עַד כָּאן הוּא מְדַבֵּר בְּקָדָשִׁים שֶׁהִקְדִּישָׁן בִּשְׁעַת אִיסּוּר הַבָּמוֹת וְהִקְרִיבָן בִּשְׁעַת אִיסּוּר הַבָּמוֹת,

עד כאן עד הפסוק שיוזכר להלן, הוא מדבר בפרשה זו בקדשים שהקדישן בשעת איסור הבמות לאחר שהוקם המשכן, והקריבן בשעת איסור הבמות,

שֶׁהֲרֵי עוֹנְשָׁן אָמוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ״ וגו׳. עוֹנֶשׁ שָׁמַעְנוּ, אַזְהָרָה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ״;

שהרי עונשן אמור, שנאמר: "ואל פתח אהל מועד לא הביאו... ונכרת האיש ההוא מקרב עמו" וגו' (ויקרא יז, ד). ומוסיפים: עונש על כך שמענו, אזהרה מנין? תלמוד לומר: "השמר לך פן תעלה עלתיך בכל מקום אשר תראה" (דברים יב, יג), ומסבירה הגמרא: והוא כדברי

וְכִדְרַבִּי אָבִין אָמַר רַבִּי אִילָּא, דְּאָמַר רַבִּי אָבִין אָמַר רַבִּי אִילָּא: כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ״הִשָּׁמֵר״ וּ״פֶּן״ וְ״אַל״ – אֵינוֹ אֶלָּא בְּלֹא תַּעֲשֶׂה;

ר' אבין אמר ר' אילא, שאמר ר' אבין אמר ר' אילא: כל מקום שנאמר "השמר" או "פן" או "אל" — אינו אלא באיסור לא תעשה, אף על פי שלא נאמר במפורש "לא".

מִכָּאן וְאֵילָךְ הוּא מְדַבֵּר בְּקָדָשִׁים שֶׁהִקְדִּישָׁן בִּשְׁעַת הֶיתֵּר הַבָּמוֹת וְהִקְרִיבָן בִּשְׁעַת אִיסּוּר הַבָּמוֹת,

וממשיכה הברייתא: מכאן ואילך הוא הכתוב מדבר בקדשים שהקדישן בשעת היתר הבמות לפני בנין המשכן והקריבן בשעת איסור הבמות, שהוא מצווה להביאם למשכן,

שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים״ – שֶׁהִתַּרְתִּי לְךָ כְּבָר, ״עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה״ – מְלַמֵּד שֶׁכָּל הַזּוֹבֵחַ בְּבָמָה בִּשְׁעַת אִיסּוּר הַבָּמוֹת, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ הוּא זוֹבֵחַ עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה;

שנאמר: "למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זבחים" (ויקרא יז, ה), כלומר זבחים שהתרתי לך כבר, שהיו רגילים לזבוח קודם לכן בכל מקום. ומה שנאמר: "על פני השדה" (ויקרא יז, ה) — מלמד שכל הזובח בבמה בשעת איסור הבמות, מעלה עליו הכתוב כאילו הוא זובח על פני השדה לעבודה זרה.

״וֶהֱבִיאֻם לַה׳״ – זוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה, וּמִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם״;

"והביאם לה'" (ויקרא יז, ה) — זו מצות עשה להביא גם קרבנות אלו למשכן. ומצות לא תעשה שיש בכך מנין? תלמוד לומר: "ולא יזבחו עוד את זבחיהם" (ויקרא יז, ז).

יָכוֹל יְהֵא עָנוּשׁ כָּרֵת? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם״, זֹאת לָהֶם – וְלֹא אַחֶרֶת לָהֶם!

יכול יהא ענוש כרת על כך? תלמוד לומר: "חקת עולם תהיה זאת להם" (ויקרא יז, ח), זאת להם — מצות עשה ואיסור לא תעשה, ולא אחרת להם כלומר, לא יחול עליהם עונש הכרת האמור במי שהקדיש את קרבנו בשעת איסור הבמות. ועל כל פנים, נמצא שאנו למדים מן הכתוב "ולא יזבחו" ענין אחר לגמרי, ולא לענין איסור זביחה לעבודה זרה, כדברי ר' אלעזר!

אֲמַר רָבָא, קְרֵי בֵּיהּ: ״וְלֹא יִזְבְּחוּ״, וּקְרֵי בֵּיהּ: ״וְלֹא עוֹד״.

אמר רבא: יש ללמוד מן הביטוי "ולא יזבחו עוד" שני עניינים, קרי ביה [קרא בו] בפסוק זה: "ולא יזבחו", וקרי ביה [וקרא בו גם]: "ולא עוד", ש"לא" זה משמש לשני עניינים: לענין שלא יזבחו בזמן איסור הבמות, ועוד לענין האיסור שיש בזביחת בהמה לעבודה זרה, אפילו שלא כדרך עבודתה.

מתני׳ מָצָא בְּרֹאשׁוֹ מָעוֹת, כְּסוּת אוֹ כֵּלִים – הֲרֵי אֵלּוּ מוּתָּרִין; פַּרְכִּילֵי עֲנָבִים, וַעֲטָרוֹת שֶׁל שִׁבֳּלִים, וְיֵינוֹת וּשְׁמָנִים וּסְלָתוֹת, וְכָל דָּבָר שֶׁכַּיּוֹצֵא בּוֹ קָרֵב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ – אָסוּר.

מצא בראשו של מרקוליס מעות, או כסות או כלים — הרי אלו מותרין. אם מצא שם פרכילי ענבים, זמורות ועליהם אשכולות של ענבים, או עטרות של שבלים, או יינות ושמנים וסלתות, וכל דבר שכיוצא בו קרב על גבי המזבח — אסור.

גמ׳ מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב חִיָּיא בַּר יוֹסֵף אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעֲיָא, כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״וַתִּרְאוּ אֶת שִׁקּוּצֵיהֶם וְאֵת גִּלֻּלֵיהֶם עֵץ וָאֶבֶן כֶּסֶף וְזָהָב אֲשֶׁר עִמָּהֶם״, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״לֹא תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם״, הָא כֵּיצַד?

על מה ששנינו במשנה שאם מצא בראשו של מרקוליס מעות או כסות וכלים אינם אסורים, שואלים: מנהני מילי [מנין הדברים הללו]? אמר רב חייא בר יוסף אמר ר' אושעיא, כתוב אחד אומר: "ותראו את שקוציהם ואת גלליהם עץ ואבן כסף וזהב אשר עמהם" (דברים כט, טז), וכתוב אחד אומר: "לא תחמד כסף וזהב עליהם" (דברים ז, כה), הא כיצד בכתוב אחד ("אשר עמהם") נאמר גם עץ ואבן, ובשני נאמר רק כסף וזהב ("אשר עליהם")?

עִמָּהֶם דּוּמְיָא דַּעֲלֵיהֶם, מָה עֲלֵיהֶם – דָּבָר שֶׁל נוֹי אָסוּר, שֶׁאֵינוֹ שֶׁל נוֹי מוּתָּר, אַף עִמָּהֶם – דָּבָר שֶׁל נוֹי אָסוּר, וְשֶׁאֵינוֹ שֶׁל נוֹי מוּתָּר.

יש להסביר כי בא הדבר ללמד שהאיסור של מה ש"עמהם" כלומר, מה שנמצא ליד עבודה זרה, הריהו דומיא [דומה] לאיסור של מה ש"עליהם", מה "עליהם" — הוא דבר של נוי (כסף וזהב) ודווקא הוא אסור, אבל דבר שאינו של נוי מותר, אף "עמהם" מה שמצוי לידם — דווקא דבר של נוי אסור, ושאינו של נוי מותר.

וְאֵימָא: עֲלֵיהֶם דּוּמְיָא דְּעִמָּהֶם, מָה עִמָּהֶם – כָּל מַה שֶּׁעִמָּהֶם, אַף עֲלֵיהֶם – כָּל שֶׁעֲלֵיהֶם! אִם כֵּן, לֹא יֹאמַר ״עֲלֵיהֶם״.

ומקשים: ואימא [ואמור] להיפך: "עליהם" דומיא [בדומה] ל"עמהם", מה "עמהם" — כוונתו כל מה שעמהם אף עץ ואבן, אף "עליהם" — כל מה שעליהם! ומשיבים: אם כן, לא יאמר בכלל את הפסוק הזה "עליהם", שהרי אם מה שלידם נאסר — קל וחומר מה שעליהם ממש. אלא יש ללמוד מכאן בהכרח שרק דבר שהוא של נוי אסור.

מָעוֹת דָּבָר שֶׁל נוֹי הוּא! אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: בְּכִיס קָשׁוּר וְתָלוּי לוֹ בְּצַוָּארוֹ.

ומקשים: והרי מעות שבמשנתנו דבר של נוי הוא, והם מותרים אם נמצאו על מרקוליס! אמרי דבי [אומרים על כך בבית מדרשו] של ר' ינאי: לא מדובר שם כשהיו עליו מעות לנוי, אלא בכיס של מעות קשור ותלוי לו בצוארו, ומכאן שלא נעשו לקישוט, אלא כדי לשומרם שם, או כשכר לכמרים.

כְּסוּת דָּבָר שֶׁל נוֹי הוּא! אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: בִּכְסוּת מְקוּפֶּלֶת וּמוּנַּחַת לוֹ עַל רֹאשׁוֹ. כְּלִי דָּבָר שֶׁל נוֹי הוּא! אֲמַר רַב פַּפָּא: דִּסְחִיפָא לֵיהּ מַשְׁכִּילְתָא אַרֵישֵׁיהּ.

ועוד מקשים: כסות שהתירו במשנה, הלוא דבר של נוי הוא! אמרי דבי [אומרים בבית מדרשו] של ר' ינאי: לא מדובר בכסות שלבוש בה הפסל, אלא בכסות מקופלת ומונחת לו על ראשו. ועוד שואלים: כלי שהותר במשנה, הלוא דבר של נוי הוא! אמר רב פפא: הכוונה היא דסחיפא ליה משכילתא ארישיה [שהפוכה לו קדירה על ראשו], שזה ודאי אינו דבר של נוי.

אָמַר רַב אַסִי בַּר חִיָּיא: כָּל שֶׁהוּא לִפְנִים מִן הַקִּלְקָלִין – אֲפִילּוּ מַיִם וּמֶלַח אָסוּר, חוּץ לַקִּלְקָלִין – דָּבָר שֶׁל נוֹי אָסוּר, שֶׁאֵינוֹ שֶׁל נוֹי מוּתָּר. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, נָקְטִינַן: אֵין קִלְקָלִין לֹא לִפְעוֹר וְלֹא לְמַרְקוּלִיס.

אמר רב אסי בר חייא: כל שהוא לפנים מן הקלקלין כלומר, מן המחיצה הפנימית של העבודה הזרה — אפילו היו שם מים ומלח אסור, שוודאי לשם תקרובת עבודה זרה הם שם, והנמצא חוץ לקלקלין — דבר של נוי אסור, שאינו של נוי מותר. אמר ר' יוסי בר חנינא, נקטינן [מוחזקים אנו] שאין דין קלקלין לא לפעור ולא למרקוליס.

לְמַאי? אִילֵימָא דַּאֲפִילּוּ פְּנִים כְּחוּץ דָּמֵי וְשָׁרֵי; הָשְׁתָּא פַּעוּרֵי מְפָעֲרִין קַמֵּיהּ, מַיִם וּמֶלַח לָא מַקְרְבִין לֵיהּ? אֶלָּא, אֲפִילּוּ חוּץ כְּבִפְנִים דָּמֵי וְאָסוּר.

ושואלים: למאי [למה] לאיזה ענין נאמר הדבר? אילימא [אם תאמר] שאפילו מה שהוא לפנים מן הקלקלין כחוץ דמי [נחשב], וגם הוא שרי [מותר] אם אינו של נוי, כגון מים ומלח — הדבר תמוה, שכן השתא פעורי מפערין קמיה [עכשיו, הרי מפערים בפניו בצואה], מים ומלח לא מקרבין ליה [מקריבים לו]? אלא ודאי צריך לפרש להיפך: בפעור ומרקוליס אפילו חוץ כבפנים דמי [נחשב] ואסור כל דבר, שכל דבר נחשב לעבודה זרה זו כדבר של נוי.

מתני׳ עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁהָיָה לָהּ גִּינָּה אוֹ מֶרְחָץ – נֶהֱנִין מֵהֶן שֶׁלֹּא בְּטוֹבָה, וְאֵין נֶהֱנִין מֵהֶן בְּטוֹבָה; הָיָה שֶׁלָּהּ וְשֶׁל אֲחֵרִים – נֶהֱנִין מֵהֶן בֵּין בְּטוֹבָה וּבֵין שֶׁלֹּא בְּטוֹבָה. עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל נָכְרִי אֲסוּרָה מִיָּד, וְשֶׁל יִשְׂרָאֵל – אֵין אֲסוּרָה עַד שֶׁתֵּיעָבֵד.

עבודה זרה שהיה לה גינה או מרחץ — נהנין מהן שלא בטובה כלומר, בזמן שאינו משלם שכר לעבודה זרה, ואין נהנין מהן בטובה. היה המרחץ או הגינה שלה ושל אחרים — נהנין מהן בין בטובה ובין שלא בטובה. ובענין אחר: פסל או צורה של עבודה זרה של נכרי — אסורה מיד כשעשאוה לצורך זה, ושל ישראל — אין אסורה עד שתיעבד בפועל.

גמ׳ אָמַר אַבַּיֵי: בְּטוֹבָה – בְּטוֹבַת כּוֹמָרִין, שֶׁלֹּא בְּטוֹבָה – שֶׁלֹּא בְּטוֹבַת כּוֹמָרִין, לְאַפּוּקֵי טוֹבַת עוֹבְדֶיהָ דְּשָׁרֵי.

אמר אביי: מה שאמרו שאסור ליהנות מן הגינה או מרחץ של עבודה זרה בטובה — כוונתו בטובת כומרין שמעלה להם שכר, שלא בטובה — שלא בטובת כומרין; לאפוקי [להוציא] טובת עובדיה של עבודה זרה זו, שאינם כמרים אלא רק עובדים אותה סתם, דשרי [שמותר] ליהנות מהם בשכר.

אִיכָּא דְּמַתְנֵי לָהּ אַסֵּיפָא: הָיָה שֶׁלָּהּ וְשֶׁל אֲחֵרִים – נֶהֱנִין מֵהֶן בְּטוֹבָה וְשֶׁלֹּא בְּטוֹבָה; אָמַר אַבַּיֵי: בְּטוֹבָה – בְּטוֹבַת אֲחֵרִים, שֶׁלֹּא בְּטוֹבָה – שֶׁלֹּא בְּטוֹבַת כּוֹמָרִין.

איכא דמתני לה אסיפא [יש ששונה את דברי אביי על סופה של המשנה]: היה שלה ושל אחרים — נהנין מהן בטובה ושלא בטובה. אמר אביי: בטובה — כוונתו בטובת אחרים, שלא בטובה — שלא בטובת כומרין, אבל בטובת כומרים — אסור.

מַאן דְּמַתְנֵי אַסֵּיפָא – כָּל שֶׁכֵּן אַרֵישָׁא, וּמַאן דְּמַתְנֵי אַרֵישָׁא, אֲבָל אַסֵּיפָא כֵּיוָן דְּאִיכָּא אֲחֵרִים בַּהֲדָהּ, אֲפִילּוּ בְּטוֹבַת כּוֹמָרִין נַמִי שַׁפִּיר דָּמֵי.

ומעירים: מאן דמתני אסיפא [מי ששונה את דברי אביי על הסוף] שאם היה שלה ושל אחרים אסור בטובת כומרים — כל שכן שהוא שונה ארישא [על ראשה], כשכולה של עבודה זרה. ומאן דמתני ארישא [ומי ששונה על ראשה] — דווקא שם אסור, אבל אסיפא [על סופה], כיון דאיכא [שיש] אחרים בהדה [יחד איתה], אפילו בטובת כומרין נמי שפיר דמי [גם כן מותר הדבר].

״עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל נָכְרִי אֲסוּרָה מִיָּד״. מַתְנִיתִין מַנִּי? רַבִּי עֲקִיבָא הִיא; דְּתַנְיָא: ״אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם״ – בְּכֵלִים שֶׁנִּשְׁתַּמְּשׁוּ בָּהֶן לַעֲבוֹדָה זָרָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר;

שנינו במשנה: עבודה זרה של נכרי אסורה מיד. ומעירים: מתניתין מני [משנתנו כשיטת מי היא]? שיטת ר' עקיבא היא. דתניא [ששנויה ברייתא]: "אבד תאבדון את כל המקמות אשר עבדו שם הגוים" (דברים יב, ב), בכלים שנשתמשו בהן הגוים לעבודה זרה הכתוב מדבר.

יָכוֹל עֲשָׂאוּם וְלֹא גְּמָרוּם, גְּמָרוּם וְלֹא הֱבִיאוּם, הֱבִיאוּם וְלֹא נִשְׁתַּמְּשׁוּ בָּהֶן, יָכוֹל יְהוּ אֲסוּרִים? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם״ – שֶׁאֵין אֲסוּרִין עַד שֶׁיֵּעָבְדוּ; מִכָּאן אָמְרוּ: עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל נָכְרִי אֵינָהּ אֲסוּרָה עַד שֶׁתֵּיעָבֵד, וְשֶׁל יִשְׂרָאֵל – אֲסוּרָה מִיָּד, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל.

יכול עשאום לשם עבודה זרה ולא גמרום, גמרום ולא הביאום, הביאום ולא נשתמשו בהן, יכול יהו אסורים? תלמוד לומר: "אשר עבדו שם הגוים", לומר שאין אסורין עד שיעבדו; מכאן אמרו: עבודה זרה של נכרי — אינה אסורה עד שתיעבד, ושל ישראל — אסורה מיד, אלו דברי ר' ישמעאל.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, חִילּוּף הַדְּבָרִים: עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל נָכְרִי אֲסוּרָה מִיָּד, וְשֶׁל יִשְׂרָאֵל – עַד שֶׁתֵּיעָבֵד.

ר' עקיבא אומר, חילוף הדברים: עבודה זרה של נכרי — אסורה מיד, ושל ישראל — אינה אסורה עד שתיעבד, ומשנתנו היא, איפוא, כשיטת ר' עקיבא. ודנים בגופה של אותה ברייתא.

אָמַר מָר: בְּכֵלִים שֶׁנִּשְׁתַּמְּשׁוּ בָּהֶן לַעֲבוֹדָה זָרָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר. הָא ״מְקוֹמוֹת״ כְּתִיב! אִם אֵינוֹ עִנְיָן לִמְקוֹמוֹת, דְּלָא מִיתַּסְרִי, דִּכְתִיב: ״אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים״ – וְלֹא הֶהָרִים אֱלֹהֵיהֶם,

אמר מר [החכם]: בכלים שנשתמשו בהן לעבודה זרה הכתוב מדבר. ומקשים: הא "מקומות" כתיב [נאמר] בכתוב, ולא כלים! ומשיבים: אם אינו ענין למקומות, דלא מיתסרי [שאין המקומות עצמם נאסרים], דכתיב [שנאמר]: "אלהיהם על ההרים" (דברים יב, ב), ומכאן אנו מדייקים: ולא ההרים אלהיהם, שאין ההרים נאסרים,