וְהָכָא בְּאִילָן שֶׁנְּטָעוֹ וּלְבַסּוֹף עֲבָדוֹ קָמִיפַּלְגִי, תַּנָּא קַמָּא סָבַר: אִילָן שֶׁנְּטָעוֹ וּלְבַסּוֹף עֲבָדוֹ – מוּתָּר, וְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי סָבַר: אִילָן שֶׁנְּטָעוֹ וּלְבַסּוֹף עֲבָדוֹ – אָסוּר.

והכא [וכאן] באילן שנטעו סתם ולבסוף עבדו כעבודה זרה קמיפלגי [חלוקים הם], תנא קמא סבר [התנא הראשון סבור]: אילן שנטעו ולבסוף עבדו — מותר, שהרי הוא מחובר לקרקע, ור' יוסי הגלילי סבר: אילן שנטעו ולבסוף עבדו — אסור.

מִמַּאי? מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: מִפְּנֵי מָה אֲשֵׁירָה אֲסוּרָה? מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ תְּפִיסַת יְדֵי אָדָם, וְכָל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ תְּפִיסַת יְדֵי אָדָם – אָסוּר; ״וְכָל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ תְּפִיסַת אָדָם״ לְאַתּוּיֵי מַאי? לָאו לְאַתּוּיֵי אִילָן שֶׁנְּטָעוֹ וּלְבַסּוֹף עֲבָדוֹ?

ממאי [ממה] מסיק אתה מסקנה זו? מדקתני סיפא [ממה ששנה בסוף המשנה]: מפני מה אשירה אסורה? מפני שיש בה תפיסת ידי אדם, וכל שיש בו תפיסת ידי אדם — אסור. ודי היה בחלק הראשון של הדברים: מפני שיש בה תפיסת ידי אדם, התוספת "וכל שיש בו תפיסת אדם" לאתויי מאי [להביא, לרבות את מה] באה? לאו לאתויי [האם לא להביא, לרבות] אילן שנטעו ולבסוף עבדו?

וְאַף רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: אִילָן שֶׁנְּטָעוֹ וּלְבַסּוֹף עֲבָדוֹ – אָסוּר; דְּתַנְיָא: רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מִתּוֹךְ שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים״ – וְלֹא הֶהָרִים אֱלֹהֵיהֶם, ״אֱלֹהֵיהֶם עַל הַגְּבָעוֹת״ – וְלֹא גְּבָעוֹת אֱלֹהֵיהֶם, שׁוֹמֵעַ אֲנִי ״תַּחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן אֱלֹהֵיהֶם״ – וְלֹא רַעֲנָן אֱלֹהֵיהֶם?

ומעירים, ואף ר' יוסי בר' יהודה סבר [סבור]: אילן שנטעו ולבסוף עבדו — אסור. דתניא [ששנויה ברייתא]: ר' יוסי בר' יהודה אומר, מתוך שנאמר: "אלהיהם על ההרים" (דברים יב, ב), והרי זה בא ללמד — ולא ההרים אלהיהם, וכן "אלהיהם על הגבעות" (דברים יב, ב) — ולא גבעות אלהיהם, שומע אני גם: "תחת כל עץ רענן אלהיהם" (דברים יב, ב) — ולא עץ רענן עצמו אלהיהם, ועץ שעבדוהו אינו נאסר?

תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ״.

לכן תלמוד לומר: "ואשריהם תשרפון באש" (דברים יב, ג), שאף אילן הנעבד לעבודה זרה ("אשרה") אסור בהנאה.

אֶלָּא ״תַּחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן״ לָמָּה לִי? הַהוּא לְכִדְרַבִּי עֲקִיבָא הוּא דְּאָתָא; דְּאָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אֲנִי אוֹבִין וְאָדוּן לְפָנֶיךָ: כָּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא הַר גָּבוֹהַּ וְגִבְעָה נִשָּׂאָה וְעֵץ רַעֲנָן, דַּע שֶׁיֵּשׁ שָׁם עֲבוֹדָה זָרָה.

ושואלים: אלא לפי זה, "תחת כל עץ רענן אלהיהם" למה לי? ומשיבים: ההוא לדברי ר' עקיבא במשנה הוא דאתא [שבא], שאמר ר' עקיבא, אני אובין ואדון לפניך: כוונת הפסוק אינה אלא לתת סימן, לומר כי כל מקום שאתה מוצא הר גבוה וגבעה נשאה ועץ רענן, דע שיש שם עבודה זרה.

וְרַבָּנַן, הַאי ״וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ״ מַאי עָבְדִי לֵיהּ? מִיבָּעֵי לֵיהּ לְאִילָן שֶׁנְּטָעוֹ מִתְּחִילָּה לְכָךְ.

ושואלים מצד אחר: ורבנן [וחכמים], הסבורים שאילן שנטעו ואחר כך עבדו אינו נאסר, האי [אותו פסוק] "ואשריהם תשרפון באש" מאי עבדי ליה [מה עושים הם לו]? ומשיבים: מיבעי ליה [צריכים הם אותו] לאילן שנטעו מתחילה לכך לשם עבודה זרה, שהוא נאסר בהנאה וחייב שריפה.

וְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה נַמִי מִיבָּעֵי לֵיהּ לְהָכִי! הָכִי נַמִי. אֶלָּא אִילָן שֶׁנְּטָעוֹ וּלְבַסּוֹף עֲבָדוֹ מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מִ״וַאֲשֵׁרֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן״, אֵיזֶהוּ עֵץ שֶׁגִּידּוּעוֹ אָסוּר וְעִיקָּרוֹ מוּתָּר? הֱוֵי אוֹמֵר: אִילָן שֶׁנְּטָעוֹ וּלְבַסּוֹף עֲבָדוֹ.

ושואלים: ור' יוסי בר' יהודה נמי מיבעי ליה להכי [גם כן צריך אותו את הכתוב הזה לכך]! ומשיבים: הכי נמי [כך גם כן], גם הוא לומד מכתוב זה איסורו של אילן שניטע מתחילה לעבודה זרה. ושואלים: אלא לפי זה אילן שנטעו ולבסוף עבדו מנא ליה [מנין לו] שאסור? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא לו] דבר זה ממה שכתוב: "ואשריהם תגדעון" (דברים ז, ה), איזהו עץ שגידועו (מה שגודעים וקוצצים אותו) אסור ואולם עיקרו (שורשו, גזעו) מותר? הוי אומר: אילן שנטעו ולבסוף עבדו, שמה שגדל בו קודם שנעבד — אינו נאסר.

וְהָא ״וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ״ קָא נָסֵיב לָהּ תַּלְמוּדָא!

ושואלים: והא [והרי] בברייתא אין ר' יוסי בר' יהודה לומד את דינו מכתוב זה, אלא מהכתוב: "ואשריהם תשרפון באש" קא נסיב לה תלמודא [הביא אותו כלימוד]!

״אִילּוּ לֹא נֶאֱמַר״ קָאָמַר: אִילּוּ לֹא נֶאֱמַר ״תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ״, הָיִיתִי אוֹמֵר: ״אֲשֵׁרֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן״ בְּאִילָן שֶׁנְּטָעוֹ מִתְּחִילָּה לְכָךְ; הָשְׁתָּא דִּכְתִיב: ״וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ״, אִיַּיתַּר לֵיהּ ״וַאֲשֵׁרֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן״ לְאִילָן שֶׁנְּטָעוֹ וּלְבַסּוֹף עֲבָדוֹ.

ומשיבים: בסגנון של "אילו לא נאמר" קאמר [אמר], וכך יש להבין את דבריו: אילו לא נאמר "תשרפון באש", הייתי אומר: "אשריהם תגדעון" מדבר באילן שנטעו מתחילה לכך, השתא דכתיב [עכשיו שנאמר]: "ואשריהם תשרפון באש", אייתר ליה [נעשה מיותר לו] "ואשריהם תגדעון", ללמוד ממנו לאילן שנטעו ולבסוף עבדו.

וְרַבָּנַן, הַאי ״וַאֲשֵׁרֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן״ מַאי עָבְדִי לֵיהּ? לְכִדְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: גִּידּוּעֵי עֲבוֹדָה זָרָה קוֹדְמִין לְכִיבּוּשׁ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כִּיבּוּשׁ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל קוֹדֵם לְבִיעוּר עֲבוֹדָה זָרָה.

ושואלים: ורבנן [וחכמים], הסבורים שאילן שנטעו ואחר כך עבדו אינו נאסר, האי [אותו פסוק] "ואשריהם תגדעון" מאי עבדי ליה [מה הם עושים בו]? ומשיבים: הם מפרשים אותו לכ דברי ר' יהושע בן לוי, שאמר ר' יהושע בן לוי: גידועי כלומר, המצוה של גדיעת עבודה זרה קודמין לכיבוש ארץ ישראל כולה, כיבוש ארץ ישראל קודם לביעור מוחלט של העבודה זרה.

דְּתָנֵי רַב יוֹסֵף: ״וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם״ וְהַנַּח, ״וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם״ וְהַנַּח.

ומעירים: והוא כמו ברייתא דתני [ששנה] רב יוסף על הפסוק "ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מזבחותם ואשריהם תשרפון באש" (דברים יב, ג): "ונתצתם את מזבחתם" והנח כמות שהם, "ושברתם את מצבתם" והנח.

וְהַנַּח סָלְקָא דַעְתָּךְ? שְׂרֵיפָה בָּעֵי! אָמַר רַב הוּנָא: רְדוֹף וְאַחַר כָּךְ שְׂרוֹף.

ותוהים: והנח סלקא דעתך [עולה על דעתך]? שיניחם ולא יבערם? הלוא שריפה בעי [צריכים] כמו שנאמר באשריהם שבפסוק זה! אמר רב הונא: אין הכוונה שיניחם כך לעולם, אלא: הנח, רדוף, ואחר כך שרוף. כלומר, קודם ינתצום וישברום, לאחר מכן יכבשו את הארץ, ואחר כך יבערום לגמרי. והוא הדין לאילן שנטעו ואחר עבדו, שנאמר בו "ואשריהם תגדעון".

וְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה הַאי סְבָרָא מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מֵ״אַבֵּד תְּאַבְּדוּן״, אַבֵּד וְאַחַר כָּךְ תְּאַבְּדוּן.

ושואלים: ור' יוסי בר' יהודה, האי סברא [סברה זו] שמשבר ומניח ואחר כך מבער, מנא ליה [מנין לו]? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא לו הדבר] מ"אבד תאבדון" (דברים יב, ב) שהוא דורש את כפל המלים בשני שלבים: אבד את העבודה הזרה, ואחר כך תאבדון לחלוטין את מה שנשאר.

וְרַבָּנַן? הָא מִיבָּעֵי לֵיהּ לְעוֹקֵר עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁצָּרִיךְ לְשָׁרֵשׁ אַחֲרֶיהָ.

ומן הצד השני, ורבנן [וחכמים], מה הם למדים מכאן? הא מיבעי ליה [כתוב זה נצרך לו] לעוקר עבודה זרה, שצריך לשרש אחריה ולאבד כל זכר ממנה.

וְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה, לְשָׁרֵשׁ אַחֲרֶיהָ מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מִ״וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא״.

ושואלים: ור' יוסי בר' יהודה, הציווי לשרש אחריה מנא ליה [מנין לו]? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא לו הדבר] מ"ואבדתם את שמם מן המקום ההוא" (דברים יב, ב).

וְרַבָּנַן? הַהוּא לְכַנּוֹת לָהּ שֵׁם; דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִנַּיִן לָעוֹקֵר עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁצָּרִיךְ לְשָׁרֵשׁ אַחֲרֶיהָ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם״.

ורבנן [וחכמים] מה הם למדים מכתוב זה? ההוא אותו פסוק נצרך לענין לכנות לה שם שצריך לשנות את שמה של העבודה זרה, ולהשתמש בשם של גנאי. דתניא [ששנויה ברייתא], ר' אליעזר אומר: מנין לעוקר עבודה זרה שצריך לשרש אחריה? תלמוד לומר: "ואבדתם את שמם".