וְהָא שִׁיפּוּיִין, דְּעִיקַּר עֲבוֹדָה זָרָה קַיֶּימֶת, וְקָתָנֵי: לְצָרְכָּהּ – הִיא אֲסוּרָה וְשִׁיפּוּיֶיהָ מוּתָּרִין!

ומקשים: והא [והרי] שיפויין של אשירה שהזכרנו קודם, שעיקר עבודה זרה קיימת, וקתני [ושנה]: אם עשה את השיפוי לצרכה — היא אסורה ושיפוייה מותרין!

רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ אָמַר: לְפִי שֶׁאֵין עֲבוֹדָה זָרָה בְּטֵלָה דֶּרֶךְ גְּדִילָתָהּ.

על כן רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע אמר באופן אחר: טעם הדבר שהנבייה של אשירה אסורה — לפי שאין עבודה זרה בטלה דרך גדילתה, ודרכה הוא להשיר עלים. עד כאן הקושיות על שיטת ריש לקיש.

אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן: קֵן שֶׁבְּרֹאשׁ הָאִילָן שֶׁל הֶקְדֵּשׁ – לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין, בְּרֹאשָׁהּ שֶׁל אֲשֵׁרָה – יַתִּיז בְּקָנֶה;

ומן הצד השני, איתיביה [הקשה לו] ר' שמעון בן לקיש לר' יוחנן ממה ששנינו: קן של ציפורים שהיה מצוי בראש האילן של הקדש — לא נהנין מהקן הזה, ומן הצד האחר לא מועלין שאם נהנה ממנו אינו מביא קרבן מעילה. אם היה הקן בראשה של אשרה — יתיז את הקן בקנה, ולא יטפס על העץ כדי להורידו, שהרי אסור לו ליהנות מעבודה זרה.

קָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ כְּגוֹן שֶׁשָּׁבְרָה מִמֶּנּוּ עֵצִים וְקִינְּתָה בָּהֶן, וְקָתָנֵי: יַתִּיז בְּקָנֶה!

ומעירים: קא סלקא דעתך [עולה בדעתך] כהנחה ראשונה, שהקן שמדובר עליו הוא כגון שהציפור שברה ממנו מן העץ עצים וקינתה (ועשתה את קינה) בהן, וקתני [ושנה]: יתיז בקנה כלומר שמותר להשתמש בקן, ומכאן שעבודה זרה שנשתברה מאליה מותרת בהנאה!

הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן דְּאַיְיתֵי עֵצִים מֵעָלְמָא וְקִינְּתָה בָּהֶן.

ודוחים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? כגון דאייתי [שהביאה] הצפור עצים מעלמא [מהעולם] ולא מהאשירה עצמה, וקינתה (ועשתה את קינה) בהן.

דַּיְקָא נַמִי, דְּקָתָנֵי גַּבֵּי הֶקְדֵּשׁ: לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין; אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא דְּאַיְיתֵי עֵצִים מֵעָלְמָא, הַיְינוּ דְּקָתָנֵי גַּבֵּי הֶקְדֵּשׁ: לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין – לֹא נֶהֱנִין מִדְּרַבָּנַן, וְלֹא מוֹעֲלִין מִדְּאוֹרַיְיתָא, דְּהָא לָא קַדִּישִׁי;

ומוסיפים: דיקא נמי [מדוייק גם כן] הדבר, דקתני [ששנה] בתחילת המשנה לגבי הקדש: לא נהנין ולא מועלין; אי אמרת בשלמא דאייתי עצים מעלמא [נניח אם אתה אומר שמדובר במשנה זו שהביאה עצים מהחוץ], היינו דקתני [זהו ששנה] לגבי הקדש: לא נהנין ולא מועלין, לא נהנין לכתחילה מקן זה — מדרבנן [מדברי סופרים], שאסרו דבר זה כדי שלא יבואו להשתמש בעץ של ההקדש עצמו, ואולם לא מועלין מדאורייתא [מן התורה] בקן, דהא לא קדישי [שהרי לא קדושים] עצים אלו,

אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ שֶׁשָּׁבְרָה עֵצִים מִמֶּנּוּ וְקִינְּתָה בָּהֶן, אַמַּאי לֹא מוֹעֲלִין? הָא קַדִּישִׁי!

אלא אי אמרת [אם אתה אומר] שמדובר במשנה ששברה עצים ממנו מן העץ של ההקדש עצמו וקינתה בהן, אמאי [מדוע] לא מועלין בהם מדין תורה? הא קדישי [הרי קדושים הם]!

מִידֵי אִירְיָא? הָכָא בְּגִידּוּלִין הַבָּאִין לְאַחַר מִכָּאן עָסְקִינַן, וְקָא סָבַר: אֵין מְעִילָה בְּגִידּוּלִין.

ודוחים: מידי איריא [כלום שייך הדבר]? אין מכאן ראיה, הכא [כאן] לא בגוף העץ שהוקדש מדובר, אלא בגידולין הבאין לאחר מכאן עסקינן [עוסקים אנו], וקא סבר [וסבור חכם זה] כי אין מעילה בגידולין של הקדש.

וְרַבִּי אַבָּהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי יַתִּיז? יַתִּיז בְּאֶפְרוֹחִין.

ור' אבהו אמר בשם ר' יוחנן דרך אחרת להסביר את המשנה לשיטתו: מאי [מה] פירוש "יתיז" ששנינו? יתיז באפרוחין כלומר, את האפרוחים יכול להפיל כדי לאוכלם, אבל לא ישתמש בקן עצמו, ואם כן אין מכאן קושיה.

אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יַעֲקֹב לְרַבִּי יִרְמְיָה בַּר תַּחְלִיפָא, אַסְבְּרָהּ לָךְ: בְּאֶפְרוֹחִין – כָּאן וְכָאן מוּתָּרִין, בְּבֵיצִים – כָּאן וְכָאן אֲסוּרִין. אֲמַר רַב אַשִׁי: וְאֶפְרוֹחִין שֶׁצְּרִיכִין לְאִמָּן כְּבֵיצִים דָּמוּ.

אמר ליה [לו] ר' יעקב לר' ירמיה בר תחליפא, אסברה [ואסביר אותה את המשנה] לך: במקרה שהיו אפרוחין בתוך הקן — כאן וכאן, בין בהקדש בין בעבודה זרה, מותרין הם, בביצים — כאן וכאן אסורין. אמר רב אשי: ואפרוחין שצריכין לאמן כביצים דמו [נחשבים], ואסורים בהנאה.

מתני׳ הַמּוֹצֵא כֵּלִים וַעֲלֵיהֶם צוּרַת חַמָּה, צוּרַת לְבָנָה, צוּרַת דְּרָקוֹן – יוֹלִיכֵם לְיַם הַמֶּלַח; רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: שֶׁעַל הַמְכוּבָּדִין – אֲסוּרִין, שֶׁעַל הַמְבוּזִּין – מוּתָּרִין.

המוצא כלים ועליהם צורת חמה, או צורת לבנה, או צורת דרקון — הרי אלו אסורים בהנאה ויוליכם לים המלח (כלומר, יאבדם), שחזקתם שהם משמשים לעבודה זרה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: צורות אלה שהן על הכלים המכובדין — אסורין, שיתכן שהם נעבדים, שעל הכלים המבוזין — מותרין.

גמ׳ לְמֵימְרָא, דִּלְהָנֵי הוּא דְּפָלְחִי לְהוּ, לְמִידֵי אַחֲרִינָא לָא? וּרְמִינְהִי: הַשּׁוֹחֵט לְשׁוּם יַמִּים, לְשׁוּם נְהָרוֹת, לְשׁוּם מִדְבָּר, לְשׁוּם חַמָּה, לְשׁוּם לְבָנָה, לְשׁוּם כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, לְשׁוּם מִיכָאֵל שַׂר הַגָּדוֹל, לְשׁוּם שִׁילְשׁוּל קָטָן – הֲרֵי אֵלּוּ זִבְחֵי מֵתִים!

על עצם האיזכור של צורות חמה, לבנה ודרקון, שואלים: למימרא, דלהני הוא דפלחי להו, למידי אחרינא לא [האם לומר שלאלה הוא שעובדים להם, ולדבר אחר לא]? ורמינהי [ומקשים, מראים סתירה] ממה ששנינו במשנה אחרת: השוחט לשום (לשם) פולחן לכל דבר שהוא: לשם ימים, לשום נהרות, לשום מדבר, לשום חמה, לשום לבנה, לשום כוכבים ומזלות, או לשום מיכאל המלאך השר הגדול, לשום שילשול (מין תולעת) קטן — הרי כל אחד מאלו הם זבחי מתים כלומר, זבחי עבודה זרה. משמע שעבודה זרה יכולה להיות בצורות רבות ושונות!

אֲמַר אַבַּיֵי: מִיפְלַח – לְכָל דְּמַשְׁכְּחִי פָּלְחִי; מֵיצַר וּמְפַלְחִי, הָנֵי תְּלָתָא דַּחֲשִׁיבִי – צָיְירִי לְהוּ וּפָלְחִי לְהוּ, לְמִידֵי אַחֲרִינָא – לְנוֹי בְּעָלְמָא עָבְדִי לְהוּ.

אמר אביי: מיפלח [לעבוד] לכל מה דמשכחי פלחי [שהם מוצאים הם עובדים], אבל מיצר ומפלחי [לצור צורות ולעבוד], הני תלתא דחשיבי ציירי להו ופלחי להו [דווקא שלושה אלה שהם חשובים, צרים אותם ועובדים אותם], למידי אחרינא [לדבר אחר] — לנוי בעלמא עבדי להו [בלבד עושים אותם] ולא לשם עבודה זרה.

מַנְקֵיט רַב שֵׁשֶׁת חוּמְרֵי מַתְנִיָּיתָא וְתָנֵי: כָּל הַמַּזָּלוֹת מוּתָּרִין – חוּץ מִמַּזַּל חַמָּה וּלְבָנָה, וְכָל הַפַּרְצוּפִין מוּתָּרִין – חוּץ מִפַּרְצוּף אָדָם, וְכָל הַצּוּרוֹת מוּתָּרוֹת – חוּץ מִצּוּרַת דְּרָקוֹן.

מסופר, מנקיט [אוחז, אוסף היה בידו] רב ששת חומרי מתנייתא ותני [את הפרטים של המשניות בענין זה, ושונה אותן יחד] בדרך זו: כל המזלות (גרמי השמים) צורותיהם מותרין — חוץ ממזל חמה ולבנה, וכל הפרצופין מותרין — חוץ מפרצוף אדם, וכל הצורות של דברים אחרים מותרות — חוץ מצורת דרקון.

אָמַר מָר: כָּל הַמַּזָּלוֹת מוּתָּרִין חוּץ מִמַּזַּל חַמָּה וּלְבָנָה. הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא בְּעוֹשֶׂה; אִי בְּעוֹשֶׂה, כָּל הַמַּזָּלוֹת מִי שָׁרֵי? וְהָכְתִיב: ״לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי״, לֹא תַּעֲשׂוּן כִּדְמוּת שַׁמָּשַׁי הַמְשַׁמְּשִׁין לְפָנַי בַּמָּרוֹם!

ודנים בדבריו, אמר מר [החכם]: כל המזלות מותרין חוץ ממזל חמה ולבנה. ויש לשאול: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? אילימא [אם תאמר] בעושה אותם, אם מותר או אסור לעשותם; הרי אי [אם] בעושה מדובר, כל המזלות מי שרי [האם מותר]? והכתיב [והרי נאמר]: "לא תעשון אתי" (שמות כ, כ), ודרשו חכמים: לא תעשון כדמות שמשי המשמשין לפני במרום, שהם נמצאים אתי, משמע שאסור לעשות צורות של כל מיני מזלות!

אֶלָּא פְּשִׁיטָא בְּמוֹצֵא, וּכְדִתְנַן: הַמּוֹצֵא כֵּלִים וַעֲלֵיהֶם צוּרַת חַמָּה, צוּרַת לְבָנָה, צוּרַת דְּרָקוֹן – יוֹלִיכֵם לְיַם הַמֶּלַח.

אלא פשיטא [פשוט] שמדובר במוצא כלים שיש עליהם צורות של מזלות, וכדתנן [וכמו ששנינו במשנה]: המוצא כלים ועליהם צורת חמה, או צורת לבנה, צורת דרקון — יוליכם לים המלח.

אִי בְּמוֹצֵא, אֵימָא מְצִיעָתָא: כָּל הַפַּרְצוּפוֹת מוּתָּרִין חוּץ מִפַּרְצוּף אָדָם; אִי בְּמוֹצֵא, פַּרְצוּף אָדָם מִי אָסוּר? וְהָתְנַן: הַמּוֹצֵא כֵּלִים וַעֲלֵיהֶם צוּרַת חַמָּה, צוּרַת לְבָנָה, צוּרַת דְּרָקוֹן – יוֹלִיכֵם לְיַם הַמֶּלַח; צוּרַת דְּרָקוֹן אִין, פַּרְצוּף אָדָם לָא!

ואולם אי [אם] מדובר כאן במוצא, אימא מציעתא [אמור את ההלכה האמצעית]: כל הפרצופות מותרין — חוץ מפרצוף אדם; אי [אם] מדובר במוצא, פרצוף אדם מי [האם] אסור? והתנן [והרי שנינו במשנה]: המוצא כלים ועליהם צורת חמה, צורת לבנה, צורת דרקון — יוליכם לים המלח. ונדייק מכאן: צורת דרקון — אין [כן] אסורה, פרצוף אדם — לא!

אֶלָּא פְּשִׁיטָא בְּעוֹשֶׂה, וְכִדְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ;

אלא פשיטא [פשוט] שמדובר בהלכה זו לגבי מי שעושה את הצורות הללו, וכדברי רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע להלן (עבודה זרה מג,ב).

אִי בְּעוֹשֶׂה, אֵימָא סֵיפָא: כָּל הַצּוּרוֹת מוּתָּרוֹת חוּץ מִצּוּרַת דְּרָקוֹן; וְאִי בְּעוֹשֶׂה, צוּרַת דְּרָקוֹן מִי אֲסִיר? וְהָכְתִיב: ״לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב״,

אלא שיש לשאול: אי [אם] בעושה מדובר, אימא סיפא [אמור את ההלכה שבסוף]: כל הצורות מותרות — חוץ מצורת דרקון; ואי [ואם] מדובר רק בעושה, צורת דרקון מי אסיר [האם אסור] לעשות? והכתיב [והרי נאמר]: "לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב" (שמות כ, כ), ודרשו חכמים: לא תעשון כדמות שמשי המשמשים לפני במרום,