מתני׳ לֹא יֵשֵׁב בְּצִילָּהּ, וְאִם יָשַׁב – טָהוֹר; וְלֹא יַעֲבוֹר תַּחְתֶּיהָ, וְאִם עָבַר – טָמֵא. הָיְתָה גּוֹזֶלֶת אֶת הָרַבִּים, וְעָבַר תַּחְתֶּיהָ – טָהוֹר.

לא ישב בצילה של אשירה, גם אם אינו יושב תחתיה ממש, כלומר תחת ענפיה, שהרי הוא נהנה כך מעבודה זרה, ואם ישב — טהור. ולא יעבור תחתיה ממש, ואם עבר — טמא. אבל אם היתה גוזלת את הרבים שענפיה יוצאים לרשות הרבים, ועבר תחתיה — טהור.

גמ׳ ״לֹא יֵשֵׁב בְּצִילָּהּ״. פְּשִׁיטָא! אֲמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לָא נִצְרְכָא אֶלָּא לְצֵל צִילָּהּ.

שנינו במשנה: לא ישב בצילה. ושואלים: פשיטא [פשוט] שכן הוא, שהרי נמצא נהנה מעבודה זרה! אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: לא נצרכא [נצרכה] הלכה זו אלא לצל צילה, כלומר, לצל המתארך שלה, שהוא ארוך מקומתה של האשירה עצמה.

מִכְּלָל דִּבְצֵל קוֹמָתָהּ, אִם יָשַׁב טָמֵא? לָא, דַּאֲפִילּוּ לְצֵל קוֹמָתָהּ נַמִי, אִם יָשַׁב טָהוֹר; וְהָא קָא מַשְׁמַע לָן: דַּאֲפִילּוּ לְצֵל צִילָּהּ לֹא יֵשֵׁב.

ושואלים: האם מכלל דברים אלה נלמד שבצל שהוא באורך קומתה, אם ישב — טמא? ודוחים: לא, יש לפרש שאפילו לצל קומתה נמי [גם כן], אם ישב — טהור, והא קא משמע לן [ודבר זה משמיע לנו], שאפילו לצל צילה לא ישב לכתחילה.

אִיכָּא דְּמַתְנֵי לָהּ אַסֵּיפָא: ״וְאִם יָשַׁב טָהוֹר״. פְּשִׁיטָא! אֲמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לָא נִצְרְכָא אֶלָּא לְצֵל קוֹמָתָהּ. מִכְּלָל דִּלְצֵל צִילָּהּ אֲפִילּוּ לְכַתְּחִלָּה יֵשֵׁב? לָא, הָא קָא מַשְׁמַע לָן: דַּאֲפִילּוּ לְצֵל קוֹמָתָהּ, אִם יָשַׁב טָהוֹר.

איכא דמתני לה אסיפא [יש שהיו שונים דבר זה על הסוף, הקטע הבא של המשנה] ששנינו בו: ואם ישב — טהור. ושואלים: פשיטא [פשוט] שכן הוא! אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: לא נצרכא [נצרכה] הלכה זו אלא לצל קומתה. ותוהים: מכלל הדברים תלמד שלצל צילה אפילו לכתחלה ישב? ודוחים: לא, הא קא משמע לן [דבר זה משמיע לנו], שאפילו לצל קומתה, אם ישב — טהור.

״וְלֹא יַעֲבוֹר תַּחְתֶּיהָ, וְאִם עָבַר – טָמֵא״. מַאי טַעְמָא? אִי אֶפְשָׁר דְּלֵיכָּא תִּקְרוֹבֶת עֲבוֹדָה זָרָה.

ועוד שנינו במשנה: ולא יעבור תחתיה, ואם עבר — טמא. ומסבירים: מאי טעמא [מה הטעם] שהוא טמא? אי אפשר דליכא [שאין] תקרובת עבודה זרה מתחת לעץ, והיא מטמאת. וכיון שהעץ מאהיל על הטומאה ועליו — הריהו נטמא מחמת אוהל הטומאה.

מַנִּי? רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא הִיא; דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: מִנַּיִן לְתִקְרוֹבֶת עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁמְּטַמְּאָה בְּאֹהֶל? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּצָּמְדוּ לְבַעַל פְּעוֹר וַיֹּאכְלוּ זִבְחֵי מֵתִים״, מַה מֵּת מְטַמֵּא בְּאֹהֶל, אַף תִּקְרוֹבֶת עֲבוֹדָה זָרָה מְטַמֵּא בְּאֹהֶל.

ומעירים: מני [שיטת מי היא]? שיטת ר' יהודה בן בתירא היא. דתניא [ששנויה ברייתא], ר' יהודה בן בתירא אומר: מנין לתקרובת עבודה זרה שמטמאה באהל כמת? שנאמר: "ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים" (תהלים קו, כח) כלומר, זבחים שזבחו לעבודה זרה, ומן ההשוואה בכתוב נלמד: מה מת מטמא באהל — אף תקרובת עבודה זרה מטמא באהל.

״הָיְתָה גּוֹזֶלֶת אֶת הָרַבִּים, וְעָבַר תַּחְתֶּיהָ – טָהוֹר״. אִיבַּעֲיָא לְהוּ: עָבַר אוֹ עוֹבֵר? רַבִּי יִצְחָק בֶּן אֶלְעָזָר מִשְּׁמֵיהּ דְּחִזְקִיָּה אָמַר: עוֹבֵר, וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אִם עָבַר.

שנינו במשנה: היתה גוזלת את הרבים, ועבר תחתיה — טהור. איבעיא להו [נשאלה להם, לחכמים] השאלה: האם הלשון היא לשון דיעבד, שאם עבר תחתיה טהור, ואולם לכתחילה אין לעשות כן, או הכוונה שלכתחילה עובר תחתיה וטהור? ר' יצחק בן אלעזר משמיה [משמו] של חזקיה אמר: עובר תחתיה לכתחילה, ור' יוחנן אמר: אם עבר.

וְלָא פְּלִיגִי: הָא דְּאִיכָּא דִּירְכָּא אַחֲרִינָא, הָא דְּלֵיכָּא דִּירְכָּא אַחֲרִינָא.

ומעירים: ולא פליגי [ואין הם חלוקים בהלכה]: הא דאיכא דירכא אחרינא [זה שיש דרך אחרת] לעבור בה, ואז לא יעבור לכתחילה, הא דליכא דירכא אחרינא [זה שאין דרך אחרת], ואז עובר תחתיה אפילו לכתחילה.

אֲמַר לֵיהּ רַב שֵׁשֶׁת לְשַׁמָּעֵיהּ: כִּי מָטֵית לְהָתָם אַרְהִיטֵנִי. הֵיכִי דָּמֵי? אִי דְּלֵיכָּא דִּירְכָּא אַחֲרִינָא – לָמָּה לִי ״אַרְהִיטֵנִי״? מִישְׁרָא שָׁרֵי! וְאִי דְּאִיכָּא דִּירְכָּא אַחֲרִינָא, כִּי אֲמַר ״אַרְהִיטֵנִי״ מִי שָׁרֵי?

מסופר, אמר ליה [לו] רב ששת, שהיה עיוור, לשמעיה [לשמשו] שהיה מוליך אותו: כי מטית להתם ארהיטני [כאשר אתה מגיע לשם, מתחת לצל האשירה שברחוב, הריצני]. ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי דליכא דירכא אחרינא [אם שאין דרך אחרת], למה לי "ארהיטני" [הריצני]? מישרא שרי [הרי מותר הדבר]! ואי דאיכא דירכא אחרינא, כי אמר "ארהיטני" מי שרי [ואם שיש דרך אחרת, כאשר אומר לו "הריצני" האם מותר]?

לְעוֹלָם דְּלֵיכָּא דִּירְכָּא אַחֲרִינָא, וְאָדָם חָשׁוּב שָׁאנֵי.

ומשיבים: לעולם תפרש דליכא דירכא אחרינא [שאין דרך אחרת], וכפי שנאמר לעיל מותר הדבר, ובכל זאת אדם חשוב שאני [שונה], שצריך להיזהר במעשיו יותר, שלא ילמדו ממנו לעשות כן לכתחילה.

מתני׳ זוֹרְעִין תַּחְתֶּיהָ יְרָקוֹת בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, אֲבָל לֹא בִּימוֹת הַחַמָּה; וְהַחֲזֵירִין – לֹא בִּימוֹת הַחַמָּה וְלֹא בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף לֹא יְרָקוֹת בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, מִפְּנֵי שֶׁהַנְּבִיָּה נוֹשֶׁרֶת עֲלֵיהֶן וְהֹוָה לָהֶן לְזֶבֶל.

זורעין תחתיה תחת האשירה ירקות בימות הגשמים, שצל האילן אינו מביא כל תועלת לירקות שתחתיו, ואף מונע מהם את השמש. אבל לא בימות החמה, לפי שאין הצל מזיק להם, והוא אף מגן על הירקות מן השמש. והחזירין (חזרת, חסה) אין זורעים תחתיה לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, שגם בימות הגשמים הצל טוב להם. ר' יוסי אומר: אף לא יזרע תחת האשירה ירקות בימות הגשמים, מפני שהנביה (השלכת) נושרת עליהן והוה (ומשמשת) להן לזבל, ואם כן הריהו נהנה מעץ האשירה.

גמ׳ לְמֵימְרָא, דְּרַבִּי יוֹסֵי סָבַר: זֶה וְזֶה גּוֹרֵם – אָסוּר, וְרַבָּנַן אָמְרִי: זֶה וְזֶה גּוֹרֵם – מוּתָּר?

על המחלוקת במשנתנו, שואלים: למימרא [האם לומר] שר' יוסי סבר [סבור]: זה וזה גורם — אסור כלומר, אם יש שני גורמים לדבר, שאחד מהם מותר ואחד אסור, אסורה התוצאה. ולכן אף שהירקות ניזונים מן הקרקע שהיא מותרת — אסור הדבר, משום הנביה של עצי האשירה, ורבנן אמרי [וחכמים אומרים]: זה וזה גורם — מותר, ולכן הם מתירים?

הָא אִיפְּכָא שָׁמְעִינַן לְהוּ; דִּתְנַן, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שׁוֹחֵק וְזוֹרֶה לָרוּחַ אוֹ מַטִּיל לַיָּם. אָמְרוּ לוֹ: אַף הִיא נַעֲשָׂה זֶבֶל, וְנֶאֱמַר: ״לֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם״;

הא איפכא שמעינן להו [הרי ההיפך אנו שומעים אותם], דתנן [ששנינו במשנה], ר' יוסי אומר: עבודה זרה שוחק וזורה לרוח או מטיל לים. אמרו לו: אם זורה אותה לרוח אף היא נעשה זבל, והרי נאמר: "לא ידבק בידך מאומה מן החרם" (דברים יג, יח), ומשמע שחכמים הם החוששים להנאה מזבל של עבודה זרה, ור' יוסי אינו חושש לכך, ואם כן,

קַשְׁיָא דְּרַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן, קַשְׁיָא דְּרַבִּי יוֹסֵי אַדְּרַבִּי יוֹסֵי!

קשיא דרבנן אדרבנן [קשה מדברי חכמים על דברי חכמים], קשיא [קשה] מדברי ר' יוסי על דברי ר' יוסי!

בִּשְׁלָמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי אַדְּרַבִּי יוֹסֵי לָא קַשְׁיָא: הָתָם דְּקָאָזֵיל לְאִיבּוּד – מַתִּיר, הָכָא דְּלָא קָאָזֵיל לְאִיבּוּד – אָסוּר,

ומעירים: בשלמא [נניח] מדברי ר' יוסי על דברי ר' יוסי לא קשיא [קשה]: התם [שם, שהוא מפזר וזורה לרוח] דקאזיל [שהולך הכל] לאיבוד ואינו נעשה זבל במקום אחר — מתיר, הכא דלא קאזיל [כאן שאינו הולך] לאיבוד, אלא נצבר על גבי הירקות — אסור.

אֶלָּא דְּרַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן קַשְׁיָא! אֵיפּוּךְ.

אלא דרבנן אדרבנן קשיא [מדברי חכמים על דברי חכמים קשה]! ומתרצים: איפוך [הפוך] את השיטות.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לָא תֵּיפּוּךְ, דְּרַבִּי יוֹסֵי – כִּדְשַׁנִּין, דְּרַבָּנַן – כִּדְאָמַר רַב מָרִי בְּרֵיהּ דְּרַב כָּהֲנָא: מַה שֶּׁמַּשְׁבִּיחַ בָּעוֹר פּוֹגֵם בַּבָּשָׂר,

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: לא תיפוך [אל תהפוך], אלא הסבר את דברי ר' יוסי כדשנין [כמו שתירצנו], דרבנן [ואת דברי חכמים] כדאמר [כמו שאמר] רב מרי בריה [בנו] של רב כהנא בענין אחר, בדרך הפשטת העור בבכור בהמה: מה שמשביח בעור כשמפשיט אותו בדרך מסויימת פוגם בבשר,

הָכָא נַמִי, מַה שֶּׁמַּשְׁבִּיחַ בַּנְּבִיָּה פּוֹגֵם בַּצֵּל.

הכא נמי [כאן גם כן], מה שמשביח האילן בנביה (בשלכת) הנושרת ממנו פוגם בצל שהוא מאפיל על הירקות, ואם כן בסך הכל אינו נהנה מן העבודה הזרה.

וְסָבַר רַבִּי יוֹסֵי: זֶה וְזֶה גּוֹרֵם אָסוּר? וְהָתַנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: נוֹטְעִין יִחוּר שֶׁל עָרְלָה, וְאֵין נוֹטְעִין אֱגוֹז שֶׁל עָרְלָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא פְּרִי; וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מוֹדֶה רַבִּי יוֹסֵי, שֶׁאִם נָטַע וְהִבְרִיךְ וְהִרְכִּיב – מוּתָּר;

ולעצם הענין שואלים: והאם סבר ר' יוסי שזה וזה גורם אסור? והתניא [והרי שנינו במשנה], ר' יוסי אומר: נוטעין יחור מענף של עץ שהוא ערלה, שאף שערלה אסורה בהנאה — אין איסור ערלה בענפים, ואין נוטעין אגוז של ערלה, מפני שהוא פרי ואסור בהנאה. ואמר רב יהודה אמר רב: מודה ר' יוסי, שאם נטע אגוז של ערלה, ואת מה שצמח או הבריך או הרכיב בעץ רגיל — מותר מה שגדל בו.

וְתַנְיָא נַמִי הָכִי: מוֹדֶה רַבִּי יוֹסֵי

ותניא נמי הכי [ושנויה ברייתא גם כן כך]: מודה ר' יוסי