וְאֶלָּא מִכֵּלִים, דִּכְתִיב: ״וְאֵת כָּל הַכֵּלִים אֲשֶׁר הִזְנִיחַ הַמֶּלֶךְ אָחָז בְּמַלְכוּתוֹ בְּמַעֲלוֹ הֵכַנּוּ וְהִקְדָּשְׁנוּ״, וְאָמַר מָר: ״הֵכַנּוּ״ – שֶׁגְּנָזְנוּם, ״וְהִקְדָּשְׁנוּ״ – שֶׁהִקְדַּשְׁנוּ אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶן; וְהָא אֵין אָדָם אוֹסֵר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ!

ואלא מכלים של המקדש שעבדו בהם עבודה זרה ונאסרו, דכתיב [שנאמר]: "ואת כל הכלים אשר הזניח המלך אחז במלכותו במעלו הכנו והקדשנו" (דברי הימים ב כט, יט), ואמר מר [החכם, רבי] בפירוש הכתוב: "הכנו" — שגנזנום, לפי שנאסרו בעבודה זרה שעבדו בהם, "והקדשנו" — שהקדשנו אחרים תחתיהן. ויש לשאול: והא [והרי] אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, וכלי המקדש שייכים לגבוה ולא לבני אדם!

אֶלָּא כֵּיוָן דַּעֲבַד בְּהוּ מַעֲשֶׂה אִיתַּסְּרוּ לְהוּ, הָכָא נַמִי כֵּיוָן שֶׁעָשָׂה בָּהּ מַעֲשֶׂה – אֲסָרָהּ.

אלא כיון דעבד בהו [שעשה בהם] אחז מעשה של עבודה זרה איתסרו להו [נאסרו להם], הכא נמי [כאן גם כן], בשוחט בהמת חבירו לעבודה זרה — כיון שעשה בה מעשה, אסרה.

כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לְקַרְקַע עוֹלָם לֹא אֲסָרָהּ, חָפַר בָּהּ בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת – אֲסָרָהּ. כִּי אֲתָא רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לְבַעֲלֵי חַיִּים לֹא אֲסָרָן, עֲשָׂאָן חֲלִיפִין לַעֲבוֹדָה זָרָה – אֲסָרָן.

כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל אמר בשם ר' יוחנן: אף על פי שאמרו המשתחוה לקרקע עולם לא אסרה, אם חפר בה בורות שיחין ומערות לעבודה זרה — אסרה. כי אתא [כאשר בא] רב שמואל בר יהודה אמר ר' יוחנן: אף על פי שאמרו המשתחוה לבעלי חיים לא אסרן, אם עשאן חליפין לעבודה זרה, שהחליף עבודה זרה שלו בבעלי חיים — אסרן.

כִּי אֲתָא רָבִין אֲמַר: פְּלִיגוּ בָּהּ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בַּר רַבִּי יוֹסֵי וְרַבָּנַן, חַד אָמַר: חֲלִיפִין אֲסוּרִין, חֲלִיפֵי חֲלִיפִין מוּתָּרִין; וְחַד אָמַר: אֲפִילּוּ חֲלִיפֵי חֲלִיפִין נַמִי אֲסוּרִין.

כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל אמר: פליגו [נחלקו] בה בהלכה זו ר' ישמעאל בר ר' יוסי ורבנן [וחכמים] חד [אחד מהם] אמר: חליפין של עבודה זרה אסורין, אבל חליפי חליפין מה שהחליף בחליפי עבודה זרה (או בדמים שקיבל עבורה) מותרין; וחד [ואחד מהם] אמר: אפילו חליפי חליפין נמי [גם כן] אסורין.

מַאי טַעְמָא דְּמַאן דְּאָמַר: חֲלִיפֵי חֲלִיפִין אֲסוּרִין? אָמַר קְרָא: ״וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ״, כָּל שֶׁאַתָּה מְהַיֶּה מִמֶּנּוּ הֲרֵי הוּא כָּמוֹהוּ. וְאִידָךְ? אָמַר קְרָא: ״הוּא״, הוּא – וְלֹא חֲלִיפֵי חֲלִיפִין.

ומבררים: מאי טעמא דמאן דאמר [מה הטעם של מי שאומר]: חליפי חליפין אסורין? אמר קרא [המקרא] בענין עבודה זרה: "לא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמהו" (דברים ז, כו), ומכאן למדים: כל שאתה מהיה (יוצר, מגדל) ממנו — הרי הוא כמוהו. ושואלים: ואידך [והאחר] מהיכן הוא למד שמותרים הם? אמר קרא [המקרא]: "כי חרם הוא" (דברים ז, כו), והרי זו הדגשה, למעט: דווקא הוא נאסר — ולא חליפי חליפין.

וְאִידָךְ? הַהוּא מִיבָּעֵי לֵיהּ לְמַעוּטֵי עָרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם, שֶׁאִם מְכָרָן וְקִידֵּשׁ בִּדְמֵיהֶן – מְקוּדֶּשֶׁת.

ושואלים: ואידך [והאחר], מה למד הוא ממיעוט זה? ומשיבים: ההוא מיבעי ליה למעוטי [אותו כתוב נצרך לו למעט] ערלה וכלאי הכרם, שאין חליפיהם נאסרים בהנאה, וכרכושו נחשבים, עד שאם מכרן וקידש אשה בדמיהן — מקודשת.

וְאִידָךְ? עָרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם לָא צְרִיכִי מִיעוּטָא, דְּהָוְיָא לְהוּ עֲבוֹדָה זָרָה וּשְׁבִיעִית שְׁנֵי כְתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד, וְכָל שְׁנֵי כְתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד אֵין מְלַמְּדִין;

ושואלים: ואידך [והאחר] מנין למד הוא הלכה זו? ומשיבים: לדעתו ערלה וכלאי הכרם לא צריכי מיעוטא [אינם צריכים מיעוט], דהויא להו [שהרי הם] עבודה זרה ושביעית שני כתובין הבאין כאחד, שבשניהם אמרה התורה שחל האיסור גם על החליפין, וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין על דינים אחרים. ומהיכן למדנו את איסור החליפין שלהם?

עֲבוֹדָה זָרָה – הָא דַּאֲמָרַן. שְׁבִיעִית – דִּכְתִיב: ״כִּי יוֹבֵל הִיא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם״, מַה קֹּדֶשׁ תּוֹפֵס אֶת דָּמָיו וְאָסוּר, אַף שְׁבִיעִית תּוֹפֶסֶת אֶת דָּמֶיהָ וַאֲסוּרָה.

עבודה זרה — הא דאמרן [זו שאמרנו], מ"והיית חרם כמוהו", שביעית — דכתיב [שנאמר]: "כי יובל הוא קדש תהיה לכם" (ויקרא כה, יב), ללמד: מה קדש תופס את דמיו שאם קונים דבר מן ההקדש הדמים נתפסים בקדושה ואסור, אף שביעית תופסת את דמיה ואסורה; אלא שעל כך יש לשאול:

אִי מַה קֹּדֶשׁ תּוֹפֵס אֶת דָּמָיו וְיוֹצֵא לְחוּלִּין, אַף שְׁבִיעִית תּוֹפֶסֶת אֶת דָּמֶיהָ וְיוֹצְאָה לְחוּלִּין! תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תִּהְיֶה״, בַּהֲוָיָיתָהּ תְּהֵא,

אי [אם כן] נאמר: מה קדש תופס את דמיו והוא עצמו יוצא לחולין, אף שביעית תופסת את דמיה שתמורתה נתפסת בקדושת שביעית והיא יוצאה לחולין! תלמוד לומר: "תהיה" (ויקרא כה, יב) לומר: בהוייתה (כמות שהיא) תהא, ולא תשתנה,

הָא כֵּיצַד? לָקַח בְּפֵירוֹת שְׁבִיעִית בָּשָׂר – אֵלּוּ וְאֵלּוּ מִתְבָּעֲרִין בַּשְּׁבִיעִית, לָקַח בַּבָּשָׂר דָּגִים – יָצָא בָּשָׂר נִכְנְסוּ דָּגִים, בַּדָּגִים יַיִן – יָצְאוּ דָּגִים נִכְנַס יַיִן, בַּיַּיִן שֶׁמֶן – יָצָא יַיִן וְנִכְנַס שֶׁמֶן, הָא כֵּיצַד? אַחֲרוֹן אַחֲרוֹן נִתְפָּס בַּשְּׁבִיעִית, וּפְרִי עַצְמוֹ אָסוּר.

הא כיצד? לקח (קנה) בפירות שביעית בשר — אלו ואלו מתבערין בשביעית שבשר זה חלה עליו קדושת אותם פירות שביעית, וכשמגיע זמן ביעור הפירות אף הבשר צריך ביעור, לקח בבשר דגים — יצא בשר נכנסו דגים, לקח בדגים יין — יצאו דגים נכנס יין, לקח ביין שמן — יצא יין ונכנס שמן, הא כיצד? אחרון אחרון שקנה מדמי שביעית או חלופיה נתפס בשביעית, ופרי עצמו של שביעית אסור.

וְאִידָךְ? קָסָבַר: שְׁנֵי כְתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד מְלַמְּדִין, וְאִיצְטְרִיךְ ״הוּא״ לְמַעוּטִינְהוּ.

ושואלים: ואידך [והאחר] הסבור שחליפי חליפין של עבודה זרה אסורים, מה הוא משיב על כך? קסבר [סבור הוא]: שני כתובין הבאין כאחד מלמדין, והיה מקום, איפוא, ללמוד (מעבודה זרה ושביעית) שגם ערלה וכלאי הכרם יאסרו את חליפיהם, ואיצטריך [ונצרך] הבטוי "הוא" למעוטינהו ולמעט אותם].

מתני׳ שָׁאֲלוּ אֶת הַזְּקֵנִים בְּרוֹמִי: אִם אֵין רְצוֹנוֹ בַּעֲבוֹדָה זָרָה, לָמָּה אֵינוֹ מְבַטְּלָהּ? אָמְרוּ לָהֶן: אִילּוּ לְדָבָר שֶׁאֵין צוֹרֶךְ לָעוֹלָם בּוֹ הָיוּ עוֹבְדִין – הָיָה מְבַטְּלוֹ, הֲרֵי הֵן עוֹבְדִין לַחַמָּה וְלַלְּבָנָה וְלַכּוֹכָבִים וְלַמַּזָּלוֹת, יְאַבֵּד עוֹלָמוֹ מִפְּנֵי הַשּׁוֹטִים?

שאלו את הזקנים (חכמי ישראל) כאשר היו ברומי: אם אין רצונו של הקדוש ברוך הוא בעבודה זרה, למה אינו מבטלה מן העולם? אמרו להן הזקנים: אילו לדבר שאין צורך לעולם בו היו עובדין — היה מבטלו, ואולם הרי הן עובדין לחמה וללבנה ולכוכבים ולמזלות, וכי יאבד עולמו מפני השוטים?

אָמְרוּ לָהֶן: אִם כֵּן, יְאַבֵּד דָּבָר שֶׁאֵין צוֹרֶךְ לָעוֹלָם בּוֹ, וְיַנִּיחַ דָּבָר שֶׁצּוֹרֶךְ הָעוֹלָם בּוֹ! אָמְרוּ לָהֶן: אַף אָנוּ מַחֲזִיקִין יְדֵי עוֹבְדֵיהֶן שֶׁל אֵלּוּ, שֶׁאוֹמְרִים: תֵּדְעוּ שֶׁהֵן אֱלוֹהוֹת, שֶׁהֲרֵי הֵן לֹא בָּטְלוּ.

אמרו להן: אם כן, יאבד דבר שעובדים אותו שאין צורך לעולם בו, ויניח ולא יאבד דבר שצורך העולם בו! אמרו להן: אם כך היה קורה אף אנו מחזיקין ידי עובדיהן של אלו חמה ולבנה וכיוצא בהם, שאומרים: תדעו שהן אלוהות, שהרי הן לא בטלו.

גמ׳ תָּנוּ רַבָּנַן, שָׁאֲלוּ פִלוֹסוֹפִין אֶת הַזְּקֵנִים בְּרוֹמִי: אִם אֱלֹהֵיכֶם אֵין רְצוֹנוֹ בַּעֲבוֹדָה זָרָה, מִפְּנֵי מָה אֵינוֹ מְבַטְּלָהּ? אָמְרוּ לָהֶם: אִילּוּ לְדָבָר שֶׁאֵין הָעוֹלָם צוֹרֶךְ לוֹ הָיוּ עוֹבְדִין – הֲרֵי הוּא מְבַטְּלָהּ, הֲרֵי הֵן עוֹבְדִין לַחַמָּה וְלַלְּבָנָה וְלַכּוֹכָבִים וְלַמַּזָּלוֹת, יְאַבֵּד עוֹלָם מִפְּנֵי הַשּׁוֹטִים? אֶלָּא עוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ נוֹהֵג, וְשׁוֹטִים שֶׁקִּלְקְלוּ עֲתִידִין לִיתֵּן אֶת הַדִּין.

ובדומה למה ששנינו במשנתנו, תנו רבנן [שנו חכמים], שאלו פלוסופין את הזקנים ברומי: אם אלהיכם אין רצונו בעבודה זרה, מפני מה אינו מבטלה? אמרו להם: אילו לדבר שאין העולם צורך לו היו עובדין הרי הוא מבטלה. ואולם הרי הן עובדין לחמה וללבנה ולכוכבים ולמזלות, יאבד עולם מפני השוטים? אלא עולם כמנהגו נוהג, ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין.

דָּבָר אַחֵר: הֲרֵי שֶׁגָּזַל סְאָה שֶׁל חִטִּים [וְהָלַךְ] וּזְרָעָהּ בַּקַּרְקַע – דִּין הוּא שֶׁלֹּא תִּצְמַח, אֶלָּא עוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ נוֹהֵג וְהוֹלֵךְ, וְשׁוֹטִים שֶׁקִּלְקְלוּ עֲתִידִין לִיתֵּן אֶת הַדִּין.

דבר אחר להסביר אותו רעיון בדוגמה אחרת: הרי שגזל אדם סאה של חטים והלך וזרעה בקרקע — דין הוא שלא תצמח, לפי שעשה בה עבירה, אלא עולם כמנהגו נוהג והולך, ושוטים שקלקלו וחטאו הם עתידין ליתן את הדין.

דָּבָר אַחֵר: הֲרֵי שֶׁבָּא עַל אֵשֶׁת חֲבֵירוֹ – דִּין הוּא שֶׁלֹּא תִּתְעַבֵּר, אֶלָּא עוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ נוֹהֵג וְהוֹלֵךְ, וְשׁוֹטִים שֶׁקִּלְקְלוּ עֲתִידִין לִיתֵּן אֶת הַדִּין.

דבר אחר: הרי שבא על אשת חבירו — דין הוא שלא תתעבר, אלא עולם כמנהגו נוהג והולך, ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין.

וְהַיְינוּ דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֹא דַּיָּין לָרְשָׁעִים שֶׁעוֹשִׂין סֶלַע שֶׁלִּי פּוּמְבִּי, אֶלָּא שֶׁמַּטְרִיחִין אוֹתִי וּמַחְתִּימִין אוֹתִי בְּעַל כָּרְחִי.

ומעירים: והיינו [וזהו] שאמר ריש לקיש, אמר הקדוש ברוך הוא: לא דיין (די להם) לרשעים שעושין סלע (מטבע) שלי פומבי הפקר, שמשתמשים בה שלא ברשותי וכנגד רצוני, שהם נואפים ומעברים נשים באיסור, אלא שהם גם מטריחין אותי ומחתימין אותי עליה בעל כרחי, שהרי הקדוש ברוך הוא נותן צורה וחיים לוולד אף שנוצר באיסור.

שָׁאַל פִלוֹסֹפוֹס אֶחָד אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל, כָּתוּב בְּתוֹרַתְכֶם: ״כִּי ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא אֵל קַנָּא״, מִפְּנֵי מָה מִתְקַנֵּא בְּעוֹבְדֶיהָ וְאֵין מִתְקַנֵּא בָּהּ?

ועוד בענין זה שאל פלוספוס אחד את רבן גמליאל, כתוב בתורתכם באיסור עבודה זרה: "כי ה' אלהיך אש אכלה הוא אל קנא" (דברים ד, כד), מפני מה מתקנא בעובדיה ומענישם, ואין מתקנא בה ומשמיד עבודה זרה עצמה?

אָמַר לוֹ: אֶמְשׁוֹל לְךָ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן אֶחָד, וְאוֹתוֹ הַבֵּן הָיָה מְגַדֵּל לוֹ אֶת הַכֶּלֶב וְהֶעֱלָה לוֹ שֵׁם עַל שֵׁם אָבִיו, וּכְשֶׁהוּא נִשְׁבָּע, אוֹמֵר: ״בְּחַיֵּי כֶּלֶב אַבָּא״, כְּשֶׁשָּׁמַע הַמֶּלֶךְ, עַל מִי הוּא כּוֹעֵס, עַל הַבֵּן הוּא כּוֹעֵס אוֹ עַל הַכֶּלֶב הוּא כּוֹעֵס? הֱוֵי אוֹמֵר: עַל הַבֵּן הוּא כּוֹעֵס.

אמר לו: אמשול לך משל, למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שהיה לו בן אחד, ואותו הבן היה מגדל לו את הכלב והעלה (וקרא, כינה) לו לכלב שם על שם אביו, וכשהוא נשבע — אומר: "בחיי כלב אבא", כששמע המלך, על מי הוא כועס, על הבן הוא כועס או על הכלב הוא כועס? הוי אומר: על הבן הוא כועס. כך כשעובדי עבודה זרה קוראים לה אלוה — עליהם הוא כועס, ולא עליה.

אָמַר לוֹ: כֶּלֶב אַתָּה קוֹרֵא אוֹתָהּ? וַהֲלֹא יֵשׁ בָּהּ מַמָּשׁ! אָמַר לוֹ: וּמָה רָאִיתָ? אָמַר לוֹ: פַּעַם אַחַת נָפְלָה דְּלֵיקָה בְּעִירֵנוּ, וְנִשְׂרְפָה כָּל הָעִיר כּוּלָּהּ וְאוֹתוֹ בֵּית עֲבוֹדָה זָרָה לֹא נִשְׂרַף!

אמר לו אותו פלוספוס: כלב אתה קורא אותה לעבודה זרה? והלא יש בה ממש! אמר לו: ומה ראית להוכיח שיש בה ממש? אמר לו: פעם אחת נפלה דליקה בעירנו, ונשרפה כל העיר כולה, ואותו בית עבודה זרה לא נשרף!

אָמַר לוֹ: אֶמְשׁוֹל לְךָ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁסָּרְחָה עָלָיו מְדִינָה, כְּשֶׁהוּא עוֹשֶׂה מִלְחָמָה, עִם הַחַיִּים הוּא עוֹשֶׂה אוֹ עִם הַמֵּתִים הוּא עוֹשֶׂה? הֱוֵי אוֹמֵר: עִם הַחַיִּים הוּא עוֹשֶׂה.

אמר לו רבן גמליאל: אמשול לך משל, למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שסרחה (חטאה) עליו מדינה, כשהוא עושה מלחמה, עם החיים הוא עושה או עם המתים הוא עושה? הוי אומר: עם החיים הוא עושה.

אָמַר לוֹ: כֶּלֶב אַתָּה קוֹרֵא אוֹתָהּ, מֵת אַתָּה קוֹרֵא אוֹתָהּ, אִם כֵּן יְאַבְּדֶנָּה מִן הָעוֹלָם! אָמַר לוֹ: אִילּוּ לְדָבָר שֶׁאֵין הָעוֹלָם צָרִיךְ לוֹ הָיוּ עוֹבְדִין – הֲרֵי הוּא מְבַטְּלָהּ, הֲרֵי הֵן עוֹבְדִין לַחַמָּה וְלַלְּבָנָה, לַכּוֹכָבִים וְלַמַּזָּלוֹת, לַאֲפִיקִים וְלַגֵּאָיוֹת, יְאַבֵּד עוֹלָמוֹ מִפְּנֵי שׁוֹטִים? וְכֵן הוּא אוֹמֵר:

אמר לו: כלב אתה קורא אותה, מת אתה קורא אותה, אם כן יאבדנה מן העולם! אמר לו: אילו לדבר שאין העולם צריך לו היו עובדין — הרי הוא היה מבטלה, אבל הרי הן עובדין לחמה וללבנה, לכוכבים ולמזלות, לאפיקים ולגאיות, יאבד עולמו מפני שוטים? וכן הוא אומר: