הֲוָה שָׁפֵיךְ לְהוּ חַמְרָא לְגוֹיִם, וְאָזֵיל מַעֲבַר לְהוּ מַעַבָּרָא, וְיָהֲבוּ לֵיהּ גּוּלְפֵי בְּאַגְרָא. אֲתוּ אֲמַרוּ לֵיהּ לְאַבַּיֵי, אֲמַר לְהוּ: כִּי קָא טָרַח – בְּהֶתֵּירָא קָא טָרַח.

הוה שפיך להו חמרא [היה שופך להם יין] שמכר להם לגוים מן הקנקנים לנאדות שלהם, ואזיל מעבר להו מעברא [והולך, ומעביר אותם במעבורת] את הגוים, ויהבו ליה גולפי באגרא [והיו נותנים לו את הקנקנים בשכרו]. אתו [באו] אמרו ליה [לו] לאביי, להתלונן על שהוא משתכר ביינם של גוים, אמר להו [להם] כי קא טרח [כאשר הוא טורח] — בהתירא קא טרח [בהיתר הוא טורח], שהרי הוא שופך יין כשר לנאדות, ורק אחר כך היין נאסר בידי הגוים.

וְהָא רוֹצֶה בְּקִיּוּמוֹ, דְּלָא נִצְטְרוּ זִיקֵי! דְּמַתְנֵי בַּהֲדַיְיהוּ; אִי נַמִי, דְּמַיְיתוּ פְּרִיסְדָקֵי בַּהֲדַיְיהוּ.

ומקשים: והא [והרי] עדיין יש איסור בדבר, מפני שהוא רוצה בקיומו של היין האסור בנאדות, שהרי הוא רוצה שלא נצטרו זיקי [יתבקעו הנאדות], ואז יצטרך להחזיר להם את הקנקנים שקיבל בשכרו! ומשיבים: מדובר היה במקרה דמתני בהדייהו [שמתנה איתם] שגם אם יתבקעו הנאדות הרי זה על חשבונם, ואת הקנקנים יקבל בכל מקרה. אי נמי, דמייתו פריסדקי בהדייהו [או גם כן, מדובר היה שמביאים כדים ריקים של חרס איתם], כך שאם יתבקעו הנאדות ישפכו את היין לכלים אלה, ולכן לא היה חשוב לו קיומם של הנאדות.

וְהָא קָא מַעֲבַר לְהוּ מַעַבָּרָא, דְּקָא טָרַח בְּאִיסּוּרָא! דַּאֲמַר לֵיהּ לְמַבְרוֹיָא מֵעִיקָּרָא; אִי נַמִי, דִּנְקִיטִי בֵּיהּ קִיטְרֵי.

ומקשים עוד: והא קא מעבר להו מעברא, דקא טרח באיסורא [והרי מעביר אותם במעבורת לאחר שכבר נאסר היין, והוא טורח באיסור]! ומשיבים: אין הכוונה שהיה מעביר את היין בעצמו במעבורת, אלא דאמר ליה למברויא מעיקרא [שהיה אומר לו לבעל המעבורת מתחילה] שיעביר את הקונים והחביות בחינם. אי נמי, דנקיטי ביה קיטרי [או גם כן, שיש לו קשר, סימן] עם בעל המעבורת, והוא מעביר בחינם אנשים אלה. ועל כל פנים, הוא עצמו לא היה טורח בהם.

מתני׳ יֵין נֶסֶךְ שֶׁנָּפַל עַל גַּבֵּי עֲנָבִים – יַדִּיחֵן וְהֵן מוּתָּרוֹת, וְאִם הָיוּ מְבוּקָּעוֹת – אֲסוּרוֹת. נָפַל עַל גַּבֵּי תְאֵנִים אוֹ עַל גַּבֵּי תְמָרִים, אִם יֵשׁ בָּהֶן בְּנוֹתֵן טַעַם – אָסוּר. וּמַעֲשֶׂה בְּבַיְתּוֹס בֶּן זוּנֵן שֶׁהֵבִיא גְּרוֹגָרוֹת בִּסְפִינָה, וְנִשְׁתַּבְּרָה חָבִית שֶׁל יֵין נֶסֶךְ וְנָפַל עַל גַּבֵּיהֶן, וְשָׁאַל לַחֲכָמִים וְהִתִּירוּם.

יין נסך שנפל על גבי ענבים — ידיחן במים והן מותרות, ואם היו הענבים מבוקעות שהיין נבלע בתוכן — אסורות. נפל יין נסך על גבי תאנים או על גבי תמרים, אם יש בהן מן היין הזה בנותן טעם — אסור. ומעשה בביתוס בן זונן שהביא גרוגרות בספינה, ונשתברה חבית של יין נסך ונפל על גביהן, ושאל לחכמים והתירום, כפי שיבואר בגמרא מדוע.

זֶה הַכְּלָל: כָּל שֶׁבַּהֲנָאָתוֹ בְּנוֹתֵן טַעַם – אָסוּר, כָּל שֶׁאֵין בַּהֲנָאָתוֹ בְּנוֹתֵן טַעַם – מוּתָּר, כְּגוֹן חוֹמֶץ שֶׁנָּפַל עַל גַּבֵּי גְרִיסִין.

זה הכלל: כל שיש בהנאתו בנותן טעם לשבח בדבר שנתערב בו — הרי זה אסור, כל שאין בהנאתו בנותן טעם לשבח — מותר, כגון למשל חומץ שנפל על גבי גריסין שאינו מוסיף טעם לשבח.

גמ׳ מַעֲשֶׂה לִסְתּוֹר? חַסּוּרֵי מִיחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: אִם נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם הוּא – מוּתָּר. וּמַעֲשֶׂה נַמִי בְּבַיְתּוֹס בֶּן זוּנֵן שֶׁהָיָה מֵבִיא גְּרוֹגָרוֹת בִּסְפִינָה, וְנִשְׁתַּבְּרָה חָבִית שֶׁל יֵין נֶסֶךְ וְנָפַל עַל גַּבֵּיהֶן, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים וְהִתִּירוּם.

במשנה הובאה תחילה ההלכה כי איסור הנותן טעם בדבר היתר — הריהו אוסרו, ואילו לאחר מכן הובא מעשה ממנו מוכח שהדבר מותר. ותמהים: וכי מביאים מעשה לסתור ההלכה שנאמרה קודם? ומשיבים: חסורי מיחסרא והכי קתני [חסרה המשנה וכך היא שנויה]: אם נותן טעם לפגם הוא — מותר, ומעשה נמי [גם כן] בביתוס בן זונן שהיה מביא גרוגרות בספינה, ונשתברה חבית של יין נסך ונפל על גביהן, ובא מעשה לפני חכמים והתירום, כי יין הגרוגרות הוא נותן טעם לפגם.

הַהוּא כְּרִי דְּחִיטֵּי דִּנְפַל עֲלֵיהּ חָבִיתָא דְּיֵין נֶסֶךְ, שָׁרְיֵיהּ רָבָא לְזַבּוּנֵיהּ לְגוֹיִם.

מסופר, ההוא כרי דחיטי דנפל עליה חביתא [כרי אחד ערימה של חיטים שנפלה עליו חבית] של יין נסך, שרייה [התיר אותו] רבא לזבוניה [למכור] אותו כרי חיטים לגוים, שלא נאסר בהנאה.

אֵיתִיבֵיהּ רַבָּה בַּר לִיוַאי לְרָבָא: בֶּגֶד שֶׁאָבַד בּוֹ כִּלְאַיִם – הֲרֵי זֶה לֹא יִמְכְּרֶנָּה לְגוֹי, וְלֹא יַעֲשֶׂנָּה מִרְדַּעַת לַחֲמוֹר, אֲבָל עוֹשֶׂה אוֹתוֹ תַּכְרִיכִין לְמֵת מִצְוָה;

איתיביה [הקשה לו] רבה בר ליואי לרבא ממה ששנינו: בגד שאבד בו כלאים כלומר, בגד צמר שאנו יודעים שיש בו פשתן, אבל לא ניכר היכן הוא — הרי זה לא ימכרנה לגוי, ולא יעשנה מרדעת לחמור, אבל עושה אותו את הבגד הזה תכריכין למת מצוה (שאין לו קוברים) שהרי המת פטור מן המצוות.

לְגוֹי מַאי טַעְמָא לָא? דִּלְמָא אָתֵי לְזַבּוּנֵיהּ לְיִשְׂרָאֵל, הָכָא נַמִי אָתֵי לְזַבּוּנֵיהּ לְיִשְׂרָאֵל!

לגוי מאי טעמא [מה טעם] לא מוכרים בגד כזה? דלמא אתי לזבוניה [שמא יבוא למכור אותו ] לישראל והקונה לא ידע שיש בו איסור וילבשנו, הכא נמי אתי לזבוניה [כאן גם כן בכרי חיטים זה, יבוא הגוי למכור אותו] לישראל!

הֲדַר שְׁרָא לְמִיטְחִינְהוּ וּלְמֵפִינְהוּ וּלְזַבּוּנִינְהוּ לְגוֹיִם שֶׁלֹּא בִּפְנֵי יִשְׂרָאֵל.

הדר [חזר] רבא מדבריו ושרא למיטחינהו ולמפינהו ולזבונינהו [והתיר לטוחנן את החיטים הללו ולאפות מהן לחם ולמוכרם] לגוים שלא בפני ישראל, כך שלא יבואו ישראל לקנות מהם, לפי שהם פת גוים.

תְּנַן: יֵין נֶסֶךְ שֶׁנָּפַל עַל גַּבֵּי עֲנָבִים – יַדִּיחֵן וְהֵן מוּתָּרוֹת, וְאִם הָיוּ מְבוּקָּעוֹת – אֲסוּרוֹת; מְבוּקָּעוֹת – אִין, שֶׁאֵין מְבוּקָּעוֹת – לָא! אֲמַר רַב פַּפָּא: שָׁאנֵי חִיטֵּי, הוֹאִיל וְאַגַּב צִירַיְיהוּ כִּמְבוּקָּעוֹת דָּמְיָין.

ומקשים על פסקו של רבא, תנן [שנינו במשנה]: יין נסך שנפל על גבי ענבים — ידיחן והן מותרות, ואם היו מבוקעות — אסורות. ומדייקים: אם היו מבוקעות — אין [כן], שאין מבוקעות — לא, ואם כן מפני מה היה לחשוש כאן שנפל על גבי החיטים? הרי די להן בהדחה! אמר רב פפא: שאני חיטי [שונות חיטים], הואיל ואגב צירייהו [כיון שיש בהן מעצם ברייתן סדקים] כמבוקעות דמיין [הן נחשבות], שהיין נכנס בסדקים ונבלע בהן.