יֵשׁ נֶעֱבָד בִּמְחוּבָּר אֵצֶל גָּבוֹהַּ, אוֹ אֵין נֶעֱבָד בִּמְחוּבָּר אֵצֶל גָּבוֹהַּ?

האם יש דין נעבד לעבודה זרה בדבר שהוא מחובר אצל גבוה (לענין הקרבת קרבן) כמו בעל חיים שנעבד, שהוא נאסר לקרבן, או אין דין נעבד במחובר אצל גבוה, כפי שאינו נאסר בהנאה להדיוט?

אִם תִּמְצֵי לוֹמַר יֵשׁ נֶעֱבָד בִּמְחוּבָּר אֵצֶל גָּבוֹהַּ, מַכְשִׁירֵי קָרְבָּן כְּקָרְבָּן דָּמוּ אוֹ לָא?

וגם אם תמצי [תמצא] לומר ותחליט שיש דין נעבד במחובר אצל גבוה, עדיין יש לשאול: האם מכשירי קרבן כמו המזבח, כקרבן דמו [נחשבים] ונפסלים בנעבד או לא?

אָמַר רָבָא: קַל וָחוֹמֶר, וּמָה אֶתְנָן שֶׁמּוּתָּר בְּתָלוּשׁ לְהֶדְיוֹט – אָסוּר בִּמְחוּבָּר לְגָבוֹהַּ, דִּכְתִיב: ״לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב״, לָא שְׁנָא תָּלוּשׁ וְלָא שְׁנָא בִּמְחוּבָּר; נֶעֱבָד שֶׁאָסוּר בְּתָלוּשׁ לְהֶדְיוֹט – אֵינוֹ דִּין שֶׁאָסוּר בִּמְחוּבָּר לְגָבוֹהַּ?

אמר רבא, קל וחומר הוא: ומה אתנן שמותר גם כשהוא בתלוש להדיוט — בכל זאת אסור גם אם היה במחובר לגבוה, דכתיב [שנאמר]: "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלהיך" (דברים כג, יט), והאיסור נאמר בלשון כללית, לא שנא [אינו שונה] אם היה תלוש ולא שנא [ואינו שונה] במחובר, אם כך, נעבד שאסור בתלוש אפילו להדיוט — אינו דין שאסור במחובר לגבוה?

אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְרָבָא: אוֹ חִילּוּף, וּמַה נֶּעֱבָד שֶׁאָסוּר בְּתָלוּשׁ אֵצֶל הֶדְיוֹט – מוּתָּר בִּמְחוּבָּר לְגָבוֹהַּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים״ וְלֹא הֶהָרִים אֱלֹהֵיהֶם, לָא שְׁנָא לְהֶדְיוֹט וְלָא שְׁנָא לְגָבוֹהַּ; אֶתְנָן שֶׁמּוּתָּר בְּתָלוּשׁ לְהֶדְיוֹט – אֵינוֹ דִּין שֶׁמּוּתָּר בִּמְחוּבָּר לְגָבוֹהַּ?

אמר ליה [לו] רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע לרבא: או חילוף, הואיל ואין הדברים מפורשים בכתוב, שמא נניח הנחה הפוכה, שנעבד במחובר נאסר לגבוה, ונדון להיפך: ומה נעבד שאסור בתלוש אצל הדיוט — מותר במחובר לגבוה, שנאמר: "אלהיהם על ההרים" (דברים יב, ב) ולמדים מכאן — ולא ההרים אלהיהם, ונאמר בלשון כללית לא שנא [אינו שונה] להדיוט ולא שנא [ואינו שונה] לגבוה ששניהם מותרים, אם כן, אתנן שמותר בתלוש להדיוט — אינו דין שמותר במחובר לגבוה?

וְאִי מִשּׁוּם ״בֵּית ה׳ אֱלֹהֶיךָ״ – מִיבָּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: ״בֵּית ה׳ אֱלֹהֶיךָ״ – פְּרָט לְפָרָה שֶׁאֵינָהּ בָּאָה לַבַּיִת, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לְרַבּוֹת אֶת הָרִיקּוּעִים!

ואי [ואם] משום מה שנאמר לגבי אתנן "בית ה' אלהיך", ויש בכלל זה גם מחובר שנאסר לגבוה — מיבעי ליה לכדתניא [נצרך לו הדבר כמו ששנויה ברייתא]: "בית ה' אלהיך" — פרט לפרה שאינה באה לבית, שנעשית מחוץ למקדש, ואינה נפסלת באתנן, דברי ר' אליעזר. וחכמים אומרים: לרבות את הריקועים של זהב, שמקשטים בהם את בית קודש הקודשים, לומר שאסורים!

אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא קָאָמִינָא לְחוּמְרָא וְאַתְּ אָמְרַתְּ לְקוּלָּא, קוּלָּא וְחוּמְרָא – לְחוּמְרָא פָּרְכִינַן.

אמר ליה [לו]: אנא קאמינא לחומרא ואת אמרת לקולא [אני אומר את הקל וחומר להחמיר ואתה אומר להקל], כשיש מקום שאפשר קולא וחומרא [להקל או להחמיר] בו — לחומרא פרכינן [להחמיר אנו דנים] ולא להקל.

אֲמַר לֵיהּ רַב פַּפָּא לְרָבָא: וְכָל הֵיכָא דְּאִיכָּא קוּלָּא וְחוּמְרָא, לְקוּלָּא לָא פָּרְכִינַן? וְהָא הַזָּאָה דְּפֶסַח דִּפְלִיגִי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי עֲקִיבָא, דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר לְחוּמְרָא וְקָא מְחַיֵּיב לֵיהּ לְגַבְרָא, וְרַבִּי עֲקִיבָא לְקוּלָּא וּפָטַר, וְקָא פָּרֵיךְ רַבִּי עֲקִיבָא לְקוּלָּא!

אמר ליה [לו] רב פפא לרבא: וכלל הוא שכל היכא דאיכא קולא וחומרא, לקולא לא פרכינן [וכל מקום שיש מקום להקל ולהחמיר, להקל אין אנו דנים]? והא [והרי] הזאה של מי חטאת על טמא מת, לשם אכילת קרבן פסח, דפליגי [שנחלקו בכך] ר' אליעזר ור' עקיבא, האם מזים על הטמא אף בשבת, שר' אליעזר סבר לחומרא [סבור להחמיר] וקא מחייב ליה לגברא [והוא מחייב את האיש] להיטהר ולהביא קרבן, ור' עקיבא דן לקולא ופטר [להקל ופוטר], וקא פריך [ודן] ר' עקיבא קל וחומר לקולא [להקל]!

דִּתְנַן, הֵשִׁיב רַבִּי עֲקִיבָא: אוֹ חִילּוּף, וּמָה הַזָּאָה שֶׁהִיא מִשּׁוּם שְׁבוּת – אֵינָהּ דּוֹחָה הַשַּׁבָּת, שְׁחִיטָה שֶׁהִיא דְּאוֹרַיְיתָא לֹא כָּל שֶׁכֵּן?

דתנן [שכך שנינו], שאמר ר' אליעזר: אם שחיטה שהיא אסורה מן התורה בשבת, הותרה לצורך שחיטת הפסח, הזאה שלא נאסרה אלא על ידי חכמים משום שבות — אינו דין שתהא מותרת? ועל כך השיב ר' עקיבא: או חילוף, תהפוך את הקל וחומר ותאמר כך: ומה הזאה שהיא משום שבות (מדברי חכמים) — אינה דוחה את השבת, שחיטה שהיא דאורייתא [מן התורה] לא כל שכן שלא תדחה?

הָתָם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר גְּמָרֵיהּ וְאִיַּיקַר לֵיהּ תַּלְמוּדָא, וַאֲתָא רַבִּי עֲקִיבָא לְאַדְכּוּרֵיהּ. וְהַיְינוּ דַּאֲמַר לֵיהּ: רַבִּי, אַל תַּכְפִּירֵנִי בִּשְׁעַת הַדִּין, כָּךְ מְקוּבָּל אֲנִי מִמְּךָ: הַזָּאָה שְׁבוּת, וְאֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת.

ומשיבים: התם [שם] לא התכוון ר' עקיבא ללמוד להקל על ידי אותו קל וחומר, אלא ר' אליעזר הוא גמריה [שלימד אותו] הלכה זו ואייקר ליה תלמודא [ונשתכח לו תלמודו], ואתא [ובא] ר' עקיבא לאדכוריה [להזכירו] בדרך של משא ומתן, שלא רצה לומר לו במפורש ששכח. ומעירים: והיינו דאמר ליה [וזהו שאמר לו] בסוף אותו דיון: רבי, אל תכפירני בשעת הדין, כך מקובל אני ממך: הזאה שבות היא, ובכל זאת אינה דוחה את השבת.

בָּעֵי רָמִי בַּר חָמָא: הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לְקָמַת חִטִּים, מַהוּ לִמְנָחוֹת? יֵשׁ שִׁינּוּי בְּנֶעֱבָד, אוֹ אֵין שִׁינּוּי בְּנֶעֱבָד?

בעי [שאל] רמי בר חמא: המשתחוה לקמת חטים, מהו לעשות מהן מנחות? האם נאמר שכיון שהקמה הפכה אחר כך להיות לחיטה יש שינוי בנעבד, וכיון שנשתנה הדבר מברייתו בטל ממנו איסור נעבד, או אין שינוי בנעבד, שכיון שנעבד נאסר, הרי גם לאחר ששינוהו עדיין איסורו חל עליו?

אֲמַר מָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן, תָּא שְׁמַע: כָּל הָאֲסוּרִין לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ – וְלָדוֹתֵיהֶן מוּתָּרִים; וְתָנֵי עֲלָהּ: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹסֵר.

אמר מר זוטרא בריה [בנו] של רב נחמן, תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר, ששנינו: כל האסורין לגבי מזבח — ולדותיהן מותרים, ותני עלה [ושנויה ברייתא עליה]: ר' אליעזר אוסר. ולכאורה מחלוקת זו היא בענין שינוי, האם אומרים שהעובר לאחר שנולד נשתנה ממה שהיה ומותר, או שהוא עומד באיסורו.

וְלָאו אִתְּמַר עֲלָהּ, אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: מַחֲלוֹקֶת – כְּשֶׁנִּרְבְּעוּ וּלְבַסּוֹף עִיבְּרוּ,

ודוחים: ולאו אתמר עלה [והאם לא נאמר על כך], אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: מחלוקת זו ביחס לוולדות הנאסרים לגבי מזבח, היא כגון שנרבעו הבהמות ונאסרו ולבסוף לאחר מכן עיברו,