מִנַּיִן שֶׁלֹּא יוֹשִׁיט אָדָם כּוֹס שֶׁל יַיִן לְנָזִיר, וְאֵבֶר מִן הַחַי לִבְנֵי נֹחַ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל״; וְהָא הָכָא דְּכִי לָא יָהֲבִינַן לֵיהּ שָׁקְלִי אִיהוּ, וְקָעָבַר מִשּׁוּם ״לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל״!

מנין שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר (שאסור לו לשתות יין), ואבר מן החי לבני נח? תלמוד לומר: "ולפני עור לא תתן מכשל" (ויקרא יט, יד); והא הכא, דכי לא יהבינן ליה, שקלי איהו [והרי כאן, בשני מקרים אלה, שאם אין אנו נותנים לו, לוקח הוא בעצמו], וקעבר [ומכל מקום הוא עובר] משום "לפני עור לא תתן מכשל"!

הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – דְּקָאֵי בִּתְרֵי עֶבְרֵי נַהֲרָא. דַּיְקָא נַמִי, דְּקָתָנֵי ״לֹא יוֹשִׁיט״, וְלָא קָתָנֵי ״לֹא יִתֵּן״, שְׁמַע מִינָּהּ.

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? דקאי בתרי עברי נהרא [שהם עומדים בשני צדדים של הנהר] שהמקבל אינו יכול לקחת בעצמו, ורק על ידי המושיט לו היה מקבלם, ומשום כך הוא עובר על "לפני עיוור". ומוסיפים: דיקא נמי [מדוייק גם כן כך], דקתני [שהוא שונה] בדברי ר' נתן, "לא יושיט", ולא קתני [שונה] "לא יתן", שמע מינה [למד מכאן] שהכוונה היא שהוא מושיט מצד אחד של נהר לצידו השני.

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: נָשָׂא וְנָתַן, מַאי? רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: נָשָׂא וְנָתַן – אָסוּר, רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: נָשָׂא וְנָתַן – מוּתָּר. אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ: אֵידֵיהֶן שֶׁל גּוֹיִם נָשָׂא וְנָתַן – אֲסוּרִין; מַאי לָאו לִפְנֵי אֵידֵיהֶן? לָא, אֵידֵיהֶן דַּוְקָא.

איבעיא להו [נשאלה להם לחכמים השאלה]: אם עבר על דברי חכמים שבמשנה ונשא ונתן עם הנכרים לפני אידיהם, מאי [מה] דינו? ר' יוחנן אמר: נשא ונתן — אסור ליהנות מן הרווח. ריש לקיש אמר: נשא ונתן — מותר. כלומר, אף שעבר על דברי חכמים, אין התוצאות אסורות. איתיביה [הקשה לו] ר' יוחנן לריש לקיש ממה ששנינו בברייתא: אידיהן של גוים נשא ונתן — הרווחים שמאותו מעשה אסורין, מאי לאו [האם לא] הכוונה היא שנשא ונתן עם הגוים לפני אידיהן? השיב לו ריש לקיש: לא, הכוונה היא למשא ומתן באידיהן דוקא, ביום אידם ממש, אבל לא לפני כן.

אִיכָּא דְּאָמְרִי, אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן: אֵידֵיהֶן שֶׁל גּוֹיִם נָשָׂא וְנָתַן – אָסוּר; אֵידֵיהֶן – אִין, לִפְנֵי אֵידֵיהֶן – לָא! תַּנָּא, אִידִי וְאִידִי ״אֵידֵיהֶן״ קָרֵי לֵיהּ.

איכא דאמרי [יש שאומרים] שלא כך היה הדבר, אלא איתיביה [הקשה לו] ר' שמעון בן לקיש לר' יוחנן ממה ששנינו: אידיהן של גוים אם נשא ונתן — אסור, ונדייק מכאן: אידיהן — אין [כן] בהם אסור, אבל לפני אידיהן — לא! והשיב לו ר' יוחנן: התנא, אידי ואידי [זה וזה], לפני האיד והאיד עצמו, "אידיהן" קרי ליה [הוא קורא לו], ולכן אין מקום לדיוק זה.

תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ: כְּשֶׁאָמְרוּ אָסוּר לָשֵׂאת וְלָתֵת עִמָּהֶם – לֹא אָסְרוּ אֶלָּא בְּדָבָר הַמִּתְקַיֵּים, אֲבָל בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מִתְקַיֵּים – לֹא, וַאֲפִילּוּ בְּדָבָר הַמִּתְקַיֵּים – נָשָׂא וְנָתַן מוּתָּר. תָּנֵי רַב זְבִיד בִּדְבֵי רַבִּי אוֹשַׁעֲיָא: דָּבָר שֶׁאֵין מִתְקַיֵּים מוֹכְרִין לָהֶם, אֲבָל אֵין לוֹקְחִין מֵהֶם.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ריש לקיש: כשאמרו חכמים אסור לשאת ולתת עמהם — לא אסרו אלא בדבר המתקיים, אבל בדבר שאינו מתקיים — לא אסרו, ואפילו בדבר המתקיים אם נשא ונתן — מותר. תני [שנה] רב זביד בדבי [בברייתא מבית מדרשו] של ר' אושעיא: דבר שאין מתקיים מוכרין להם, אבל אין לוקחין (קונים) מהם.

הַהוּא מִינָאָה דִּשְׁדַר לֵיהּ דִּינָרָא קֵיסַרְנָאָה לְרַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה בְּיוֹם אֵידוֹ, הֲוָה יָתֵיב רֵישׁ לָקִישׁ קַמֵּיהּ. אֲמַר: הֵיכִי אֶעֱבִיד? אֶשְׁקְלֵיהּ – אָזֵיל וּמוֹדֶה, לָא אֶשְׁקְלֵיהּ – הָוְיָא לֵיהּ אֵיבָה! אֲמַר לֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ: טוֹל וּזְרוֹק אוֹתוֹ לַבּוֹר בְּפָנָיו. אֲמַר: כָּל שֶׁכֵּן דְּהָוְיָא לֵיהּ אֵיבָה! כִּלְאַחַר יָד הוּא דְּקָאָמִינָא.

מסופר, ההוא מינאה דשדר ליה דינרא קיסרנאה [מין אחד ששלח לו דינר קיסרי] לר' יהודה נשיאה [הנשיא] ביום אידו של אותו מין, הוה יתיב [היה יושב] ריש לקיש קמיה [לפניו], אמר לו ר' יהודה נשיאה: היכי אעביד [איך אעשה]? ופירט את ספקו: אם אשקליה [אקבלנו] לדינר זה — אזיל ומודה [ילך ויודה] לעבודה זרה על שהתקיים רצונו, ואם לא אשקליה [אקבלנו] — הויא ליה [תהיה לו] איבה כלפי! אמר ליה [לו] ריש לקיש כהצעה: טול וזרוק אותו לבור בפניו של אותו המין. אמר לו ר' יהודה נשיאה: כל שכן דהויא ליה [שתהיה לו] איבה אם הוא יראה אותי עושה כן! הסביר ריש לקיש את דבריו: כלאחר יד הוא דקאמינא [שאני אומר]. כלומר, לא שתזרוק כעושה בכוונה, אלא שייראה הדבר כאילו נפל מידך לבור.

״לְהַשְׁאִילָן וְלִשְׁאוֹל מֵהֶן״ כו׳. בִּשְׁלָמָא לְהַשְׁאִילָן – דְּקָא מַרְוַוח לְהוּ, אֲבָל לִשְׁאוֹל מֵהֶן – מַעוּטֵי קָא מְמַעֵט לְהוּ! אֲמַר אַבַּיֵי: גְּזֵרָה לִשְׁאוֹל מֵהֶן אַטּוּ לְהַשְׁאִילָן. רָבָא אֲמַר: כּוּלָּהּ מִשּׁוּם דְּאָזֵיל וּמוֹדֶה הוּא.

שנינו במשנה שאסור להשאילן ולשאול מהן שלושה ימים לפני אידם. ושואלים: בשלמא [נניח] להשאילן אסור — משום דקא מרווח להו [שהוא גורם להם רווח], אבל לשאול מהן — הרי מעוטי קא ממעט להו [ממעט הוא מהם] את קניינם בזמן חגם! אמר אביי: חכמים גזרו גזרה שלא יבוא גם לשאול מהן אטו [משום] האיסור להשאילן. רבא אמר: כולה [הכל] נאסר משום דאזיל [שהולך] הגוי ומודה הוא לעבודה זרה, שפעמים שיש לו נחת רוח מזה שהוא משאיל לישראל.

״לְהַלְווֹתָם וְלִלְווֹת מֵהֶן״. בִּשְׁלָמָא לְהַלְווֹתָם – מִשּׁוּם דְּקָא מַרְוַוח לְהוּ, אֶלָּא לִלְווֹת מֵהֶן – אַמַּאי? אֲמַר אַבַּיֵי: גְּזֵרָה לִלְווֹת מֵהֶן אַטּוּ לְהַלְווֹתָם. רָבָא אֲמַר: כּוּלָּהּ מִשּׁוּם דְּאָזֵיל וּמוֹדֶה הוּא.

ועוד שנינו במשנה שאסור להלוותם וללוות מהן. ושואלים: בשלמא [נניח] להלוותם — משום דקא מרווח להו [שהוא גורם להם רווח], אלא ללוות מהן — אמאי [מדוע] זה אסור? אמר אביי: גזירה היא, ללוות מהן אטו [משום] האיסור להלוותם. רבא אמר: כולה [והכל] נאסר משום דאזיל [שהולך] ומודה הוא.

״לְפוֹרְעָן וְלִפְרוֹעַ מֵהֶן״ כו׳. בִּשְׁלָמָא לְפוֹרְעָן – מִשּׁוּם דְּקָא מַרְוַוח לְהוּ, אֶלָּא לִפְרוֹעַ מֵהֶן – מַעוּטֵי מְמַעֵט לְהוּ! אֲמַר אַבַּיֵי: גְּזֵירָה לִפְרוֹעַ מֵהֶן אַטּוּ לְפוֹרְעָן. רָבָא אֲמַר: כּוּלָּהּ מִשּׁוּם דְּאָזֵיל וּמוֹדֶה הוּא.

ועוד שנינו שאסור לפורען ולפרוע מהן. ושוב שואלים: בשלמא [נניח] לפורען — משום דקא מרווח להו [שהוא גורם להם רווח] שהוא נותן להם את הכסף באותו זמן, אלא לפרוע מהן, מדוע? הרי מעוטי ממעט להו [ממעט הוא להם]! וכמו בדינים הקודמים, אמר אביי: גזירה לפרוע מהן אטו [משום] לפורען. רבא אמר: כולה [הכל] משום דאזיל [שהולך ומודה הוא.

וּצְרִיכִי, דְּאִי תְּנָא לָשֵׂאת וְלָתֵת עִמָּהֶן – מִשּׁוּם דְּקָא מַרְוַוח לְהוּ וְאָזֵיל וּמוֹדֶה, אֲבָל לִשְׁאוֹל מֵהֶן, דְּמַעוּטֵי קָא מְמַעֵט לְהוּ – שַׁפִּיר דָּמֵי;

ומעירים: וצריכי [וצריך] לפרש את שלושת האיסורים הללו, ולא די לומר אחד מהם; דאי תנא [שאם היה שונה] רק את האיסור לשאת ולתת עמהן, היו אומרים שטעם הדבר הוא משום דקא מרווח להו ואזיל [שהוא מרויח להם, והולך] הגוי ומודה [לעבודה זרה], אבל לשאול מהן, דמעוטי קא ממעט להו [שעל ידי כך הוא ממעט להם] — שפיר דמי [טוב הדבר].

וְאִי תְּנָא לִשְׁאוֹל מֵהֶן – מִשּׁוּם דַּחֲשִׁיבָא לֵיהּ מִילְּתָא וְאָזֵיל וּמוֹדֶה, אֲבָל לִלְווֹת מֵהֶן – צַעֲרָא בְּעָלְמָא אִית לֵיהּ, אֲמַר: תּוּב לָא הָדְרִי זוּזֵי;

ואי תנא [ואם היה שונה] גם לשאול מהן, הייתי אומר: משום דחשיבא ליה מילתא [שחשוב לו הדבר] שישראל נזקק לו, ולכן הוא אזיל [הולך] ומודה. אבל ללוות מהן, הייתי אומר שהוא מותר, משום שצערא בעלמא אית ליה [צער בלבד יש לו] מזה שהוא נותן כסף, ומדוע? אמר [אומר הוא]: תוב לא הדרי זוזי [שוב לא יחזרו הכספים שלי], שמא לא יחזיר היהודי את החוב.

וְאִי תְּנָא לִלְווֹת מֵהֶן – מִשּׁוּם דְּקָאָמַר: בְּעַל כָּרְחֵיהּ מִיפַּרַעֲנָא, וְהָשְׁתָּא מִיהָא אָזֵיל וּמוֹדֶה, אֲבָל לִיפָּרַע מֵהֶן, דְּתוּ לָא הָדְרִי זוּזֵי – אֵימָא צַעֲרָא אִית לֵיהּ, וְלָא אָזֵיל וּמוֹדֶה, צְרִיכָא.

ואי תנא [וגם אם היה שונה] איסור ללוות מהן, הייתי אומר משום דקאמר [שהוא, הגוי, אומר]: בעל כרחיה מיפרענא [בעל כרחו איפרע ממנו], מן היהודי, שיכול אני להיפרע ממנו מכוח השטר, והשתא מיהא אזיל [ועכשיו על כל פנים הולך] ומודה שהיהודי נזקק לו, אבל ליפרע מהן לגבות מהם את החוב, דתו לא הדרי זוזי [ששוב אין הכספים חוזרים] אליו — אימא צערא אית ליה, ולא אזיל [אמור שיש לו צער בדבר, ואינו הולך] ומודה, על כן צריכא [צריך] שייאמרו כל אלה.

״רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: נִפְרָעִין מֵהֶן״ כו׳. וְלֵית לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה אַף עַל פִּי שֶׁמֵּיצֵר עַכְשָׁיו שָׂמֵחַ הוּא לְאַחַר זְמַן?

שנינו במשנה, ר' יהודה אומר: נפרעין מהן משום שבכך מיצר הוא לו. אמרו לו: אף על פי שמיצר הוא עכשיו — שמח הוא לאחר זמן, שפרע את חובו. ושואלים: ולית ליה [והאם אין לו] לר' יהודה נימוק זה שאף על פי שמיצר עכשיו שמח הוא לאחר זמן?

וְהָתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִשָּׁה לֹא תָּסוּד בַּמּוֹעֵד מִפְּנֵי שֶׁנִּיוּוּל הוּא לָהּ. וּמוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה בְּסִיד שֶׁיְּכוֹלָה לְקַפְּלוֹ בַּמּוֹעֵד – שֶׁטּוֹפַלְתּוֹ בַּמּוֹעֵד, אַף עַל פִּי שֶׁמְּצֵירָה עַכְשָׁיו שְׂמֵחָה הִיא לְאַחַר זְמַן!

והתניא [והרי שנויה] ברייתא, ר' יהודה אומר: אשה לא תסוד (תמרח סיד על איברי גופה) במועד כדי להסיר את השיער ולעדן את העור, מפני שניוול הוא לה בסיד זה כשהוא עליה, אבל מודה ר' יהודה בסיד כזה שיכולה היא לקפלו (להורידו) בתוך המועד שטופלתו (שיכולה היא למורחו) במועד, משום שאף על פי שמצירה עכשיו, שמחה היא לאחר זמן, כשהיא נראית יפה יותר בהמשך המועד. משמע שר' יהודה עצמו מקבל נימוק זה!

אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: הַנַּח לְהִלְכוֹת מוֹעֵד, דְּכוּלְּהוּ מֵיצֵר עַכְשָׁיו שִׂמְחָה לְאַחַר זְמַן. רָבִינָא אֲמַר: גּוֹי לְעִנְיַן פֵּרָעוֹן לְעוֹלָם מֵיצֵר.

אמר רב נחמן בר יצחק: הנח להלכות מועד, כלומר, למלאכות שהתירו לעשותן בחול המועד, דכולהו [שכולם] בנויות על כך שהוא מיצר עכשיו, שהוא טורח במלאכה, משום שמחה לאחר זמן, במועד עצמו, ומשום שמחת המועד. ואינו כן בהלכות עבודה זרה. רבינא אמר: גוי לענין פרעון לעולם מיצר שצריך לשלם את חובו, ואינו שמח אף לאחר מכן.

מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה; דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר: מִלְוֶה בִּשְׁטָר אֵין נִפְרָעִין מֵהֶן, מִלְוֶה עַל פֶּה נִפְרָעִין מֵהֶן, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמַצִּיל מִיָּדָם.

ומעירים: מתניתין [משנתנו] שאסרה להיפרע מהם בכל מקרה, היא שלא כשיטת ר' יהושע בן קרחה, דתניא [ששנויה ברייתא], ר' יהושע בן קרחה אומר: מלוה בשטר אין נפרעין מהן, שהרי יכול הוא תמיד להיפרע מן הגוי בשטר שבידו. אבל מלוה על פה נפרעין מהן, ומדוע? מפני שהוא כמציל מידם, שהרי אין שטר על המילוה, ושמא לא יחזיר לו חובו בזמן אחר.

יָתֵיב רַב יוֹסֵף אֲחוֹרֵיהּ דְּרַבִּי אַבָּא וְיָתֵיב רַבִּי אַבָּא קַמֵּיהּ דְּרַב הוּנָא, וִיתֵיב וְקָאָמַר: הִלְכְתָא כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, וְהִלְכְתָא כְּרַבִּי יְהוּדָה.

מסופר, יתיב [יושב היה] רב יוסף אחוריה [אחורי] ר' אבא בבית המדרש, ויתיב [ויושב היה] ר' אבא קמיה [לפני] רב הונא כתלמיד לפני רבו, ויתיב וקאמר [ויושב היה רב הונא ואומר] את הדברים הבאים: הלכתא [הלכה] כר' יהושע בן קרחה, והלכתא [והלכה] כר' יהודה.

הִלְכְתָא כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ – הָא דַּאֲמָרַן. כְּרַבִּי יְהוּדָה – דְּתַנְיָא: הַנּוֹתֵן צֶמֶר לַצַּבָּע לִצְבּוֹעַ לוֹ אָדוֹם וּצְבָעוֹ שָׁחוֹר, שָׁחוֹר וּצְבָעוֹ אָדוֹם,

ומסבירים: הלכתא [הלכה] כר' יהושע בן קרחה — הא דאמרן [זו שאמרנו] בעניין ההיתר להיפרע מהם מילוה על פה. והלכה כר' יהודה, לגבי זו דתניא [ששנינו]: הנותן צמר לצבע לצבוע לו בגד בצבע אדום וצבעו בצבע שחור, או שנתן לו בגד לצבוע לו שחור וצבעו אדום,