תַּנְיָא נַמִי הָכִי: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – שֶׁיָּרְשׁוּ, אֲבָל נִשְׁתַּתְּפוּ – אָסוּר.

תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: במה דברים אמורים שמותר לגר ולגוי להתחלק ברכוש משותף שיש בו עבודה זרה? ברכוש שירשו, אבל אם נשתתפו כלומר, אם היתה שותפות ביניהם — אסור.

הֲדוּר יָתְבוּ וְקָמִיבָּעֲיָא לְהוּ: גֵּר תּוֹשָׁב מַהוּ שֶׁיְּבַטֵּל עֲבוֹדָה זָרָה? דְּפָלַח – מְבַטֵּיל, דְּלָא פָּלַח – לָא מְבַטֵּיל. אוֹ דִּלְמָא כָּל דְּבַר מִינֵיהּ מְבַטֵּיל, וְהַאי בַּר מִינֵיהּ הוּא?

ושבים לחבורת החכמים שישבו יחד, רב נחמן ועולא ואבימי בר פפי, עם ר' חייא בר אמי. הדור יתבו וקמיבעיא להו [שוב היו יושבים ונשאלה להם] שאלה: שנינו שגוי יכול לבטל עבודה זרה של גוי, גר תושב (שהוא גוי שאינו עובד עבודה זרה) מהו דינו לענין שיבטל עבודה זרה? וצדדי השאלה: האם אנו אומרים שדווקא מי דפלח [שעובד] עבודה זרה — הוא מבטיל (יכול לבטל) אותה, דלא פלח [שאינו עובד אותה] — לא מבטיל אותה, או דלמא [שמא] כל דבר מיניה מבטיל, והאי בר מיניה הוא [כל שהוא בן מינו מבטל, וזה בן מינו הוא] שהרי הוא גוי?

אֲמַר לְהוּ רַב נַחְמָן: מִסְתַּבְּרָא, דְּפָלַח – מְבַטֵּיל, דְּלָא פָּלַח – לָא מְבַטֵּיל.

אמר להו [להם] רב נחמן: מסתברא [מסתבר לומר], דפלח [מי שעובד] — מבטיל [מבטל], מי דלא פלח [שאינו עובד] — לא מבטיל [אינו מבטל].

מֵיתִיבֵי: יִשְׂרָאֵל שֶׁמָּצָא עֲבוֹדָה זָרָה בַּשּׁוּק, עַד שֶׁלֹּא בָּאתָה לְיָדוֹ – אוֹמֵר לְגוֹי וּמְבַטְּלָהּ, מִשֶּׁבָּאתָה לְיָדוֹ – אֵינוֹ אוֹמֵר לְגוֹי וּמְבַטְּלָהּ, מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ: גּוֹי מְבַטֵּל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלּוֹ וְשֶׁל חֲבֵירוֹ, בֵּין עוֹבְדָהּ וּבֵין שֶׁאֵין עוֹבְדָהּ;

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא: ישראל שמצא עבודה זרה בשוק, עד שלא באתה לידו — אומר לגוי ומבטלה, משבאתה לידו — אינו אומר לגוי ומבטלה. ויכול אדם לומר לסתם גוי לבטלה, מפני שאמרו חכמים: גוי מבטל עבודה זרה שלו ושל חבירו בין עובדה ובין שאין עובדה.

מַאי ״עוֹבְדָהּ״, וּמַאי ״שֶׁאֵינוֹ עוֹבְדָהּ״? אִילֵימָא אִידִי וְאִידִי גּוֹי – הַיְינוּ ״שֶׁלּוֹ וְשֶׁל חֲבֵירוֹ״! אֶלָּא לָאו ״עוֹבְדָהּ״ – גּוֹי, וּמַאי ״שֶׁאֵינוֹ עוֹבְדָהּ״ – גֵּר תּוֹשָׁב, וּשְׁמַע מִינָּהּ: גֵּר תּוֹשָׁב נַמִי מְבַטֵּל!

ונברר: מאי [מה פירוש] "עובדה", ומאי [ומה פירוש] "שאינו עובדה"? אילימא אידי ואידי [אם תאמר זה וזה] גוי, אלא "שאינו עובדה" הוא זה שעובד עבודה זרה אחרת, אם כן היינו [הרי זה] מה שנאמר קודם לכן שגוי מבטל שלו ושל חבירו! אלא לאו [האם לא] נפרש כך: "עובדה" — פירושו גוי, ומאי [ומה פירוש] "שאינו עובדה"? גר תושב, שאינו עובד כלל עבודה זרה, ושמע מינה [ולמד מכאן] כי גר תושב נמי [גם כן] מבטל!

לָא, לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ: אִידִי וְאִידִי גּוֹי; וּדְקָאָמְרַתְּ: הַיְינוּ ״שֶׁלּוֹ וְשֶׁל חֲבֵירוֹ״! רֵישָׁא – זֶה וְזֶה לִפְעוֹר וְזֶה וְזֶה לְמַרְקוּלִיס, סֵיפָא – זֶה לִפְעוֹר וְזֶה לְמַרְקוּלִיס.

ודוחים: לא, לעולם אימא לך [אומר לך] בפירוש "עובדה" ו"שאינו עובדה": אידי ואידי [זה וזה] מדובר בגוי, ודקאמרת [ומה שאמרת]: היינו "שלו ושל חבירו" שנאמר בתחילה! יש להסביר: רישא [בתחילה] מדובר ששניהם עובדים לאותה עבודה זרה, כגון זה וזה עובדים לפעור, וכן זה וזה עובדים למרקוליס, ואומרת הברייתא שביכולתו לבטל עבודה זרה השייכת לאחר. סיפא [בסוף], בחלוקה בין "עובדה" ל"שאינו עובדה", מדובר שזה עובד לפעור וזה למרקוליס, לומר שאף על פי שאינו עובדה כלל, מכל מקום יכול לבטלה. אבל על כל פנים הוא צריך להיות עובד עבודה זרה, מה שאין כן גר תושב.

מֵיתִיבֵי: אֵיזֶהוּ גֵּר תּוֹשָׁב? כָּל שֶׁקִּיבֵּל עָלָיו בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה חֲבֵרִים שֶׁלֹּא לַעֲבוֹד עֲבוֹדָה זָרָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

מיתיבי [מקשים על כך] מברייתא: איזהו גר תושב? כל שקיבל עליו בפני שלשה חברים כלומר, אנשים כשרים בישראל שלא לעבוד עבודה זרה, אלו דברי ר' מאיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כָּל שֶׁקִּיבֵּל עָלָיו שֶׁבַע מִצְו‍ֹת שֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם בְּנֵי נֹחַ.

וחכמים אומרים: כל שקיבל עליו שבע מצו‍ת שקבלו עליהם בני נח.

אֲחֵרִים אוֹמְרִים: אֵלּוּ לֹא בָּאוּ לִכְלַל גֵּר תּוֹשָׁב, אֶלָּא אֵיזֶהוּ גֵּר תּוֹשָׁב? זֶה גֵּר אוֹכֵל נְבֵילוֹת, שֶׁקִּבֵּל עָלָיו לְקַיֵּים כָּל מִצְו‍ֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה חוּץ מֵאִיסּוּר נְבֵילוֹת.

אחרים אומרים: אלו לא באו לכלל גר תושב, אלא עדיין הם בגדר גוים. אלא איזהו גר תושב? זה גר אוכל נבילות, שקבל עליו לקיים כל מצו‍ת האמורות בתורה חוץ מאיסור נבילות.

מְיַיחֲדִין אֶצְלוֹ יַיִן, וְאֵין מַפְקִידִין אֶצְלוֹ יַיִן וַאֲפִילּוּ בְּעִיר שֶׁרוּבָּהּ יִשְׂרָאֵל, אֲבָל מְיַיחֲדִין אֶצְלוֹ יַיִן וַאֲפִילּוּ בְּעִיר שֶׁרוּבָּהּ גּוֹיִם. שַׁמְנוֹ כְּיֵינוֹ.

על כל פנים, ככל שתהיה הגדרתו של גר תושב, מייחדין (מניחים לבד) אצלו יין לזמן קצר, בלא שיהא שם ישראל משגיח, ואין מפקידין אצלו יין לזמן מרובה, ואפילו בעיר שרובה ישראל, אבל מייחדין אצלו יין ואפילו בעיר שרובה גוים. שמנו דינו כיינו.

שַׁמְנוֹ כְּיֵינוֹ סָלְקָא דַּעְתָּךְ? שֶׁמֶן מִי קָא הָוֵי יֵין נֶסֶךְ?! אֶלָּא, יֵינוֹ כְּשַׁמְנוֹ.

ותוהים: שמנו כיינו סלקא דעתך [עולה על דעתך]? שמן מי קא הוי [האם הוא נעשה] יין נסך? ואם כן, כיצד יכול להיות שמנו כיינו? אלא יש לתקן: יינו דינו כשמנו, שמותר בהנאה ואסור באכילה.

וְלִשְׁאָר כָּל דָּבָר – הֲרֵי הוּא כְּגוֹי. רַבָּן שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: יֵינוֹ יֵין נֶסֶךְ, וְאָמְרִי לָהּ: מוּתָּר בִּשְׁתִיָּה.

וממשיכה הברייתא: ולשאר כל דבר הרי הוא כגוי. רבן שמעון אומר: יינו יין נסך, ואמרי לה [ויש אומרים] שהוא אומר שיינו מותר בשתיה. עד כאן הברייתא.

קָתָנֵי מִיהָא: וְלִשְׁאָר כָּל דְּבָרָיו הֲרֵי הוּא כְּגוֹי; לְמַאי הִלְכְתָא? לָאו דִּמְבַטֵּל עֲבוֹדָה זָרָה כְּגוֹי? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לָא, לִיתֵּן רְשׁוּת וּלְבַטֵּל רְשׁוּת,

קתני מיהא [שנה על כל פנים]: ולשאר כל דבריו הרי הוא כגוי, למאי הלכתא [למה לאיזו הלכה] נאמר הדבר? לאו [האם לא] שמבטל עבודה זרה כגוי? אמר רב נחמן בר יצחק: לא, לענין ליתן רשות ולבטל רשות בדין עירובי חצרות בשבת.

וְכִדְתַנְיָא: יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד, מְשַׁמֵּר שַׁבָּתוֹ בַּשּׁוּק – מְבַטֵּל רְשׁוּת, שֶׁאֵין מְשַׁמֵּר שַׁבָּתוֹ בַּשּׁוּק – אֵין מְבַטֵּל רְשׁוּת, מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ: יִשְׂרָאֵל נוֹתֵן רְשׁוּת וּמְבַטֵּל רְשׁוּת.

וכדתניא [וכמו ששנויה ברייתא]: ישראל משומד שמשמר שבתו בשוק כלומר, שעדיין שומר שבת בפרהסיא — מבטל רשות שיש לו בחצר המשותפת, כדי שיוכלו לטלטל בתוכה, כדין רשות היחיד. אבל ישראל משומד שאין משמר שבתו בשוק אלא מחלל שבת בפרהסיא — אין מבטל רשות, מפני שאמרו: ישראל נותן רשות ומבטל רשות, והנתינה הזו מועילה לענין עירובין בשבת, שאם לא נשתתף בעירוב החצר יכול לבטל רשותו ויהו דיירי החצר מותרים לטלטל בה.

וּבְגוֹי – עַד שֶׁיִּשְׂכּוֹר, כֵּיצַד? אוֹמֵר לוֹ: ״רְשׁוּתִי קְנוּיָה לְךָ״, ״רְשׁוּתִי מְבוּטֶּלֶת לְךָ״ – קָנָה, וְאֵין צָרִיךְ לְזַכּוֹת.

ואולם בגוי אין הדבר מועיל — עד שישכור ממנו הישראל את רשותו בחצר. כיצד ישראל נותן רשות ומבטל רשות? אם אומר לו למי שדר עמו בחצר: "רשותי קנויה לך", או "רשותי מבוטלת לך" — קנה, ואין צריך לזכות על ידי קנין אחר.

רַב יְהוּדָה שְׁדַר לֵיהּ קוּרְבָּנָא

מסופר, רב יהודה שדר ליה קורבנא [שלח לו מתנה]