דְּאִיפַּקְעָה לְאוֹרְכָּהּ, אִידְרֵי הַהוּא גּוֹי חַבְּקָהּ, שַׁרְיָיהּ רַפְרָם בַּר פַּפָּא וְאִי תֵּימָא רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְזַבּוּנֵי לְגוֹיִם. וְהָנֵי מִילֵּי דְּפָקְעָה לְאוֹרְכָּהּ, אֲבָל לְפוּתְיָיהּ – אֲפִילּוּ בִּשְׁתִיָּה שָׁרֵי, מַאי טַעְמָא? מַעֲשֵׂה לְבֵינָה קָעָבֵיד.

דאיפקעה [שנבקעה] לאורכה מלמעלה למטה, אידרי ההוא גוי חבקה [קפץ גוי אחד וחיבק אותה] שלא תיפתח, ושהיין לא יישפך, שרייה [התיר אותה] רפרם בר פפא, ואי תימא [ויש אומרים] שהיה זה רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע, לזבוני [למכור אותה] לגוים, שנאסרה בשתיה אבל לא בהנאה. ומעירים: והני מילי [ודברים אלה] אמורים שפקעה לאורכה, אבל אם נבקעה לפותייה [לרוחבה] והגוי הידק את החלק העליון על התחתון — אפילו בשתיה גם כן שרי [מותרת], מאי טעמא [מה הטעם]? הגוי שמחזיק את החבית רק מעשה לבינה קעביד [עושה], שאינו עושה מעשה ביין, אלא רק מכביד על החבית כאילו היה לבינה, או דבר כבד אחר.

הַהוּא גּוֹי דְּאִשְׁתַּכַּח דַּהֲוָה קָאֵי בְּמַעֲצַרְתָּא, אֲמַר רַב אַשִׁי: אִי אִיכָּא טוֹפֵחַ לְהַטְפִּיחַ – בָּעֵי הֲדָחָה וּבָעֵי נִיגּוּב, וְאִי לָא – בַּהֲדָחָה בְּעָלְמָא סָגֵי לֵיהּ.

מסופר, ההוא גוי דאשתכח דהוה קאי במעצרתא [גוי אחד שנמצא עומד בתוך הגת] עצמה, אמר רב אשי: אי איכא [אם יש שם יין] בכמות כזו שהיא של טופח להטפיח (רטוב עד כדי להרטיב דבר אחר) — בעי [צריך] הדחה של הגת במים ובעי [וגם צריך] ניגוב (ניקוי יסודי יותר. להלן עבודה זרה עד,ב), ואי [ואם] הוא לא טופח להטפיח, גם אם יש שם לחות — בהדחה בעלמא סגי ליה [בלבד די לו].

מתני׳ נָכְרִי שֶׁנִּמְצָא עוֹמֵד בְּצַד הַבּוֹר שֶׁל יַיִן, אִם יֵשׁ לוֹ מִלְוֶה עָלָיו – אָסוּר, אֵין לוֹ מִלְוֶה עָלָיו – מוּתָּר.

נכרי שנמצא עומד בצד הבור של יין, אם יש לו מלוה עליו כלומר, שבעל הבור חייב כסף לגוי — אסור היין, שאנו חוששים שכיוון שהגוי סבור שיש לו זכות בנכסיו של הלווה לא יימנע מלנגוע ביין. אין לו מלוה עליו — מותר, שאין אנו חוששים שהוא נוגע בדבר שאינו שלו.

נָפַל לַבּוֹר וְעָלָה, מְדָדוֹ בְּקָנֶה, הִתִּיז אֶת הַצִּרְעָה בְּקָנֶה, אוֹ שֶׁהָיָה מַטְפִּיחַ עַל פִּי חָבִית מְרוּתַּחַת – בְּכָל אֵלּוּ הָיָה מַעֲשֶׂה וְאָמְרוּ: יִמָּכֵר, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. נָטַל אֶת הֶחָבִית וּזְרָקָהּ בַּחֲמָתוֹ לַבּוֹר – זֶה הָיָה מַעֲשֶׂה וְהִכְשִׁירוּ.

נפל הגוי לבור יין ועלה, או מדדו ליין שבבור בקנה בלי לנגוע בו בידו, או התיז את הצרעה בקנה ונגע הקנה ביין, או שהיה מטפיח מסיר קצף מעל פי חבית מרותחת — בכל אלו היה מעשה ואמרו: ימכר, שהיין מותר בהנאה אבל אסור בשתיה, ור' שמעון מתיר אף בשתיה. נטל הגוי את החבית של יין וזרקה בחמתו לבור, זה היה מעשה והכשירו אף בשתיה.

גמ׳ אָמַר שְׁמוּאֵל: וְהוּא שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִלְוֶה עַל אוֹתוֹ יַיִן.

בפירוש דברי המשנה "אם יש לו מלוה עליו", אמר שמואל: והוא שיש לו מלוה על אותו יין עצמו, שהיין משועבד לגביית חוב זה — אז יש לחשוש למגע הגוי ביין, שאז הוא מרגיש בעלות עליו.

אֲמַר רַב אַשִׁי: מַתְנִיתִין נַמִי דַּיְקָא, דִּתְנַן: הַמְטַהֵר יֵינוֹ שֶׁל נָכְרִי וְנוֹתְנוֹ בִּרְשׁוּתוֹ, וְהַלָּה כּוֹתֵב לוֹ: ״הִתְקַבַּלְתִּי מִמְּךָ מָעוֹת״ – מוּתָּר; אֲבָל אִם יִרְצֶה יִשְׂרָאֵל לְהוֹצִיאוֹ וְאֵין מַנִּיחוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן לוֹ מְעוֹתָיו – זֶה הָיָה מַעֲשֶׂה בְּבֵית שְׁאָן וְאָסְרוּ;

אמר רב אשי: מתניתין נמי דיקא [משנתנו גם כן מדוייקת] בפירוש זה, דתנן [ששנינו במשנה הבאה]: המטהר יינו של נכרי ישראל הדורך ענבים של גוי כדי למכור את היין לישראל, ונותנו ברשותו של הגוי עד שימכרנו, והלה הגוי כותב לו: "התקבלתי ממך מעות" — הרי זה מותר, לפי שהיין נחשב כשייך לגמרי לישראל ואין לחשוש שנגע בו הגוי. אבל והיה אם ירצה ישראל זה להוציאו, ואין גוי מניחו עד שיתן לו מעותיו (שישלם לו עבור היין), זה היה מעשה בבית שאן ואסרו.

טַעְמָא דְּאֵין מַנִּיחוֹ, הָא מַנִּיחוֹ שָׁרֵי, שְׁמַע מִינָּהּ: מִלְוֶה עַל אוֹתוֹ יַיִן בָּעֵינַן, שְׁמַע מִינָּהּ.

ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] במקרה שאין מניחו, שאז אומרים שיש מעין בעלות לגוי עליו, ואז הוא אסור, הא [אבל] אם היה מניחו להוציא את היין שרי [מותר], למרות שהישראל עדיין חייב לו מעות. שמע מינה [למד מכאן] שמלוה על אותו יין בעינן [צריכים אנו], שרק כאשר יש לו מעין בעלות על היין, ולא חובת תשלום יש לחשוש למגעו. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

״נָפַל לַבּוֹר וְעָלָה״. אָמַר רַב פַּפָּא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁעָלָה מֵת, אֲבָל עָלָה חַי – אָסוּר. מַאי טַעְמָא? אֲמַר רַב פַּפָּא: דְּדָמֵי עֲלֵיהּ כְּיוֹם אֵידָם.

שנינו במשנה: נפל לבור ועלה — יימכר, שאינו אסור בהנאה. אמר רב פפא: לא שנו אלא שעלה הגוי משם מת, שהוציאו את הגוי משם כשהוא מת, אבל אם עלה חי — אסור. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? אמר רב פפא: דדמי עליה [שדומה לו] לגוי הדבר הזה כיום אידם (חגם) שאירע לו נס וניצל, ובגלל שרוצה להודות לעבודה זרה בוודאי מנסך כשיוצא מן הבור.

״מְדָדוֹ בְּקָנֶה וכו׳ כָּל אֵלּוּ הָיָה מַעֲשֶׂה וְאָמְרוּ: יִמָּכֵר, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר״. אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: יָנוּחוּ לוֹ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרָכוֹת עַל רֹאשׁוֹ, כְּשֶׁהוּא מַתִּיר – מַתִּיר אֲפִילּוּ בִּשְׁתִיָּה, וּכְשֶׁהוּא אוֹסֵר – אוֹסֵר אֲפִילּוּ בַּהֲנָאָה.

מדדו בקנה... כל אלו היה מעשה ואמרו: ימכר, ור' שמעון מתיר. אמר רב אדא בר אהבה: ינוחו לו לר' שמעון ברכות על ראשו, מפני ששיטתו היא שיטה חד משמעית, כשהוא מתיר — מתיר אפילו בשתיה, וכשהוא אוסר — אוסר אפילו בהנאה.

אָמַר רַב חִיָּיא בְּרֵיהּ דְּאַבָּא בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר רַב, וְאָמְרִי לָהּ אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר זְעֵירִי: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב חִסְדָּא: אֲמַר לִי אַבָּא בַּר חָנָן, הָכִי אָמַר זְעֵירִי: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן.

אמר רב חייא בריה [בנו] של אבא בר נחמני אמר רב חסדא אמר רב, ואמרי לה [ויש אומרים] בלשון אחרת: אמר רב חסדא אמר זעירי: הלכה כר' שמעון. איכא דאמרי [ויש שאומרים] בלשון אחרת, אמר רב חסדא: אמר לי אבא בר חנן, הכי [כך] אמר זעירי: הלכה כר' שמעון. ואולם בסופו של דבר מסכמת הגמרא: ואין הלכה כר' שמעון.

״נָטַל חָבִית וּזְרָקָהּ [בַּחֲמָתוֹ] לַבּוֹר, זֶה הָיָה מַעֲשֶׂה [וְהִכְשִׁירוּ]״. אָמַר רַב אַשִׁי: כָּל שֶׁבְּזָב טָמֵא – בְּגוֹי עוֹשֶׂה יֵין נֶסֶךְ, כָּל שֶׁבְּזָב טָהוֹר – בְּגוֹי אֵינוֹ עוֹשֶׂה יֵין נֶסֶךְ.

שנינו במשנה: נטל חבית וזרקה בחמתו לבור, זה היה מעשה והכשירו. אמר רב אשי: כל שבזב הוא טמא כלומר, כל אופן שמגעו של הזב מטמא, הרי פעולה כגון זו בגוי ביין עושה יין נסך, כל שבזב טהור — בגוי אינו עושה יין נסך.

אֵיתִיבֵיהּ רַב הוּנָא לְרַב אַשִׁי: נָטַל אֶת הֶחָבִית וּזְרָקָהּ בַּחֲמָתוֹ לַבּוֹר, זֶה הָיָה מַעֲשֶׂה בְּבֵית שְׁאָן וְהִכְשִׁירוּ; בַּחֲמָתוֹ – אִין, שֶׁלֹּא בַּחֲמָתוֹ – לָא!

איתיביה [הקשה לו] רב הונא לרב אשי ממה ששנינו: נטל את החבית וזרקה בחמתו לבור, זה היה מעשה בבית שאן והכשירו. ונדייק: אם זרקו בחמתו — אין [כן] הכשירו, אם זרקו שלא בחמתו — לא היו מכשירים. ואילו בזב, אם זרק דבר מידו על דבר אחר — אינו נטמא!