נִידּוֹן מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה.

נידון מחצה על מחצה, שמודד ממחצית עובי הכותל את ארבע אמות ההרחקה.

אֲבָנָיו, עֵצָיו וַעֲפָרוֹ – מְטַמְּאִין כְּשֶׁרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ״.

אבניו, עציו ועפרו של הכותל שהיה עבודה זרה — מטמאין כדין טומאת שרץ, שנאמר בעבודה זרה: "שקץ תשקצנו" (דברים ז, כו).

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כְּנִדָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תִּזְרֵם כְּמוֹ דָוָה צֵא תֹּאמַר לוֹ״, מַה נִּדָּה מְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא, אַף עֲבוֹדָה זָרָה מְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא.

ר' עקיבא אומר: הרי אלו מטמאים כנדה, שנאמר בעבודה זרה: "תזרם כמו דוה צא תאמר לו" (ישעיה ל, כב), מה נדה מטמאה במשא, אף אף עבודה זרה מטמאה במשא.

גמ׳ וְהָא קָא מַרְוַוח לַעֲבוֹדָה זָרָה! אֲמַר רַב חֲנִינָא מִסּוּרָא: דַּעֲבַד לֵיהּ בֵּית הַכִּסֵּא.

על ההלכה ששנינו במשנה שצריך להרחיק מהקיר של בית עבודה זרה, שואלים: והא קא מרווח [והרי בכך הוא עושה רווח] לעבודה זרה, שנותן לה שטח גדול יותר מאשר היה לה קודם! אמר ר' חנינא מסורא: דעבד ליה [שעושה את המקום המתפנה הזה] לבית הכסא.

וְהָא בָּעֵי צְנִיעוּתָא! דַּעֲבַד לֵיהּ בֵּית הַכִּסֵּא דְּלַיְלָה.

ומקשים: והא בעי צניעותא [והרי צריך צניעות] לבית הכסא, וכאן אינו יכול להצניע את עצמו! ומשיבים: דעבד ליה [שעושה אותו] בית הכסא של לילה שנפנה לצרכיו שם רק בלילה, בזמן שאין אנשים מצויים שם.

וְהָא אָמַר מָר: אֵיזֶהוּ צָנוּעַ? הַנִּפְנֶה בַּלַּיְלָה בְּמָקוֹם שֶׁנִּפְנֶה בַּיּוֹם; וְאַף עַל גַּב דְּאוֹקִימְנָא בִּכְדֶרֶךְ, מִיהוּ צְנִיעוּתָא בָּעֵי לְמֶעֱבַד!

ומקשים: והא [והרי] אמר מר [החכם]: איזהו צנוע? הנפנה בלילה במקום שנפנה ביום; ואף על גב דאוקימנא [ואף על פי שהעמדנו] את ההלכה הזו לא לענין המקום עצמו, אלא בכדרך לומר שכדרך שנפנה ביום שאינו מגלה עצמו, כך נפנה בלילה שאינו מגלה עצמו, מיהו צניעותא בעי למעבד [מכל מקום צניעות צריך לעשות], וכאן אין לו מקום צנוע!

דַּעֲבַד לֵיהּ לְתִינוֹקוֹת.

ומשיבים: דעבד ליה [שעושה אותו] בית הכסא לתינוקות, שאינם נזהרים בכך.

אִי נַמִי, דְּגָדֵיר לֵיהּ בְּהִיזְמֵי וְהִינְגֵי.

אי נמי [או גם כן], דגדיר ליה [שגודר אותו את המקום הזה] בהיזמי והינגי (במיני קוצים) כך שלא יוכלו להשתמש במקום.

מתני׳ שְׁלֹשָׁה בָּתִּים הֵן: בַּיִת שֶׁבְּנָאוֹ מִתְּחִלָּה לַעֲבוֹדָה זָרָה – הֲרֵי זֶה אָסוּר; סִיְּידוֹ וְכִיְּידוֹ לַעֲבוֹדָה זָרָה וְחִידֵּשׁ – נוֹטֵל מַה שֶּׁחִידֵּשׁ; הִכְנִיס לְתוֹכָהּ עֲבוֹדָה זָרָה וְהוֹצִיאָהּ – הֲרֵי זֶה מוּתָּר.

שלשה סוגי בתים הן לענין איסור עבודה זרה: בית שבנאו מתחלה לעבודה זרה — הרי זה אסור כולו. בית סתם, שלא נבנה לעבודה זרה, שסיידו וכיידו לעבודה זרה ובכך חידש בו דברים — נוטל מה שחידש וזורק, והבית עצמו מותר. בית סתם שהכניס לתוכה עבודה זרה ואחר כך הוציאה — הרי זה מותר, שלא נאסר הבית מחמת עבודה זרה שהיתה בו לשעתה.

גמ׳ אָמַר רַב: הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לְבַיִת, אֲסָרוֹ. אַלְמָא קָסָבַר: תָּלוּשׁ וּלְבַסּוֹף חִבְּרוֹ כְּתָלוּשׁ דָּמֵי, וְהָאֲנַן ״בְּנָאוֹ״ תְּנַן!

אמר רב: המשתחוה לבית — אסרו. ושואלים: אלמא קסבר [מכאן נאמר שהוא סבור] שדבר תלוש ולבסוף חברו לקרקע כתלוש דמי [נחשב], שהרי הבית העשוי מאבנים שהיו תלושות, אף שכעת הוא מחובר — נדון כתלוש ונאסר? והאנן [והרי אנו] "בנאו" תנן [שנינו במשנתנו], משמע שדווקא אם בנאו מתחילה לשם עבודה זרה הריהו נאסר!

בְּנָאוֹ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִשְׁתַּחֲוָה לוֹ, הִשְׁתַּחֲוָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא בְּנָאוֹ. אִי הָכִי, הָנֵי שְׁלֹשָׁה – אַרְבָּעָה הָווּ!

ומשיבים: אם בנאו לשם כך, אף על פי שלא השתחוה לו — נאסר, וכן אם השתחוה אף על פי שלא בנאו. ומקשים: אי הכי [אם כך], הני [אלה] שלשה המנויים במשנתנו, אינם כל מיני הבתים לענין עבודה זרה, אלא ארבעה הוו [הם], שהרי יש גם בית זה שהשתחווה לו!

כֵּיוָן דִּלְעִנְיַן בִּיטּוּל בָּנָה וְהִשְׁתַּחֲוָה חַד קָא חָשֵׁיב לֵיהּ.

ומשיבים: אין הוא מונה אותם לארבעה, כיון שלענין ביטול בנה והשתחוה חד קא חשיב ליה [אחד הוא מחשיב אותו], שהרי אין הבדל בין זה לזה בהלכה זו.

מתני׳ שָׁלֹשׁ אֲבָנִים הֵן: אֶבֶן שֶׁחֲצָבָהּ מִתְּחִלָּה לְבִימוֹס – הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה; סִיְּידָהּ וְכִיְּידָהּ לְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה – נוֹטֵל מַה שֶּׁסִּיֵּיד וְכִיֵּיד, וּמוּתֶּרֶת; הֶעֱמִיד עָלֶיהָ עֲבוֹדָה זָרָה וְסִילְּקָהּ – הֲרֵי זוֹ מוּתֶּרֶת.

שלש אבנים הן של עבודה זרה: אבן שחצבה מתחלה לבימוס (לבמה של עבודה זרה) — הרי זו אסורה. אבן סתם שסיידה וכיידה לשם עבודה זרה — נוטל מה שסייד וכייד, ומותרת. אבן שהעמיד עליה עבודה זרה ואחר כך סילקה — הרי זו מותרת.

גמ׳ אָמַר רַבִּי אַמִי: וְהוּא שֶׁסִּיֵּיד וְכִיֵּיד בְּגוּפָהּ שֶׁל אֶבֶן.

על מה ששנינו במשנתנו שאבן שסיידה וכיידה לשם עבודה זרה — נאסרה בעצמה עד שיטול מה שהוסיף, אמר ר' אמי: והוא שסייד וכייד בגופה של אבן עצמה, שחרץ וחקק באבן וסייד אותן צורות בתוך האבן.

וְהָא דּוּמְיָא דְּבַיִת תְּנַן, וּבַיִת לָאו בְּגוּפֵיהּ הוּא וּמִיתְסַר! בַּיִת נַמִי אִיכָּא בֵּינֵי אוּרְבֵּי.

ומקשים: והא דומיא דבית תנן [והרי בדומה לבית שסיידו וכיידו שנינו], ובית לאו בגופיה [לא בגופו] הוא שעושה שינויים, ומיתסר [ובכל זאת נאסר]! ומשיבים: בית נמי איכא ביני אורבי [גם כן יש בין הלבינים], שנותן שם סיד, ונמצא עושה שינוי בגופו של הבית.

מִי לָא עָסְקִינַן דְּשִׁייעַ וַהֲדַר שַׁיְיעֵיהּ?

ומקשים: מי לא עסקינן דשייע והדר שייעיה [האם איננו עוסקים גם במקרה שהבית חלק, שחזר והחליקו] בטיט וכייד בו, ובכל זאת נאסר!

אֶלָּא, כִּי אִתְּמַר דְּרַבִּי אַמִי – לְעִנְיַן בִּיטּוּל אִתְּמַר, וְאַף עַל גַּב דְּסִיֵּיד וְכִיֵּיד בְּגוּפָהּ שֶׁל אֶבֶן, כִּי נָטַל מַה שֶּׁחִידֵּשׁ – שַׁפִּיר דָּמֵי;

אלא כי אתמר [כאשר נאמר] מה שאמר ר' אמי — לענין ביטול אתמר [נאמר], וכך כוונתו: ואף על גב [ואף על פי] שסייד וכייד בגופה של אבן, כי [כאשר] נטל מה שחידש — שפיר דמי [טוב הוא],

דְּמַהוּ דְּתֵימָא: כֵּיוָן שֶׁסִּיֵּיד וְכִיֵּיד בְּגוּפָהּ שֶׁל אֶבֶן, כְּאֶבֶן שֶׁחֲצָבָהּ מִתְּחִלָּה לַעֲבוֹדָה זָרָה דָּמְיָא, וְתִיתַּסַּר כּוּלָּהּ, קָא מַשְׁמַע לָן.

שמהו דתימא [שתאמר]: כיון שסייד וכייד בגופה של אבן, כאבן שחצבה מתחלה לעבודה זרה דמיא [נחשבת] ותיתסר [ותיאסר] כולה, ואינה מותרת גם אם נטל מה שחידש, קא משמע לן [משמיע לנו] שאין הדבר כן.