כִּדְרַבִּי זֵירָא – תָּא שְׁמַע מִסֵּיפָא: הַיַּיִן שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ עֲדָשִׁים, וְחוֹמֶץ שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ גְּרִיסִין – אָסוּר, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר; וְהָא הָכִי נַמִי דְּפָגַם מֵעִיקָּרָא, וּפְלִיגִי!

ר' זירא, שהחמצה יתירה של העיסה הריהי משביחה אותה, משום שניתן להשתמש בה לחמץ עיסות אחרות, תא שמע מסיפא [בוא ושמע ראיה מסופה של אותה ברייתא]: היין שנפל לתוך עדשים, וחומץ שנפל לתוך גריסין — אסור, ור' שמעון מתיר. והא הכא נמי [והרי כאן גם כן] שפגם מעיקרא [מתחילה], ופליגי [ונחלקו]!

וְכִי תֵּימָא, הָכָא נַמִי כִּדְשַׁנֵּי לֵיהּ עוּלָּא לְרַבִּי חַגָּא: כְּשֶׁהִשְׁבִּיחַ וּלְבַסּוֹף פָּגַם; וּמִי פְּלִיגִי כְּשֶׁהִשְׁבִּיחַ וּלְבַסּוֹף פָּגַם? וְהָא קָתָנֵי: נָפַל שֶׁל תְּרוּמָה תְּחִלָּה – דִּבְרֵי הַכֹּל אָסוּר!

וכי תימא, הכא נמי כדשני ליה [ואם תאמר, כאן גם כן מדובר כמו שתירץ לו] עולא לר' חגא: במקרה כשהשביח ולבסוף פגם כשנפל לצוננין והרתיחם — אין אפשרות לומר כך, ומי פליגי [והאם חלוקים הם] במקרה שהשביח ולבסוף פגם? והא קתני [והרי שנינו]: נפל של תרומה תחלה — דברי הכל אסור, מאחר שהשביח בתחילה על ידי התרומה, אף שלבסוף פגם השאור של החולין!

אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינָּהּ: בְּפָגַם מֵעִיקָּרָא מַחֲלוֹקֶת, שְׁמַע מִינָּהּ.

אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] שבפגם מעיקרא [מתחילה] מחלוקת, ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן].

הָנֵי תְּלָתָא בָּבֵי דְּקָתָנֵי לָמָּה לִי? בִּשְׁלָמָא בָּבָא דְּסֵיפָא קָא מַשְׁמַע לָן: בְּפוֹגֵם מֵעִיקָּרָא מַחֲלוֹקֶת; מְצִיעָתָא נַמִי: הִשְׁבִּיחַ וּלְבַסּוֹף פָּגַם – דִּבְרֵי הַכֹּל אָסוּר;

ושואלים: הני תלתא בבי דקתני [אותן שלוש פסקאות ששנה בברייתא] במקרים שונים, למה לי את שלושתן? בשלמא בבא דסיפא [נניח בפסקה האחרונה] ביין שנפל לתוך עדשים, קא משמע לן [משמיע לנו]: בפוגם מעיקרא [מתחילה] מחלוקת כפי שהוכחנו, מציעתא נמי [בפסקה האמצעית גם כן] שנפל שאור של תרומה תחילה, משמיע לנו כי השביח ולבסוף פגם — דברי הכל אסור,

אֶלָּא רֵישָׁא לָמָּה לִי? הָשְׁתָּא וּמַה סֵּיפָא דְּלָא קָא מַשְׁבַּח כְּלָל אָסְרִי רַבָּנַן, רֵישָׁא דְּקָא מַשְׁבַּח מִיבָּעֲיָא?

אלא רישא [בפסקה הראשונה] בנפלו תרומה וחולין בבת אחת למה לי להביאה כלל? שהרי אפשר היה ללמוד מן ההמשך ובאופן זה: השתא, ומה סיפא דלא קא משבח כלל, אסרי רבנן [עכשיו, ומה בסוף במקרה שנפל היין לעדשים, שאינו משביח כלל, בכל זאת אוסרים חכמים], רישא דקא משבח מיבעיא [במקרה הראשון שהוא משביח בתחילה צריך לומר] שאוסרים?

אֲמַר אַבַּיֵי: רֵישָׁא לְרַבִּי שִׁמְעוֹן אִצְטְרִיךְ, וְהָכִי קָאָמְרִי לֵיהּ רַבָּנַן לְרַבִּי שִׁמְעוֹן: עִיסָּה זוֹ רְאוּיָה לְהַחְמִיץ בִּשְׁתֵּי שָׁעוֹת, מִי גָּרַם לָהּ שֶׁתַּחְמִיץ בְּשָׁעָה אַחַת? אִיסּוּר.

אמר אביי: רישא [הפסקה הראשונה] לר' שמעון אצטריך [הוצרכה] להשמיע לנו שגם בזה הוא מתיר. והכי קאמרי ליה רבנן [וכך אמרו לו חכמים] לר' שמעון: עיסה זו ראויה להחמיץ בשתי שעות אם היה נופל שם רק שאור של היתר, מי גרם לה שבח זה שתחמיץ בשעה אחת? שאור של איסור. ואם כן, אף אתה צריך להודות לנו שהוא משביח ולבסוף פוגם!

וְרַבִּי שִׁמְעוֹן? כְּשֶׁהִשְׁבִּיחוּ – שְׁנֵיהֶם הִשְׁבִּיחוּ, כְּשֶׁפָּגְמוּ – שְׁנֵיהֶם פָּגְמוּ.

ור' שמעון מה ענה הוא על כך? כשהשביחו — שניהם השביחו, ולא רק האיסור לבדו, כשפגמו — שניהם פגמו.

לְרַבִּי שִׁמְעוֹן, לִיצְטָרֵף הֶיתֵּר וְאִיסּוּר בַּהֲדֵי הֲדָדֵי וְלִיתְּסַר!

ושואלים: אף לדעת ר' שמעון, ליצטרף [שיצטרפו] היתר ואיסור בהדי הדדי וליתסר [זה עם זה, ושייאסר], שהרי גם ר' שמעון מודה שאם השביח מתחילה — אסור!

רַבִּי שִׁמְעוֹן לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: אֲפִילּוּ אִיסּוּר וְאִיסּוּר נַמִי לָא מִיצְטָרְפִי,

ומשיבים: ר' שמעון לטעמיה [לשיטתו], שאמר: אפילו איסור ואיסור נמי לא מיצטרפי [גם כן אינם מצטרפים] לאסור, וכל שכן איסור והיתר,

דִּתְנַן: הָעָרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם מִצְטָרְפִין, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵין מִצְטָרְפִין.

דתנן [ששנינו במשנה]: הערלה וכלאי הכרם שנפלו בתוך היתר, ואין בכל אחד מהם כדי לאוסרו — מצטרפין אם יש בשניהם יחד כשיעור לאסור, ר' שמעון אומר: אין מצטרפין, וכל איסור נידון לעצמו. וגם כאן, הואיל ובשעה הראשונה שהשביח האיסור — לא יכול היה להשביח בעצמו — אין ההיתר מצטרף אליו לאסור.

הַהוּא עַכְבְּרָא דִּנְפַל לְחָבִיתָא דְּשִׁיכְרָא, אָסְרֵיהּ רַב לְהַהוּא שִׁיכְרָא; אֲמָרוּהָ רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּרַב שֵׁשֶׁת, נֵימָא קָסָבַר: נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם אָסוּר?

מסופר, ההוא עכברא [עכבר אחד] שנפל לחביתא דשיכרא [לחבית שיכר], אסריה [אסר] רב לההוא שיכרא [את השיכר ההוא]. אמרוה רבנן קמיה [חכמים לפני] רב ששת: נימא קסבר [האם נאמר שהוא סבור] שנותן טעם לפגם אסור? שהרי העכבר טעמו בוודאי פוגם!

אֲמַר לְהוּ רַב שֵׁשֶׁת, בְּעָלְמָא סָבַר רַב: נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם מוּתָּר. וְהָכָא חִידּוּשׁ הוּא, דְּהָא מִימְאָס מְאִיס וּבְדִילִי אֱינָשֵׁי מִינֵּיהּ, וַאֲפִילּוּ הָכִי אָסְרֵיהּ רַחֲמָנָא, הִלְכָּךְ נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם נַמִי אָסוּר.

אמר להו [להם] רב ששת: בעלמא סבר [בכלל סבור] רב שנותן טעם לפגם מותר, והכא [וכאן] חידוש מיוחד הוא שחידשה התורה בעכבר וכיוצא בו, דהא מימאס מאיס ובדילי אינשי מיניה [שהרי מאוס הוא ואנשים בדלים ממנו מעצמם], ואפילו הכי אסריה רחמנא [כך אסרה אותו התורה], הלכך [על כן] נותן טעם לפגם נמי [גם כן] אסור בו, שלא כמו שלמדנו מנבילה.

אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרַב שֵׁשֶׁת: אֶלָּא מֵעַתָּה, לִיטָּמֵא לַח וְיָבֵשׁ, אַלָּמָּה תְּנַן: מְטַמְּאִין לַחִים וְאֵין מְטַמְּאִין יְבֵשִׁים!

אמרו ליה רבנן [לו חכמים] לרב ששת: אלא מעתה, לפי הסברך זה, שחידוש הוא, ובא להחמיר יותר משאר איסורים. ליטמא [שיטמא] העכבר וכיוצא בו כשהוא לח וגם כשהוא יבש, אלמה תנן [מדוע שנינו במשנה]: השרצים מטמאין כשהם לחים ואין מטמאין יבשים?

וּלְטַעֲמֵיךְ, שִׁכְבַת זֶרַע תְּטַמֵּא לַח וְיָבֵשׁ, אַלָּמָּה תְּנַן: מְטַמְּאִין לַחִין וְאֵין מְטַמְּאִין יְבֵשִׁין!

אמר להם: ולטעמיך [ולשיטתך] שאתם מדמים דין טומאה לדין איסור, שכבת זרע שגם היא מאוסה גם כן תטמא לח ויבש, אלמה תנן [מדוע שנינו במשנה]: בשכבת זרע ושרץ מטמאין לחין ואין מטמאין יבשין?

אֶלָּא מַאי אִית לָךְ לְמֵימַר? ״שִׁכְבַת זֶרַע״ אָמַר רַחֲמָנָא – בִּרְאוּיָה לְהַזְרִיעַ, הָכָא נַמִי ״בְּמֹתָם״ אָמַר רַחֲמָנָא – כְּעֵין מוֹתָם.

אלא מאי אית לך למימר [מה יש לך לומר]? "שכבת זרע" אמר רחמנא [אמרה התורה] כלומר, גזירת הכתוב היא שהיא מטמאה רק כשהיא לחה, כאשר היא ראויה להזריע, הכא נמי [כאן גם כן] לענין עכבר וכיוצא בו — "במתם" ("וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא" ויקרא יא, לב) אמר רחמנא [אמרה התורה] — שהם מטמאים רק כעין מותם, כמו שהיו בזמן מותם, ולכן כשהם יבשים אינם מטמאים עוד. ואין מכאן סתירה לדברי שחידוש הוא ויש לאוסרו אף כשנותן טעם לפגם.

מַתְקִיף לָהּ רַב שִׁימִי מִנְּהַרְדְּעָא: וּמִי מְאִיס? וַהֲלֹא עוֹלֶה עַל שֻׁלְחָן שֶׁל מְלָכִים! אֲמַר רַב שִׁימִי מִנְּהַרְדְּעָא, לָא קַשְׁיָא: הָא בִּדְדַבְרָא, הָא בִּדְמָתָא.

מתקיף לה [מקשה על כך], על עצם הסברה שהעלנו, רב שימי מנהרדעא: ומי מאיס [והאם העכבר הוא מאוס]? והלא עולה על שלחן של מלכים, שנחשב להם כמאכל מובחר! אמר רב שימי מנהרדעא, לא קשיא [אין זה קשה]: הא בדדברא [זה בעכבר של שדה] שהוא עולה על שולחן מלכים, הא בדמתא [זה בעכבר של עיר] שהוא מאוס לכל.

אֲמַר רָבָא, הִלְכְתָא: נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם – מוּתָּר. וְעַכְבְּרָא בְּשִׁיכְרָא לָא יָדַעְנָא מַאי טַעְמָא דְּרַב, אִי מִשּׁוּם דְּקָסָבַר: נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם אָסוּר, וְלֵית הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ; אִי מִשּׁוּם דְּקָסָבַר: נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם מוּתָּר, וְעַכְבְּרָא בְּשִׁיכְרָא אַשְׁבּוּחֵי מַשְׁבַּח.

אמר רבא: הלכתא [הלכה היא]: נותן טעם לפגם — מותר, ועכברא בשיכרא לא ידענא מאי טעמא [ועכבר בשיכר אין אני יודע מה הטעם] של רב שאסר, אי [האם] משום דקסבר [שהוא סבור] בכלל: נותן טעם לפגם אסור, ולית הלכתא כוותיה [ואין הלכה כמותו], אי [או] משום דקסבר [שהוא סבור] שבכלל נותן טעם לפגם — מותר, אלא עכברא בשיכרא אשבוחי משבח [עכבר בשיכר הוא משביח את טעמו], ולכן הוא אסור.

אִיבַּעֲיָא לְהוּ:

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: