בְּחָצֵר אַחֶרֶת – מוּתָּר, וְהוּא שֶׁמַּפְתֵּחַ וְחוֹתָם בְּיָדוֹ.

אם היה ישראל דר בחצר אחרת — מותר, והוא (דווקא בזמן) שמפתח של אותו בית וחותם של היין בידו של ישראל.

הַמְטַהֵר יֵינוֹ שֶׁל גּוֹי בִּרְשׁוּתוֹ, וְיִשְׂרָאֵל דָּר בְּאוֹתָהּ חָצֵר – מוּתָּר, וְהוּא שֶׁמַּפְתֵּחַ וְחוֹתָם בְּיָדוֹ. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְתַנָּא, תְּנֵי: אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַפְתֵּחַ וְחוֹתָם בְּיָדוֹ – מוּתָּר.

המטהר יינו של גוי והיין נמצא ברשותו של הגוי, וישראל דר באותה חצר — מותר, והוא שמפתח וחותם בידו של הישראל. ומעירים, אמר ליה [לו] ר' יוחנן לתנא (שונה המשניות), תני [שנה כך]: אף על פי שאין מפתח וחותם בידו — מותר.

בְּחָצֵר אַחֶרֶת – אָסוּר, אַף עַל פִּי שֶׁמַּפְתֵּחַ וְחוֹתָם בְּיָדוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר;

וממשיכה הברייתא: אם היה הישראל דר בחצר אחרת — אסור, אף על פי שמפתח וחותם בידו, אלו דברי ר' מאיר.

וַחֲכָמִים אוֹסְרִין, עַד שֶׁיְּהֵא שׁוֹמֵר יוֹשֵׁב וּמְשַׁמֵּר, אוֹ עַד שֶׁיָּבֹא מְמוּנֶּה הַבָּא לְקִיצִּין.

וחכמים אוסרין, עד שיהא שומר יושב ומשמר, או עד שיבא ממונה הבא לקיצין בזמנים קבועים.

חֲכָמִים אַהַיָּיא? אִילֵימָא אַסֵּיפָא – תַּנָּא קַמָּא נַמִי מֵיסַר קָא אָסַר! וְאֶלָּא אַרֵישָׁא דְּסֵיפָא – וְהָא קָאָמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְתַנָּא, תְּנֵי: אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַפְתֵּחַ וְחוֹתָם בְּיָדוֹ!

ושואלים: חכמים אהייא [על איזה מקרה בברייתא מתייחסים דבריהם]? אילימא אסיפא [אם תאמר על הסוף] — תנא קמא נמי מיסר קא אסר [התנא הראשון, ר' מאיר, גם כן אוסר]! ואלא תאמר כי הכוונה היא ארישא דסיפא [על ראשה של הפיסקה האחרונה], במטהר יינו של הגוי והישראל דר באותה חצר — והא קאמר ליה [והרי אמר לו] ר' יוחנן לתנא, תני [שנה] בהלכה זו: אף על פי שאין מפתח וחותם בידו — מותר, ובוודאי אין ר' יוחנן חולק על דעת חכמים!

וְאֶלָּא אַסֵּיפָא דְּרֵישָׁא, דְּקָאָמַר תַּנָּא קַמָּא: בְּחָצֵר אַחֶרֶת – מוּתָּר, וְהוּא שֶׁמַּפְתֵּחַ וְחוֹתָם בְּיָדוֹ; וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לְעוֹלָם אָסוּר, עַד שֶׁיְּהֵא שׁוֹמֵר יוֹשֵׁב וּמְשַׁמֵּר, אוֹ עַד שֶׁיָּבֹא מְמוּנֶּה הַבָּא לְקִיצִּין.

ואלא יש לומר שחכמים מתייחסים אסיפא דרישא [לסופה של הפיסקה הראשונה], ביינו של ישראל המונח בבית בחצירו של גוי, דקאמר תנא קמא [שאומר התנא הראשון]: אם ישראל בחצר אחרת — מותר, והוא שמפתח וחותם בידו. וחכמים אומרים: לעולם אסור, עד שיהא שומר יושב ומשמר, או עד שיבא ממונה הבא לקיצין.

מְמוּנֶּה בָּא לְקִיצִּין גְּרִיעוּתָא הוּא! אֶלָּא, עַד שֶׁיָּבֹא מְמוּנֶּה שֶׁאֵינוֹ בָּא לְקִיצִּין.

ולגופם של דברי חכמים תוהים: וכי ממונה בא לקיצין בזמנים קבועים גריעותא [גריעות] הוא, שהרי יודע הגוי מתי בא השומר, ובין הזמנים הללו יכול לעשות מה שירצה! אלא יש לתקן: עד שיבא ממונה שאינו בא לקיצין, אלא בכל עת שעולה בדעתו.

״רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: רְשׁוּת גּוֹיִם אַחַת הִיא״. אִיבַּעֲיָא לְהוּ: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר לְהָקֵל אוֹ לְהַחְמִיר? רַב יְהוּדָה אָמַר זְעֵירִי: לְהָקֵל, רַב נַחְמָן אָמַר זְעֵירִי: לְהַחְמִיר.

על מה ששנינו במשנה כי המטהר יינו של גוי ונתנו ברשותו של הגוי — היין אסור עד שיהא שם שומר, ר' שמעון בן אלעזר אומר: רשות גוים אחת היא. איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: ר' שמעון בן אלעזר להקל בא או להחמיר בא? רב יהודה אמר בשם זעירי: להקל בא, רב נחמן אמר בשם זעירי: להחמיר.

רַב יְהוּדָה אָמַר זְעֵירִי לְהָקֵל, וְהָכִי קָאָמַר תַּנָּא קַמָּא: כְּשֵׁם שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ אָסוּר – כָּךְ בִּרְשׁוּת גּוֹי אַחֵר נַמִי אָסוּר, וְחָיְישִׁינַן לְגוֹמְלִין;

ומסבירים את השיטות: רב יהודה אמר זעירי להקל, והכי קאמר תנא קמא [וכך אמר התנא הראשון]: כשם שברשותו של הגוי בעל היין אסור, כך אם היה היין ברשות גוי אחר נמי [גם כן] אסור, שמא נתן לבעל היין לגעת בו, וטעם הדבר כי חיישינן לגומלין [חוששים אנו שהם גומלים זה לזה], שיגמול לו בעל היין בפעם אחרת כעין זה, ולכן אין ההוא מספר על כך.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בִּרְשׁוּתוֹ, אֲבָל בִּרְשׁוּת גּוֹי אַחֵר – מוּתָּר, וְלָא חָיְישִׁינַן לְגוֹמְלִין.

ואילו ר' שמעון בן אלעזר אומר: במה דברים אמורים שאסור — כשהיה היין ברשותו של הגוי בעל היין, אבל ברשות גוי אחר — מותר, שחושש הוא לגשת ליין ברשותו של אחר, שמא ייוודע הדבר, ולא חיישינן [ואין אנו חוששים] לגומלין.

רַב נַחְמָן אָמַר זְעֵירִי לְהַחְמִיר, וְהָכִי קָאָמַר תַּנָּא קַמָּא: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בִּרְשׁוּתוֹ, אֲבָל בִּרְשׁוּת גּוֹי אַחֵר – מוּתָּר, וְלָא חָיְישִׁינַן לְגוֹמְלִין; רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: כָּל רְשׁוּת גּוֹיִם אַחַת הִיא.

ואילו רב נחמן אמר בשם זעירי שכוונתו להחמיר, והכי קאמר תנא קמא [וכך אמר התנא הראשון]: במה דברים אמורים שאסור? כשהיה היין ברשותו של הגוי בעל היין, אבל ברשות גוי אחר — מותר, ולא חיישינן [ואין אנו חוששים] לגומלין. ואילו ר' שמעון בן אלעזר אומר: כל רשות גוים אחת היא, שאנו חוששים שהם גומלים זה לזה, ואינם מספרים.

תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב נַחְמָן אָמַר זְעֵירִי לְהַחְמִיר, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר: כָּל רְשׁוּת גּוֹיִם אַחַת הִיא מִפְּנֵי הָרַמָּאִין.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב נחמן אמר בשם זעירי שר' שמעון בן אלעזר בא להחמיר, ששנינו שאמר ר' שמעון בן אלעזר: כל רשות גוים אחת היא מפני הרמאין, ומשמע שהוא המחמיר בזה.

דְּבֵי פַּרְזָק רוֹפִילָא אוֹתִיבוּ חַמְרָא גַבֵּי אֲרִיסַיְיהוּ, סְבוּר רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּרָבָא לְמֵימַר: כִּי חָיְישִׁינַן לְגוֹמְלִין – הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּקָא מוֹתִיב הַאי גַּבֵּי הַאי, אֲבָל הָכָא, כֵּיוָן דַּאֲרִיסֵיהּ לָאו דַּרְכֵּיהּ לְאוֹתוּבֵיהּ בֵּי פַּרְזָק רוֹפִילָא – לְגוֹמְלִין לָא חָיְישִׁינַן.

מסופר, דבי פרזק רופילא [אנשי בית פרזק השר] אותיבו חמרא גבי אריסייהו [הניחו יין שטיהרו ישראל אצל אריסיהם הגוים], סבור רבנן קמיה דרבא למימר [סברו חכמים שהיו לפני רבא לומר]: כי חיישינן [כאשר חוששים אנו] לגומלין — הני מילי היכא דקא מותיב האי גבי האי [דברים אלה אמורים כאשר זה מניח אצל זה], אבל הכא [כאן] כיון דאריסיה לאו דרכיה לאותוביה בי פרזק רופילא [שהאריס אין דרכו להניח דברים בבית פרזק השר], לגומלין לא חיישינן [אין אנו חוששים].

אֲמַר לְהוּ רָבָא: אַדְּרַבָּה, אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר לָא חָיְישִׁינַן לְגוֹמְלִין, הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּלָא מִירְתַת מִינֵּיהּ, אֲבָל הָכָא, כֵּיוָן דְּמִירְתַת מִינֵּיהּ – מְחַפֵּי עֲלֵיהּ זְכוּתָא.

אמר להו [להם] רבא: אדרבה, אפילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] לא חיישינן [שאין אנו חוששים] לגומלין, הני מילי [דברים אלה אמורים] היכא דלא מירתת מיניה [במקום שאינו מפחד ממנו הגוי האחר], אבל הכא [כאן], באריסים אלה של פרזק, כיון דמירתת מיניה [שהוא מפחד ממנו] — מחפי עליה זכותא [הרי הוא מחפה עליו לזכות] ובוודאי לא יספר מעשיו.

הַהוּא כְּרַכָּא דַּהֲוָה יָתֵיב בֵּיהּ חַמְרָא דְּיִשְׂרָאֵל, אִשְׁתַּכַּח גּוֹי דַּהֲוָה קָאֵי בֵּינֵי דַּנֵּי, אֲמַר רָבָא: אִם נִתְפָּס עָלָיו כְּגַנָּב – חַמְרָא שָׁרֵי, וְאִי לָא – אָסוּר. הדרן עלך רבי ישמעאל

מסופר, ההוא כרכא דהוה יתיב ביה חמרא [כרך אחד שהיה מונח בו יין] של ישראל, אשתכח [נמצא] גוי דהוה קאי ביני דני [שהיה עומד בין החביות של היין], אמר רבא: אם כשיגלו אותו נוגע ביין הריהו נתפס עליו כגנב — חמרא שרי [היין מותר], שמפני שהוא מפחד שיתפסוהו אינו מתפנה לנסך, ואי [ואם] לא — היין אסור