לֹא מִשּׁוּם שְׁבִיעִית וְלֹא מִשּׁוּם מַעֲשֵׂר וְלֹא מִשּׁוּם יֵין נֶסֶךְ,

במה דברים אמורים? בחנוני המקיפו, שמשתעבד ליה [לו], אבל חנוני שאין מקיפו — מותר!

וְאִם אָמַר לָהֶם: ״צְאוּ וְאִכְלוּ וַאֲנִי פּוֹרֵעַ״, ״צְאוּ וּשְׁתוּ וַאֲנִי פּוֹרֵעַ״ – חוֹשֵׁשׁ מִשּׁוּם שְׁבִיעִית וּמִשּׁוּם מַעֲשֵׂר וּמִשּׁוּם יֵין נֶסֶךְ;

ועוד יש להקשות: חנוני שאין מקיפו מי [האם] לא משתעבד לו בעל הבית במקרה כזה? והאמר [והרי אמר] רבא, האומר לחבירו: "תן מנה לפלוני ויקנו כל נכסאי לך" אף על פי שבעל הנכסים עצמו לא קיבל תמורה, בכל זאת קנה חבירו את הנכסים כאשר נתן את המנה לאותו פלוני, והוא מדין ערב, שכשם שערב (שלא קיבל את ההלוואה) מתחייב בתשלום עבור חובו של אחר, כך בעל הנכסים מתחייב לתת אותם עבור המנה שנתן חבירו לאותו פלוני. ואף כאן משתעבד בעל הבית לחנווני כשהלה נותן אוכל לפועליו במצוותו!

אַלְמָא כִּי קָא פָּרַע – דְּמֵי אִיסּוּר קָא פָּרַע. הָכָא נַמִי, כִּי קָא פָּרַע – דְּמֵי אִיסּוּרָא קָא פָּרַע!

אלא אמר רבא: לא שנא [אינו שונה] אם היה החנווני מקיפו ולא שנא [ואינו שונה] שאין מקיפו, כל התחייבות לשלם גוררת אחריה שיעבוד. ואולם, אף על גב דמשעבד ליה [אף על פי שהוא משתעבד לו], כיון שלא מייחד שיעבודיה [מיוחד שיעבודו] לשלם לו במעות מסויימים — לא מיתסר [אינו נאסר], כגון במקרה של דבי ר' ינאי.

תִּרְגְּמָהּ רַב חִסְדָּא: בְּחֶנְוָנִי הַמַּקִּיפוֹ, דְּמִשְׁתַּעְבֵּד לֵיהּ, דְּכֵיוָן דְּאוֹרְחֵיהּ לְאַקּוּפֵי – קָנֵי לֵיהּ דִּינָר גַּבֵּיהּ.

ושואלים: אם כן, אלא הכא אמאי [כאן בברייתא מדוע] חושש משום שביעית? הא לא מייחד שיעבודיה הכא [הרי לא מיוחד שיעבודו כאן]! אמר רב פפא: כגון שהקדים לו דינר לשלם לחנווני עבור מה שנתן לפועלים, ונמצא כקונה איסור ומשלם להם ממנו שכרם.

אֲבָל חֶנְוָנִי שֶׁאֵין מַקִּיפוֹ מַאי, מוּתָּר? אִי הָכִי, אַדְּתָנֵי: ״צְאוּ וְאִכְלוּ בְּדִינָר זֶה״, ״צְאוּ וּשְׁתוּ בְּדִינָר זֶה״ – לִיפְלוֹג וְלִיתְנֵי בְּדִידָהּ.

אמר רב כהנא: אמריתה לשמעתא קמיה [אמרתי את השמועה הזו לפני] רב זביד מנהרדעא, אמר לי: אי הכי [אם כך] מסבירים, שמדובר כשהקדים לו דינר, אדתני [עד שהוא שונה בברייתא] בלשון "צאו ואכלו, צאו ושתו, ואני פורע", הרי אין זו הלשון הראויה, אלא "צאו ואכלו, צאו ושתו, ואני מחשב" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר], כלומר, ואני כבר אחשב מה עוד נותר לי לשלם לו! אמר ליה [לו]: אין זו קושיה, תני [שנה] ותקן: "צאו ואני מחשב".

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בְּחֶנְוָנִי הַמַּקִּיפוֹ, דְּמִשְׁתַּעְבֵּד לֵיהּ, אֲבָל חֶנְוָנִי שֶׁאֵין מַקִּיפוֹ – מוּתָּר!

רב אשי אמר: מדובר בברייתא כגון שנטל ונתן ביד שבעל הבית עצמו הוא הלוקח מן החנווני ונותן לפועלים. אמר ליה [לו] רב יימר לרב אשי: אי הכי אדתני [אם כך, עד שהוא שונה בברייתא] "צאו ואכלו, צאו ושתו", אין זו הלשון הנכונה, אלא "טלו ואכלו, טלו ושתו" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]! אמר ליה [לו]: אכן, תני [שנה כך]: "טלו ואכלו, טלו ושתו".

וְעוֹד, חֶנְוָנִי שֶׁאֵין מַקִּיפוֹ מִי לָא מִשְׁתַּעְבֵּד? וְהָאָמַר רָבָא, הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ: ״תֵּן מָנֶה לִפְלוֹנִי וְיִקָּנוּ כָּל נְכָסַאי לָךְ״ – קָנָה מִדִּין עָרֵב!

ושבים לעיקר דין משנתנו שהעושה ביין נסך שכרו אסור. מסופר, יתיב [יושבים היו] רב נחמן ועולא ואבימי בר פפי ויתיב [ויושב היה] ר' חייא בר אמי גבייהו [לידם], שהוא היה כתלמיד להם, ויתבי וקא מיבעיא להו [והיו יושבים ונסתפקה להם] בעיה זו: אם שכרו לפועל לשבור ביין נסך שישבור החביות ויישפך היין, מהו? מה הדין? מי אמרינן [האם אומרים אנו]: כיון שרוצה בקיומו — אסור, והרי הפועל רוצה בקיומן של החביות עד שהוא ישבור אותן, כדי לקבל את שכרו, או דלמא [שמא] כל דבר שיש בו למעוטי [למעט] תיפלה (את האיסור) שפיר דמי [יפה] הדבר, גם אם הוא משתכר מעצם השבירה?

אֶלָּא אָמַר רָבָא: לָא שְׁנָא מַקִּיפוֹ וְלָא שְׁנָא שֶׁאֵין מַקִּיפוֹ, אַף עַל גַּב דִּמְשַׁעְבַּד לֵיהּ, כֵּיוָן דְּלָא מִיַּיחַד שִׁיעְבּוּדֵיהּ לָא מִיתְסַר.

אמר רב נחמן: ישבור ותבא עליו ברכה. ומציעים: לימא [האם נאמר] כי מסייע ליה [לו] מה ששנינו בברייתא: אין עודרין עם הגוי בשדה שיש בו כלאים,

אֶלָּא הָכָא אַמַּאי חוֹשֵׁשׁ מִשּׁוּם שְׁבִיעִית? הָא לָא מִיַּיחַד שִׁיעְבּוּדֵיהּ הָכָא! אֲמַר רַב פַּפָּא: כְּגוֹן שֶׁהִקְדִּים לוֹ דִּינָר.

לא משום שביעית ולא משום מעשר ולא משום יין נסך שאם קנו הפועלים דברים אלה שיש בהם איסור, הרי הם קונים משלהם ועל דעת עצמם.

אֲמַר רַב כָּהֲנָא: אֲמַרִיתָהּ לִשְׁמַעֲתָא קַמֵּיהּ דְּרַב זְבִיד מִנְּהַרְדְּעָא, אֲמַר לִי: אִי הָכִי, אַדְּתָנֵי: ״צְאוּ וְאִכְלוּ, צְאוּ וּשְׁתוּ, וַאֲנִי פּוֹרֵעַ״ – ״צְאוּ וְאִכְלוּ, צְאוּ וּשְׁתוּ, וַאֲנִי מְחַשֵּׁב״ מִיבָּעֵי לֵיהּ! אֲמַר לֵיהּ, תְּנֵי: ״צְאוּ, וַאֲנִי מְחַשֵּׁב״.

ואולם אם אמר להם: "צאו ואכלו ואני פורע", "צאו ושתו ואני פורע" — חושש כלומר, אסור הדבר, שעליו לחשוש משום שביעית, משום מעשר ומשום יין נסך, שהרי זה כאילו קונה דבר אסור ונותן להם משלו.

רַב אַשִׁי אֲמַר: כְּגוֹן שֶׁנָּטַל וְנָתַן בַּיָּד. אֲמַר לֵיהּ רַב יֵימָר לְרַב אַשִׁי: אִי הָכִי, אַדְּתָנֵי: ״צְאוּ וְאִכְלוּ, צְאוּ וּשְׁתוּ״ – ״טְלוּ וְאִכְלוּ, טְלוּ וּשְׁתוּ״ מִיבָּעֵי לֵיהּ! אֲמַר לֵיהּ, תְּנֵי: ״טְלוּ וְאִכְלוּ, טְלוּ וּשְׁתוּ״.

ונלמד מכאן: אלמא [מכאן] כי קא פרע [כאשר הוא פורע] לאחר זמן, נחשב הדבר שדמי איסור קא פרע [הוא פורע] למרות שהאיסור שוב אינו קיים, הכא נמי [כאן גם כן] באופן שנהגו דבי ר' ינאי, שלוו פירות שביעית כדי לפורעם לאחר זמן, כי קא פרע [כאשר הוא פורע] — דמי איסורא קא פרע [דמי איסור הוא פורע]!

יָתֵיב רַב נַחְמָן וְעוּלָּא וַאֲבִימִי בַּר פַּפִּי, וְיָתֵיב רַבִּי חִיָּיא בַּר אַמִי גַּבַּיְיהוּ, וְיָתְבִי וְקָא מִיבָּעֲיָא לְהוּ: שְׂכָרוֹ לִשְׁבּוֹר בְּיֵין נֶסֶךְ, מַהוּ? מִי אָמְרִינַן: כֵּיוָן דְּרוֹצֶה בְּקִיּוּמוֹ – אָסוּר, אוֹ דִּלְמָא כָּל לְמַעוּטֵי תִּיפְלָה שַׁפִּיר דָּמֵי?

תרגמה [הסביר אותה] רב חסדא אותה ברייתא בחנוני המקיפו שהוא רגיל לקחת אצלו בהקפה, שהוא משתעבד ליה [לו] מזמן שנתן אוכל או משקה לפועליו, שכיון דאורחיה לאקופי [שדרכו להקיף לו] — קני ליה דינר גביה [קנוי לו לחנווני הדינר אצלו] מאותה שעה, ולכן הרי זה כקונה ופורע לפועליו מפירות שביעית ממש.

אֲמַר רַב נַחְמָן: יִשְׁבּוֹר וְתָבֹא עָלָיו בְּרָכָה. לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: אֵין עוֹדְרִין עִם הַגּוֹי בְּכִלְאַיִם,

ושואלים: אבל חנוני שאין מקיפו מאי [מה] יהא הדין, מותר? אי הכי [אם כך], אדתני [עד שהוא שונה] בתחלת הברייתא: "צאו ואכלו בדינר זה", "צאו ושתו בדינר זה", שהוא מותר, ליפלוג וליתני בדידה [שיחלק וישנה בה עצמה] במקרה שאומר "צאו ואכלו ואני פורע", שאסור: