה לספינתיה ועביד מאי דבעי [שמרחיק את ספינתו ועושה מה שרוצה] באופן שאין הישראל יכול לראות אותו.

וְאִי תְּנָא בְּקָרוֹן אוֹ בִּסְפִינָה, מִשּׁוּם דְּסָבַר: דִּלְמָא אָתֵי בְּאוֹרְחָא אַחֲרִיתִי וְקָאֵי אַגּוּדָא וְחָזֵי לִי, אֲבָל נָכְרִי בְּחָנוּתוֹ – אֵימָא אָחֵיד לָהּ לְבָבָא וְעָבֵיד כָּל דְּבָעֵי, קָא מַשְׁמַע לָן.

ואי תנא [ואם היה שונה] בקרון או בספינה, היינו אומרים: שם הוא חושש משום דסבר [שסבור]: דלמא אתי באורחא אחריתי וקאי אגודא וחזי לי [שמא הישראל בא בדרך אחרת ועומד על גדת הנהר ורואה אותי], אבל נכרי בחנותו אימא אחיד לה לבבא ועביד כל דבעי [אמור שאוחז, סוגר, את הדלת ועושה מה שהוא רוצה] ואינו חושש שמא יראוהו, קא משמע לן [משמיע לנו] שבכל המקרים הדין שווה, ואין לחשוש לכך אם לא הודיעו שמפליג.

אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַחֲלוֹקֶת בְּשֶׁל סִיד, אֲבָל בְּשֶׁל טִיט – דִּבְרֵי הַכֹּל כְּדֵי שֶׁיִּפְתַּח וְיִגּוֹף וְיִגּוֹב.

על המחלוקת במשנה מהו פרק הזמן שבו נאסר היין אם הודיעו שהוא מפליג, אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: מחלוקת זו אם הוא זמן של עשיית נקב במגופת החבית וסתימתו עד שיתייבש (כדעת חכמים), או זמן ארוך יותר של פתיחת המגופה ועשיית מגופה חדשה עד שתתייבש (כדעת רבן שמעון בן גמליאל), היא רק במגופה של סיד, שאין סתימה של חור ניכרת בה, אבל בשל טיט שסתימה חדשה ניכרת בה — דברי הכל אין היין נאסר אלא עד כדי שיפתח ויגוף ויגוב.

מֵיתִיבֵי, אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל לַחֲכָמִים: וַהֲלֹא סִתּוּמוֹ נִיכָּר בֵּין מִלְמַעְלָה וּבֵין מִלְּמַטָּה;

מיתיבי [מקשים] על סברה זו ממה ששנינו בברייתא, שאמר רבן שמעון בן גמליאל לחכמים: והלא סתומו (סתימתו) של הנקב ניכר בין מלמעלה ובין מלמטה, והגוי ירא לעשות זאת.

אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא בְּשֶׁל טִיט מַחֲלוֹקֶת – הַיְינוּ דְּקָתָנֵי: סִתּוּמוֹ נִיכָּר בֵּין מִלְמַעְלָה וּבֵין מִלְּמַטָּה; אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ בְּשֶׁל סִיד מַחֲלוֹקֶת, בִּשְׁלָמָא לְמַטָּה יְדִיעַ, אֶלָּא לְמַעְלָה הָא לָא יְדִיעַ!

ומעתה, אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] גם בשל טיט מחלוקת, היינו דקתני [זהו ששנינו שטוען רבן שמעון בן גמליאל]: סתומו ניכר בין מלמעלה ובין מלמטה, אלא אי אמרת [אם אומר אתה] בשל סיד מחלוקת, בשלמא [נניח] למטה ידיע [ידוע] המקום שסתם, לפי שאינו יכול למלא בסיד את כל החור, ונשאר חלל למטה, אלא למעלה הא לא ידיע [הרי אינו ידוע] כשסותמו בסיד!

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל הוּא דְּלָא יָדַע מַאי קָאָמְרִי רַבָּנַן, וְהָכִי קָאָמַר לְהוּ: אִי בְּשֶׁל טִיט קָאָמְרִיתוּ – סִתּוּמוֹ נִיכָּר בֵּין מִלְמַעְלָה וּבֵין מִלְּמַטָּה, וְאִי בְּשֶׁל סִיד קָאָמְרִיתוּ, נְהִי דִּלְמַעְלָה לָא יְדִיעַ, לְמַטָּה מִיהָא יְדִיעַ. וְרַבָּנַן? כֵּיוָן דְּמִלְמַעְלָה לָא יְדִיעַ, לָא מַסֵּיק אַדַּעְתֵּיהּ דְּאַפֵּיךְ וְחָזֵי לֵיהּ. אִי נַמִי, זִימְנִין דְּחָלֵים.

ומשיבים: רבן שמעון בן גמליאל הוא שלא ידע ולא היה בטוח מאי קאמרי רבנן [מה אומרים, במה מדברים, חכמים], והכי קאמר להו [וכך אמר להם]: אי [אם] בסתימה של טיט קאמריתו [אתם אומרים], הרי בזה סתומו ניכר בין מלמעלה ובין מלמטה, ואי [ואם] בשל סיד קאמריתו [אומרים אתם], נהי [אם אמנם] שלמעלה לא ידיע [ידוע], למטה מיהא ידיע [על כל פנים ידוע]! ורבנן [וחכמים] מה הם משיבים לטענה זו? הם סבורים כי כיון שמלמעלה לא ידיע [ידוע] שהיה שם נקב, לא מסיק אדעתיה דאפיך וחזי ליה [מעלה הגוי על דעתו שהישראל יהפוך ויראה אותו]. אי נמי [או גם כן] זימנין דחלים [פעמים שמתרפא ומתמלא הנקב] ואי אפשר לדעת שעשאו.

אָמַר רָבָא: הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, הוֹאִיל וּתְנַן סְתָמָא כְּוָותֵיהּ;

אמר רבא: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, הואיל ותנן סתמא כוותיה [ושנינו במשנה סתם כשיטתו].

דִּתְנַן: הָיָה אוֹכֵל עַל הַשּׁוּלְחָן עִמּוֹ, וְהִנִּיחַ לָגִין עַל הַשּׁוּלְחָן לָגִין עַל הַדּוּלְבָּקִי וְהִנִּיחַ וְיָצָא – מַה שֶּׁעַל הַשּׁוּלְחָן אָסוּר, מַה שֶּׁעַל הַדּוּלְבָּקִי מוּתָּר. וְאִם אָמַר לוֹ: ״הֱוֵי מָזוֹג וְשׁוֹתֶה״ – אַף שֶׁעַל הַדּוּלְבָּקִי אָסוּר; חָבִיּוֹת פְּתוּחוֹת – אֲסוּרוֹת, סְתוּמוֹת – מוּתָּרוֹת, כְּדֵי שֶׁיִּפְתַּח וְיִגּוֹף וְתִיגּוֹב.

דתנן [ששנינו בסוף המשנה]: היה אוכל על השולחן עמו, והניח לגין על השולחן, לגין על הדולבקי והניח ויצא — מה שעל השולחן הוא אסור, מה שעל הדולבקי מותר, ואם אמר לו: "הוי מזוג ושותה" — אף שעל הדולבקי אסור. חביות פתוחות — אסורות, סתומות — מותרות, כדי שיפתח ויגוף ותיגוב. אם כן, פסקה המשנה במפורש שהשיעור הוא כדי שיפתח ויגוף.

פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא כּוּלָּהּ רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל קָתָנֵי לָהּ, קָא מַשְׁמַע לָן.

ואומרים: פשיטא [פשוט הוא], הרי הדבר נאמר במפורש במשנה! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: את הפסקה הזו כולה רבן שמעון בן גמליאל קתני לה [שנה אותה] והיא עדיין המשך דבריו הקודמים, ולא דברי סתם משנה, קא משמע לן [משמיע לנו] רבא שאין הדבר כן.

וְכִי מֵאַחַר דְּקַיְימָא לָן כְּוָותֵיהּ דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל דְּלָא חָיֵישׁ לִשְׁתוּמָא, וְהִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּלָא חָיֵישׁ לְזִיּוּפָא, הָאִידָנָא מַאי טַעְמָא לָא מוֹתְבִינַן חַמְרָא בְּיַד גּוֹיִם? מִשּׁוּם שַׁיְיכָא.

ושואלים: וכי מאחר דקיימא לן כוותיה [מאחר שמוחזק לנו כשיטתו] של רבן שמעון בן גמליאל דלא חייש לשתומא [שאינו חושש לעשיית נקב בחבית], ומצד אחר אף לדברי רבן שמעון בן גמליאל, שחושש לפתיחה והחזרה של המגופה, אין אנו חוששים, שהרי אנו אומרים כי הלכתא כוותיה [הלכה כשיטתו] של ר' אליעזר דלא חייש לזיופא [שאינו חושש לזיוף], שבמקום שיש טרחה יתירה, כגון ביצירת מגופה חדשה, אין חוששים שיבוא הגוי לזייף, האידנא מאי טעמא לא מותבינן חמרא [בזמן הזה מה טעם אין אנו משאירים יין] שבחביות סתומות ביד גוים? ומשיבים: משום שיש בהן שייכא [הנקב הקטן שבמגופת החבית] ואנו חוששים שהגוי ירחיבנו קצת וישתה ממנו.

אָמַר רָבָא: זוֹנָה גּוֹיָה, וְיִשְׂרָאֵל מְסוּבִּין אֶצְלָהּ – חַמְרָא שָׁרֵי, נְהִי דְּתַקִּיף לְהוּ יִצְרָא דַּעֲבֵירָה,

אמר רבא: זונה גויה, וישראל מסובין אצלה — חמרא שרי [היין שנמצא שם מותר], נהי [אם אמנם] שתקיף (חזק) להו יצרא [להם יצר] העבירה של זנות, ולכן הם נמצאים אצלה,