לֹא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא בִּדְמוּת אַרְבָּעָה פָּנִים בַּהֲדֵי הֲדָדֵי.

לא אסרה תורה אלא בדמות ארבעה פנים בהדי הדדי [יחד], שהוא עושה צורה כצורת חיות הקודש שיש להן (כמבואר בתיאור מעשה המרכבה בספר יחזקאל א׳:ו׳) ארבעה פנים לאחת: פני שור, פני אריה, פני נשר ופני אדם, וחיות הקודש הן "אתי".

אֶלָּא מֵעַתָּה, פַּרְצוּף אָדָם לְחוּדֵיהּ תִּשְׁתְּרֵי, אַלָּמָּה תַּנְיָא: כָּל הַפַּרְצוּפוֹת מוּתָּרִין, חוּץ מִפַּרְצוּף אָדָם?

ושואלים: אלא מעתה, לפי זה, עשיית פרצוף אדם לחודיה [לבדו] בלא שאר שלושת הפנים תשתרי [תהיה מותרת], אלמה תניא [מדוע שנינו]: כל הפרצופות מותרין, חוץ מפרצוף אדם?

אֲמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ, מִפִּרְקֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ שְׁמִיעַ לִי: ״לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי״ – לֹא תַּעֲשׂוּן אוֹתִי, אֲבָל שְׁאָר שַׁמָּשִׁין שָׁרֵי.

אמר רב יהודה בריה [בנו] של רב יהושע: מפרקיה [משיעורו, מלימודו] של ר' יהושע שמיע לי [שמעתי] כי הכתוב "לא תעשון אתי" (שמות כ, כ) יש לפרשו: לא תעשון אותי, ולכן אין לעשות פרצוף אדם, שהוא כעין דוגמה של מעלה, שנאמר: "בצלם אלוקים עשה את האדם" (בראשית ט, ו). אבל שאר שמשין שבמרום שרי [מותר], ולכן עשה רבן גמליאל דמות צורות לבנה.

וּשְׁאָר שַׁמָּשִׁין מִי שָׁרֵי? וְהָתַנְיָא: ״לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי״ – לֹא תַּעֲשׂוּן כִּדְמוּת שַׁמָּשַׁי הַמְשַׁמְּשִׁין לְפָנַי בַּמָּרוֹם, כְּגוֹן אוֹפַנִּים וּשְׂרָפִים וְחַיּוֹת הַקֹּדֶשׁ וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת!

ומקשים: ושאר שמשין מי שרי [האם מותר]? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: "לא תעשון אתי" — לא תעשון כדמות שמשי המשמשין לפני במרום, כגון הדרך שבה מתוארים כדברי הנביאים אופנים ושרפים וחיות הקדש ומלאכי השרת!

אֲמַר אַבַּיֵי: לֹא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא שַׁמָּשִׁין שֶׁבַּמָּדוֹר הָעֶלְיוֹן.

אמר אביי: לא אסרה תורה אלא שמשין שבמדור העליון כגון המלאכים, אבל לא החמה והלבנה.

וְשֶׁבַּמָּדוֹר הַתַּחְתּוֹן מִי שָׁרֵי? וְהָתַנְיָא: ״אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם״ – לְרַבּוֹת חַמָּה וּלְבָנָה כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, ״מִמַּעַל״ – לְרַבּוֹת מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת!

ושואלים: ושבמדור התחתון מי שרי [האם מותר]? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: "לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים" (שמות כ, ד) — לרבות חמה ולבנה כוכבים ומזלות, "ממעל" (שמות כ, ד) — לרבות מלאכי השרת!

כִּי תַּנְיָא הַהִיא, לְעוֹבְדָם.

ומשיבים: דבר זה לא נאמר לענין איסור עשיה, אלא כי תניא ההיא [כאשר שנויה אותה ברייתא] באיסור לעובדם.

אִי לְעוֹבְדָם, אֲפִילּוּ שִׁילְשׁוּל קָטָן נַמִי! אִין הָכִי נַמִי, וּמִסֵּיפֵיהּ דִּקְרָא נָפְקָא, דְּתַנְיָא: ״אֲשֶׁר בָּאָרֶץ״ – לְרַבּוֹת יַמִּים וּנְהָרוֹת הָרִים וּגְבָעוֹת, ״מִתָּחַת״ – לְרַבּוֹת שִׁילְשׁוּל קָטָן.

ומקשים: אי [אם] לעובדם, מדוע דווקא אלה? אפילו שילשול (תולעת) קטן נמי [גם כן] אסור לעובדו! ומשיבים: אין, הכי נמי [כן, כך הוא גם כן], ואולם דבר זה מסיפיה דקרא נפקא [מסופו של אותו מקרא, פסוק, יוצא], דתניא [ששנויה ברייתא]: "אשר בארץ" (שמות כ, ד) — הרי זה בא לרבות שאסור לעבוד ימים ונהרות הרים וגבעות, "מתחת" (שמות כ, ד) — לרבות שילשול קטן.

וַעֲשִׂיָּיה גְּרֵידְתָא מִי שָׁרֵי? וְהָתַנְיָא: ״לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי״ – לֹא תַּעֲשׂוּן כִּדְמוּת שַׁמָּשַׁי הַמְשַׁמְּשִׁין לְפָנַי בַּמָּרוֹם, כְּגוֹן חַמָּה וּלְבָנָה, כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת!

וחוזרים ושואלים על מעשהו של רבן גמליאל: ועשייה גרידתא [לבדה] של צורת חמה ולבנה, בלי לעובדם, מי שרי [האם מותרת]? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: "לא תעשון אתי" — לא תעשון כדמות שמשי המשמשין לפני במרום, כגון חמה ולבנה, כוכבים ומזלות!

שָׁאנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל, דַּאֲחֵרִים עָשׂוּ לוֹ.

ומשיבים: שאני [שונה] רבן גמליאל, שאחרים (גוים) עשו לו את הצורות הללו.

וְהָא רַב יְהוּדָה דַּאֲחֵרִים עָשׂוּ לוֹ, וַאֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה: שִׁינָּנָא, סְמֵי עֵינֵיהּ דְּדֵין!

ושואלים: ובמקום שאחרים עושים, מותר לו לאדם להניחו ברשותו? והא [והרי] רב יהודה, שאחרים עשו לו צורה על חותם שהיה בטבעתו, ואמר ליה [לו] שמואל לרב יהודה: שיננא [גדול שיניים], סמי עיניה דדין [עוור את עינו של זה] כלומר, טשטש את צורת הפרצוף שלו!

הָתָם בְּחוֹתָמוֹ בּוֹלֵט, וּמִשּׁוּם חֲשָׁדָא; דְּתַנְיָא: טַבַּעַת שֶׁחוֹתָמָהּ בּוֹלֵט – אָסוּר לְהַנִּיחָהּ וּמוּתָּר לַחֲתוֹם בָּהּ, חוֹתָמָהּ שׁוֹקֵעַ – מוּתָּר לְהַנִּיחָהּ וְאָסוּר לַחֲתוֹם בָּהּ.

ומשיבים: התם [שם] מדובר היה בחותמו בולט, ומשום חשדא [החשד שיש בכך]. דתניא [ששנויה ברייתא]: טבעת שחותמה בולט ויש בה צורה — אסור להניחה על אצבעו, משום שהיא נראית כעבודה זרה, ומותר לחתום בה משום שהחתימה יוצאת שקועה, ואינה נראית כעבודה זרה. טבעת שחותמה שוקע — מותר להניחה על אצבעו, מפני שאינה דמות, ואסור לחתום בה משום שהיא יוצרת צורה בולטת.

וּמִי חָיְישִׁינַן לַחֲשָׁדָא? וְהָא בֵּי כְנִישְׁתָּא דְּשָׁף וְיָתֵיב בִּנְהַרְדְּעָא, דְּאוֹקְמִי בֵּיהּ אַנְדַּרְטָא, וְהָווּ עָיְילִי בֵּיהּ אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל וְלֵוִי וּמְצַלּוּ בְּגַוֵּיהּ, וְלָא חָיְישִׁי לַחֲשָׁדָא! רַבִּים שָׁאנֵי.

ושואלים: ומי חיישינן לחשדא [והאם חוששים אנו לחשד]? והא בי כנישתא דשף ויתיב [והרי אותו בית כנסת מפורסם שנפל והוקם] בנהרדעא, דאוקמי ביה אנדרטא [שהעמידו בו פסל של המלך], והוו עיילי ביה [והיו נכנסים בו] אבוה [אביו] של שמואל ולוי ומצלו בגויה [ומתפללים בו], ולא חיישי לחשדא [חששו לחשד]! ומשיבים: מקום של רבים שאני [שונה], ואין חושדים בציבור.

וְהָא רַבָּן גַּמְלִיאֵל דְּיָחִיד הֲוָה! כֵּיוָן דְּנָשִׂיא הוּא, שְׁכִיחִי רַבִּים גַּבֵּיהּ. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: דִּפְרָקִים הֲוַאי.

ומקשים: והא [והרי] רבן גמליאל שיחיד הוה [היה] והיה מקום לחשוד בו! ומשיבים: כיון שנשיא הוא, שכיחי [מצויים] רבים גביה [אצלו]. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] תירוץ אחר: זו של רבן גמליאל לא היתה צורה שלימה, אלא של פרקים הואי [היתה], שהיו מרכיבים ומפרקים אותה, וכיון שכן לא היה מקום לחשד.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְהִתְלַמֵּד שָׁאנֵי, דְּתַנְיָא: ״לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת״, אֲבָל אַתָּה לָמֵד לְהָבִין וּלְהוֹרוֹת.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] תירוץ אחר: להתלמד שאני [שונה] הדבר, שאם צריך הדבר לשם לימוד כדרך שעשה רבן גמליאל — מותר, דתניא [ששנויה ברייתא] לענין איסור עשיה של עבודה זרה: "לא תלמד לעשות כתועבת הגוים ההם" (דברים יח, ט), דוקא לעשות, אבל אתה למד כדי להבין ולהורות הלכה.

״רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר״ וכו׳. אֵיזוֹ הֵן מְכוּבָּדִין, וְאֵיזוֹ הֵן מְבוּזִּין?

שנינו במשנה: רבן שמעון בן גמליאל אמר שיש להבדיל אם הצורות שעל הכלים הן על המבוזים או על המכובדים. ושואלים: איזו הן מכובדין, ואיזו הן מבוזין?

אָמַר רַב: מְכוּבָּדִין – לְמַעְלָה מִן הַמַּיִם, מְבוּזִּין – לְמַטָּה מִן הַמַּיִם; וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֵלּוּ וָאֵלּוּ מְבוּזִּין הֵן, אֶלָּא אֵלּוּ הֵן מְכוּבָּדִין – שֶׁעַל הַשֵּׁירִין וְעַל הַנְּזָמִים וְעַל הַטַּבָּעוֹת.

אמר רב: מכובדין — הם כלים שהצורות מצויות למעלה מן המים (או האוכל) שבתוכם, מבוזין — שנמצאים למטה מן המים. ושמואל אמר: אלו ואלו מבוזין הן, אלא אלו הן מכובדין — הצורות שעל השירין (אצדעות) ועל הנזמים ועל הטבעות.

תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל: מְכוּבָּדִין – שֶׁעַל הַשֵּׁירִין וְעַל הַנְּזָמִים וְעַל הַטַּבָּעוֹת, מְבוּזִּין – שֶׁעַל הַיּוֹרוֹת וְעַל הַקּוּמְקְמָסִין וְעַל מֵחַמֵּי חַמִּים, וְשֶׁעַל הַסְּדִינִין וְעַל הַמִּטְפָּחוֹת.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של שמואל: מכובדין — שעושים אותם על השירין ועל הנזמים ועל הטבעות, מבוזין — אלה שעושים אותם על היורות (סירים גדולים) ועל הקומקמסין (כלי חימום קטנים) ועל מחמי מים חמים, ושעל הסדינין ועל המטפחות, שכיון שמשתמשים בהם לכל מיני תשמיש, לא עשו אותם לעבודה זרה אלא כקישוט בלבד.

מתני׳ רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שׁוֹחֵק וְזוֹרֶה לָרוּחַ אוֹ מַטִּיל לַיָּם. אָמְרוּ לוֹ: אַף הוּא נַעֲשֶׂה זֶבֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם״.

במשנה הקודמת שנינו כי המוצא צורה שיש לחשוד בה כעבודה זרה יוליכה לים המלח. ואילו ר' יוסי אומר: שוחק אותה וזורה את השחקים לרוח, או מטיל אותה לים. אמרו לו: מה ששוחק וזורה אף הוא נעשה זבל ומביא תועלת לאנשים, וגם הנאה זו אסורה, שנאמר: "לא ידבק בידך מאומה מן החרם" (דברים יג, יח).

גמ׳ תַּנְיָא: אָמַר לָהֶם רַבִּי יוֹסֵי, וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: ״וְאֶת חַטַּאתְכֶם

תניא [שנויה ברייתא] כהמשך של הדיון במשנה זו: אמר להם ר' יוסי, והלא כבר נאמר: "ואת חטאתכם