בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל״; בְּנֵי כְפוּיֵי טוֹבָה – דִּכְתִיב: ״הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִיא נָתְנָה לִי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל״.

בלחם הקלקל" (במדבר כא, ה); שכך גינו את המן, אף שהיה משובח שבמאכלים. בני כפויי טובה — דכתיב [שנאמר] שאמר אדם הראשון, לאחר שחטא בעץ הדעת: "האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואכל" (בראשית ג, יב). ומשמע מדבריו שניתנה לו לרעתו, והחטיאתו, בעוד שה' נתנה לו להיות עזר כנגדו.

אַף מֹשֶׁה רַבֵּינוּ לֹא רְמָזָהּ לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא לְאַחַר אַרְבָּעִים שָׁנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה״, וּכְתִיב: ״וְלֹא נָתַן ה׳ לָכֶם לֵב״ וגו׳. אֲמַר רַבָּה, שְׁמַע מִינָּהּ: לָא קָאֵי אִינִישׁ אַדַּעְתֵּיהּ דְּרַבֵּיהּ עַד אַרְבְּעִין שְׁנִין.

ומוסיפים: אף משה רבינו, שאמר דבר זה לישראל, לא רמזה להן לישראל על שלא ביקשו בקשה זו, אלא לאחר ארבעים שנה, שנאמר: "ואולך אתכם במדבר ארבעים שנה" (ראה דברים כט, ד), הרי שמדובר היה ארבעים שנה לאחר מתן תורה, וכתיב [ונאמר] בדברי משה אז: "ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע עד היום הזה" (דברים כט, ג). אמר רבה, שמע מינה [למד מכאן]: לא קאי איניש אדעתיה דרביה עד ארבעין שנין [אין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה], שהרי משה אמר זאת לישראל רק לאחר ארבעים שנה.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי בְּנָאָה, מַאי דִּכְתִיב: ״אַשְׁרֵיכֶם זֹרְעֵי עַל כָּל מָיִם מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר״? אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל, בִּזְמַן שֶׁעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים – יִצְרָם מָסוּר בְּיָדָם וְאֵין הֵם מְסוּרִים בְּיַד יִצְרָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַשְׁרֵיכֶם זֹרְעֵי עַל כָּל מָיִם״, וְאֵין זְרִיעָה אֶלָּא צְדָקָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה וְקִצְרוּ לְפִי חֶסֶד״, וְאֵין מַיִם אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם״.

אמר ר' יוחנן משום [משמו] של ר' בנאה, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "אשריכם זרעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור" (ישעיהו לב, כ) — אשריהם ישראל, בזמן שעוסקין בתורה ובגמילות חסדים — יצרם מסור בידם ואין הם מסורים ביד יצרם, שנאמר: "אשריכם זרעי על כל מים", ואין זריעה אלא צדקה, שנאמר: "זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד" (הושע י, יב), ואין מים אלא תורה, שנאמר: "הוי כל צמא לכו למים" (ישעיהו נה, א).

״מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר״, תָּנָא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ: לְעוֹלָם יָשִׂים אָדָם עַצְמוֹ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה כְּשׁוֹר לָעוֹל וְכַחֲמוֹר לְמַשְּׂאוֹי.

ובפירוש הביטוי "משלחי רגל השור והחמור" לפי דרך זו, תנא [שנה התנא] דבי אליהו: לעולם ישים אדם עצמו על דברי תורה כשור לעול וכחמור למשאוי.

״שְׁלֹשָׁה יָמִים אָסוּר לָשֵׂאת וְלָתֵת עִמָּהֶם״ וכו׳. וּמִי בָּעֵינַן כּוּלֵּי הַאי?

לאחר הקדמה ארוכה זו באים לביאור המשנה. שנינו במשנה שלפני אידיהם של גוים שלשה ימים אסור לשאת ולתת עמהם. ושואלים: ומי בעינן כולי האי [והאם צריכים כל כך] הרבה ימים לקנות בהמה לצורך החג, שאנו אוסרים למכור להם קודם חגיהם?

וְהָתְנַן: בְּאַרְבָּעָה פְּרָקִים בַּשָּׁנָה, הַמּוֹכֵר בְּהֵמָה לַחֲבֵירוֹ צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ: ״אִמָּהּ מָכַרְתִּי לִשְׁחוֹט״ ״בִּתָּהּ מָכַרְתִּי לִשְׁחוֹט״,

והתנן [והרי שנינו במשנה]: בארבעה פרקים (זמנים) בשנה, המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו: אמה של בהמה זו שאני מוכר לך מכרתי היום כדי לשחוט, או את בתה של זו מכרתי לשחוט, כדי שקונה זו לא ישחט באותו היום את הבהמה שהוא קונה, ויגרום שיישחטו בהמה ובתה ביום אחד ויעבור על איסור "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כב, כח).

וְאֵלּוּ הֵן: עֶרֶב יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חַג, עֶרֶב יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, וְעֶרֶב עֲצֶרֶת, וְעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה, וּכְדִבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי – אַף עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים בַּגָּלִיל!

ואלו הן ארבעה פרקים אלה: ערב יום טוב האחרון של חג (סוכות), ערב יום טוב הראשון של פסח, וערב עצרת (שבועות), וערב ראש השנה, וכדברי ר' יוסי הגלילי — אף ערב יום הכפורים בגליל! משמע שיום אחד קודם החג עוסקים בהכנות לחג, ומדוע כאן אוסרים שלושה ימים?

הָתָם דְּלַאֲכִילָה – סַגְיָא בְּחַד יוֹמָא, הָכָא דִּלְהַקְרָבָה – בָּעֵינַן תְּלָתָא יוֹמֵי. וּלְהַקְרָבָה סָגֵי בִּתְלָתָא יוֹמֵי? וְהָתְנַן: שׁוֹאֲלִין בְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח קוֹדֶם הַפֶּסַח שְׁלֹשִׁים יוֹם, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת!

ומשיבים: התם [שם] לעניין "אותו ואת בנו", שלצורך אכילה קונים את הבהמה, סגיא בחד יומא [די ביום אחד] להכנות. הכא [כאן], שלצורך הקרבה לעבודה זרה הם מתכוננים, בעינן תלתא יומי [צריכים שלושה ימים] למצוא בהמה הראויה לכך, שאין בה מום. ושואלים: ולהקרבה סגי בתלתא יומי [די בשלושה ימים]? והתנן [והרי שנינו]: שואלין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום, רבן שמעון בן גמליאל אומר: שתי שבתות (שבועות). משמע שכדי להכין להקרבה צריך הרבה יותר זמן!

אֲנַן דִּשְׁכִיחִי מוּמִין דְּפָסְלִי, אֲפִילּוּ בְּדוּקִּין שֶׁבָּעַיִן – בָּעֵינַן תְּלָתִין יוֹמִין, אִינְהוּ דִּמְחוּסַּר אֵבֶר אִית לְהוּ – בִּתְלָתָא יוֹמֵי סָגֵי;

ודוחים: מכאן אין להקשות, אנן דשכיחי מומין דפסלי [אנו, אצלנו היהודים, שמצויים בדינינו מומים רבים שפוסלים את הקרבן], ואפילו בדוקין (בתבלול) שבעין, בעינן תלתין יומין [צריכים אנו שלושים יום] להתכונן לצורך קרבנות החג, אינהו [הם] הגוים, שרק פסול של מחוסר אבר אית להו [יש להם], שרק בהמה מחוסרת איבר שלם פסולה עבורם לקרבן, על כן בתלתא יומי סגי [בשלושה ימים די להם], ש

דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִנַּיִן לִמְחוּסַּר אֵבֶר דְּאָסוּר לִבְנֵי נֹחַ? דִּכְתִיב: ״וּמִכָּל הַחַי מִכָּל בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל״ וגו׳, אָמְרָה תּוֹרָה: הָבֵא בְּהֵמָה שֶׁחַיִּין רָאשֵׁי אֵבָרִים שֶׁלָּהּ.

אמר ר' אלעזר: מנין למחוסר אבר שאסור לבני נח להקריב לשמים? דכתיב [שנאמר] בדברי ה' לנח: "ומכל החי מכל בשר שנים מכל תביא אל התיבה להחיות אתך" (בראשית ו, יט), אמרה תורה: הבא בהמה שחיין ראשי אברים שלה, לכן הוא קורא לזה "מכל החי", ומקצת מאלה נועדו אחר כך להקרבה.

הַאי מִיבָּעֵי לֵיהּ לְמַעוּטֵי טְרֵיפָה דְּלָא! טְרֵיפָה מִ״לְחַיּוֹת זֶרַע״ נַפְקָא. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר: טְרֵיפָה אֵינָהּ יוֹלֶדֶת,

ומקשים: האי מיבעי ליה למעוטי טריפה דלא [פסוק זה צריך אותו כדי למעט טריפה שאינה] כשרה לקרבן! ודוחים: פסול טריפה לקרבן מ"לחיות זרע" (בראשית ז, ג), נפקא [יוצאת], נלמדת, שהרי טריפה אינה יכולה להוליד. ושואלים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לשיטת מי שאומר] שטריפה אינה יולדת, אם כן, מן הכתוב "לחיות זרע" למדים לענין טריפה, ו"מכל החי" — לענין מחוסר אבר.