מוּתָּרוֹת, יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵבִיא אֲבָנִים מִן הַמַּרְקוּלִיס וְחִיפָּה בָּהֶן דְּרָכִים וּסְרַטֵיאוֹת – אֲסוּרוֹת; וְלֵית נַגָּר וְלָא בַּר נַגָּר דִּיפָרְקִינָהּ.

מותרות, ישראל שהביא אבנים מן המרקוליס וחיפה בהן דרכים וסרטיאות — אסורות, ולית נגר ולא בר נגר דיפרקינה [ואין אומן ולא בן אומן שיפתור אותה], כלומר, אין חכם או בן חכם שיכול לפתור את הקושי שיש בכך.

אֲמַר רַב שֵׁשֶׁת: אֲנָא לָא נַגָּר אֲנָא וְלָא בַּר נַגָּר אֲנָא, וּפָרֵיקְנָא לֵיהּ: מַאי קוּשְׁיָא לֵיהּ? דְּרַב גִּידֵּל – בָּעֵינָא כְּעֵין פְּנִים וְלֵיכָּא.

אמר רב ששת: אנא לא נגר אנא ולא בר נגר אנא ופריקנא ליה [אני לא אומן אני ולא בן אומן אני ואפתור אותה]: מאי קושיא ליה [מה קשה לו] בענין זה? מה שאמר רב גידל, שתקרובת עבודה זרה אין לה ביטול לעולם, אולם לכך יש תשובה: כדי לאסור התקרובת בעינא [צריכים אנו] שתהא כעין תקרובת של פנים של המקדש, וליכא [ואין כאן], שאין מקריבים אבנים במקדש.

אֲמַר רַב יוֹסֵף בַּר אַבָּא: אִיקְלַע רַבָּה בַּר יִרְמְיָה לְאַתְרִין, וַאֲתָא וְאַיְיתֵי מַתְנִיתָא בִּידֵיהּ: מַתְלִיעִין וּמְזַהֲמִין בַּשְּׁבִיעִית, וְאֵין מַתְלִיעִין וּמְזַהֲמִין בַּמּוֹעֵד,

ובדומה לזה אמר רב יוסף בר אבא: איקלע [נזדמן] רבה בר ירמיה לאתרין [למקומנו], ואתא ואייתי מתניתא בידיה [ובא והביא ברייתא בידו]: מתליעין מוציאים תולעים מן האילן, ומזהמין שמים זבל על פצע שבאילן בשביעית (בשנת השמיטה), ואין מתליעין ומזהמין במועד (בחול המועד).

כָּאן וְכָאן אֵין מְגַזְּמִין, וְסָכִין שֶׁמֶן לַגִּזּוּם בֵּין בַּמּוֹעֵד בֵּין בַּשְּׁבִיעִית; וְלֵית נַגָּר וְלָא בַּר נַגָּר דִּיפָרְקִינָהּ.

כאן וכאן, בין בשביעית בין בחול המועד, אין מגזמין (גוזמים את הענפים לצורך האילן), ואולם אם גזם קודם לכן, סכין שמן למקום הגזום בין במועד בין בשביעית, כדי שלא יינזק האילן. ולית נגר ולא בר נגר דיפרקינה [ואין אומן ולא בן אומן שיפתור אותה].

אֲמַר רָבִינָא: אֲנָא לָא נַגָּר אֲנָא וְלָא בַּר נַגָּר אֲנָא, וּמְפָרְקִינָא לָהּ: מַאי קָא קַשְׁיָא לֵיהּ? אִילֵימָא מוֹעֵד אַשְּׁבִיעִית קָא קַשְׁיָא לֵיהּ: מַאי שְׁנָא שְׁבִיעִית דְּשָׁרֵי, וּמַאי שְׁנָא מוֹעֵד דְּאָסוּר? מִי דָּמֵי? שְׁבִיעִית – מְלָאכָה אָסַר רַחֲמָנָא, טִירְחָא שָׁרֵי, מוֹעֵד – אֲפִילּוּ טִירְחָא נַמִי אָסוּר!

אמר רבינא: אנא לא נגר אנא ולא בר נגר אנא ומפרקינא לה [אני לא אומן אני ולא בן אומן אני ואפתור אותה]: מאי קא קשיא ליה [מה היה קשה לו]? אילימא [אם נאמר] ממועד על שביעית קא קשיא ליה [קשה לו], והשאלה היתה: מאי שנא [במה שונה] שביעית דשרי [שמותר] להתליע ולזהם, ומאי שנא [ובמה שונה] מועד שאסר? על כך יש להשיב: מי דמי [האם דומים הדברים]? שביעית — דווקא מלאכה של עבודת האדמה אסור רחמנא [אסרה התורה], אבל טירחא בכל דבר אחר שרי [מותרת], ואילו מועד — אפילו טירחא נמי [גם כן] אסור, שהרי מועד הוא!

וְאֶלָּא זִיהוּם אַגִּיזּוּם קָא קַשְׁיָא לֵיהּ: מַאי שְׁנָא זִיהוּם דְּשָׁרֵי, וּמַאי שְׁנָא גִּיזּוּם דְּאָסוּר? מִי דָּמֵי? זִיהוּם אוֹקוֹמֵי אִילָנָא וְשָׁרֵי, גִּיזּוּם אַבְרוּיֵי אִילָנָא וְאָסוּר!

ואלא מדין זיהום על דין גיזום קא קשיא ליה [קשה לו]: מאי שנא [מה שונה] זיהום דשרי [שהוא מותר], ומאי שנא [ומה שונה] גיזום שהוא אסור? על כך יש להשיב: מי דמי [האם דומים הדברים]? זיהום אוקומי אילנא, ושרי [העמדת, קיום האילן הוא, שלא יתקלקל, ומותר], גיזום אברויי אילנא [הבריית האילן הוא] שמשביחו וגורם לו שיצמח יותר, ודבר זה אסור!

וְאֶלָּא זִיהוּם אַזִּיהוּם קָא קַשְׁיָא לֵיהּ, דְּקָתָנֵי: מַתְלִיעִין וּמְזַהֲמִין בַּשְּׁבִיעִית, וּרְמִינְהִי: מְזַהֲמִין אֶת הַנְּטִיעוֹת, וְכוֹרְכִין אוֹתָן, וְקוֹטְמִין אוֹתָן, וְעוֹשִׂין לָהֶם בָּתִּים, וּמַשְׁקִין אוֹתָן עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה; עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה אִין, בַּשְּׁבִיעִית לָא!

ואלא תאמר שמדין זיהום על דין זיהום קא קשיא ליה [קשה לו], דקתני [ששנינו] בברייתא: מתליעין ומזהמין בשביעית. ורמינהי [ומשליכים על כך] ממה ששנינו במשנה במסכת שביעית: מזהמין את הנטיעות (עצים צעירים), וכורכין אותן, וקוטמין אותן, ועושין להם בתים (גדרות) מסביב, ומשקין אותן, עד ראש השנה של שנת השביעית. ונדייק מכאן: עד ראש השנה — אין [כן], בשביעית עצמה — לא!

וְדִלְמָא כִּדְרַב עוּקְבָא בַּר חָמָא, דְּאָמַר רַב עוּקְבָא בַּר חָמָא: תְּרֵי קִשְׁקוּשֵׁי הָווּ, חַד לְאַבְרוּיֵי אִילָנָא וְאָסוּר, וְחַד לְסַתּוּמֵי פִּילֵי וְשָׁרֵי; הָכִי נַמִי תְּרֵי זִיהֲמוּמֵי הָוֵי, חַד לְאוֹקוֹמֵי אִילָנֵי וְשָׁרֵי, וְחַד לְאַבְרוּיֵי אִילָנֵי וְאָסוּר!

על כך יש להשיב: ודלמא [ושמא] יש להסביר זאת כדברי רב עוקבא בר חמא, שאמר רב עוקבא בר חמא: תרי קשקושי הוו [שני מיני קשקוש, עידור, הם], חד לאברויי אילנא [אחד מהם לחיזוק האילן] ואסור, וחד לסתומי פילי ושרי [ואחד לסיתום הסדקים ומותר] כדי למנוע נזק. הכי נמי תרי זיהמומי הוי [כך גם כן שני מיני זיהום הם], חד לאוקומי אילני ושרי [אחד מהם להעמיד את האילנות ומותר], וחד לאברויי אילני [ואחד להבריא, להצמיח את האילנות] ואסור!

וְאֶלָּא סִיכָה אַסִּיכָה קָא קַשְׁיָא לֵיהּ, דְּקָתָנֵי: סָכִין שֶׁמֶן לַגִּזּוּם בֵּין בַּמּוֹעֵד וּבֵין בַּשְּׁבִיעִית; וּרְמִינְהִי: סָכִין אֶת הַפַּגִּין, וּמְנַקְּבִין וּמְפַטְּמִין אוֹתָן עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה; עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה אִין, בַּשְּׁבִיעִית לָא!

ואלא תאמר כי מענין סיכה על סיכה קא קשיא ליה [קשה לו], דקתני [ששנה] בברייתא: סכין שמן לגזום בין במועד ובין בשביעית, ורמינהי [ומשליכים על כך] ממה ששנינו במסכת שביעית: סכין בשמן את הפגין התאנים שלא הבשילו, וכן מנקבין את הפגין, ומפטמין אותן עד ראש השנה. ונדייק מכאן: עד ראש השנה — אין [כן], בשביעית — לא!

מִי דָּמֵי? הָכָא אוֹקוֹמֵי אִילָנָא וְשָׁרֵי, הָתָם פִּטּוּמֵי פֵּירָא וְאָסוּר!

אולם גם כאן יש לדחות: מי דמי [האם דומים הדברים]? הכא [כאן] כשסכים על מקום הגיזום, הסיכה מטרתה היא אוקומי אילנא, ושרי [להעמיד את האילן כדי שלא יינזק, ומותר], התם [שם] מטרת הסיכה היא פטומי פירא [פיטום, השמנת הפרי], ואסור!

אֲמַר לֵיהּ רַב סַמָּא בְּרֵיהּ דְּרַב אַשִׁי לְרָבִינָא: בַּר יִרְמְיָה, סִיכָה דְּמוֹעֵד אַזִּיהוּם דְּמוֹעֵד קָא קַשְׁיָא לֵיהּ: מִכְּדִי הַאי אוֹקוֹמֵי וְהַאי אוֹקוֹמֵי, מַאי שְׁנָא הַאי דְּשָׁרֵי, וּמַאי שְׁנָא הַאי דְּאָסוּר? הַיְינוּ דְּקָאָמַר לֵיהּ: לֵית נַגָּר וְלָא בַּר נַגָּר דִּיפָרְקִינָהּ.

אמר ליה [לו] רב סמא בריה [בנו] של רב אשי לרבינא: רבה בר ירמיה, מענין סיכה של מועד על זיהום של מועד קא קשיא ליה [קשה לו]: מכדי האי אוקומי והאי אוקומי [הואיל וזה להעמיד וזה להעמיד], מאי שנא האי דשרי [מה שונה זה שמותר], ומאי שנא האי [ומה שונה זה] שאסור? היינו דקאמר ליה [זהו שאמר לו]: לית נגר ולא בר נגר דיפרקינה [אין אומן ולא בן אומן שיפתור אותה].

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁעוֹבְדִין אוֹתָהּ בְּמַקֵּל, שָׁבַר מַקֵּל בְּפָנֶיהָ – חַיָּיב, זָרַק מַקֵּל בְּפָנֶיהָ – פָּטוּר. אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי לְרָבָא: מַאי שְׁנָא שָׁבַר? דַּהֲוָה לֵיהּ כְּעֵין זְבִיחָה; זָרַק נַמִי הֲוָה לֵיהּ כְּעֵין זְרִיקָה! אֲמַר לֵיהּ: בָּעֵינָא זְרִיקָה מִשְׁתַּבֶּרֶת וְלֵיכָּא.

ושבים לדון בדין משנתנו. אמר רב יהודה אמר רב: עבודה זרה שעובדין אותה במקל, כגון שמרעישים לפניה בהכאות מקל, אם שבר מקל בפניה — חייב, אם זרק מקל בפניה — פטור. אמר ליה [לו] אביי לרבא: מאי שנא [במה שונה] שבר? דהוה ליה [שהרי הוא] כעין זביחה, ששבירת המקל דומה לשחיטת בהמה למקדש, והרי זרק נמי הוה ליה [גם כן הרי הוא] כעין זריקה שזורקים את הדם על קרנות המזבח! אמר ליה [לו]: כדי שיהיה הדבר מעין זריקת הדם בעינא [צריכים אנו] זריקה משתברת שהדבר הנזרק מתחלק לטיפות, ולא בגוף אחד, וליכא [ואין כאן].

אֵיתִיבֵיהּ: סָפַת לָהּ צוֹאָה, אוֹ שֶׁנִּסֵּךְ לְפָנֶיהָ עָבִיט שֶׁל מֵימֵי רַגְלַיִם

איתיביה [הקשה לו] ממה ששנינו בברייתא: ספת [האכיל] לה לעבודה זרה צואה, או שנסך לפניה עביט של מימי רגלים, אף שהם דברים מאוסים —