וְהָתַנְיָא: כְּסִימָנֵי בֵיצִים כָּךְ סִימָנֵי עוּבָּרֵי דָגִים! לָאו תַּרוּצֵי מְתַרְצַתְּ לָהּ? כָּךְ סִימָנֵי קִירְבֵי דָגִים.

והתניא [והרי שנויה ברייתא]: כסימני ביצים כך סימני עוברי דגים, משמע שאף לדגים טמאים יש ביצים! ומשיבים: לאו תרוצי מתרצת לה [וכי אין אתה מתרץ אותה], את הברייתא הזו, ומשנה את לשונה? ואם כן שנה כך: כך סימני קירבי דגים.

וְהֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ בְּסִימָנֵי קִירְבֵי דָגִים שֶׁיְּהֵא כַּד וְחַד? מַשְׁכַּחַתְּ לָהּ בְּשִׁילְפּוּחָא.

ושואלים: והיכי משכחת [ואיך אתה מוצא] בסימני קירבי דגים שיהא כד וחד? ומשיבים: משכחת לה בשילפוחא [בשלפוחית] השחיה של הדג, ובודקים לפי צורתה אם של דג טמא או טהור היא.

אִם אֵין שָׁם מוּמְחֶה, מַאי? אָמַר רַב יְהוּדָה: כֵּיוָן דְּאָמַר ״אֲנִי מְלַחְתִּים״ – מוּתָּרִין. רַב נַחְמָן אָמַר: עַד שֶׁיֹּאמַר ״אֵלּוּ דָּגִים וְאֵלּוּ קִירְבֵּיהֶן״. אוֹרֵי לֵיהּ רַב יְהוּדָה לְאַדָּא דַּיָּילָא: כֵּיוָן דְּאָמַר ״אֲנִי מְלַחְתִּים״ – מוּתָּרִין.

ושואלים: אם אין שם מומחה, מאי [מה] יהא הדין? אמר רב יהודה: כיון דאמר [שאומר] המוכר: אני מלחתים את הדגים, וטהורים הם, ואני הוצאתי את הקרביים מהם — מותרין. רב נחמן אמר: עד שיאמר ויראה לנו: אלו דגים שהם טהורים, ואלו קירביהן. מסופר, אורי ליה [הורה לו] רב יהודה לאדא דיילא [השמש]: כיון שאמר "אני מלחתים" — מותרין.

״וְעָלֶה שֶׁל חִילְתִּית״. פְּשִׁיטָא! לָא נִצְרְכָה אֶלָּא לִקְרָטִין שֶׁבּוֹ; מַהוּ דְּתֵימָא: נֵיחוּשׁ דִּלְמָא מַיְיתֵי וּמְעָרֵב בֵּיהּ, קָא מַשְׁמַע לָן דְּהָא אִישְׁתַּרוּקֵי הִיא דְּאִישְׁתַּרוּק וַאֲתָא בַּהֲדָהּ.

שנינו במשנה שעלה של חילתית מותר באכילה. ושואלים: פשיטא [פשוט] שכן הוא הדין, וכי מדוע יהא אסור? ומשיבים: לא נצרכא [נצרכה] הלכה זו אלא לקרטין (לפירורים) של חילתית שיש בו, שהם הרי אסורים כדברי המשנה הקודמת, מפני שנחתכו בסכין של איסור (לעיל עבודה זרה לט,ב), מהו דתימא [שתאמר]: ניחוש דלמא מייתי [נחשוש שמא הוא מביא] קרטין כאלו ומערב ביה [בו], קא משמע לן [משמיע לנו] דהא אישתרוקי היא דאישתרוק ואתא בהדה [שזה קרטין אלו רק נדבקו ובאו יחד עם העלה], ואין זה ממה שחתך בסכין.

״וְזֵיתֵי גְלוּסְקָאוֹת הַמְגוּלְגָּלִין״. פְּשִׁיטָא! לָא נִצְרְכָא, אַף עַל גַּב דְּרָפֵי טוּבָא; מַהוּ דְּתֵימָא חַמְרָא רְמָא בְּהוּ, קָא מַשְׁמַע לָן: הָנֵי מֵחֲמַת מִישְׁחָא הוּא דִּרְפוּ.

שנינו במשנה: וזיתי גלוסקאות המגולגלין מותרים באכילה, כלומר זיתים שהונחו בכלי ונתרככו שם. ותוהים: פשיטא [פשוט] שכן הוא, מדוע יהיו אסורים? ומשיבים: לא נצרכא [נצרכה] הלכה זו אלא להתיר אותם אף על גב דרפי טובא [אף על פי שהם רכים ביותר], מהו דתימא [שתאמר]: חמרא רמא בהו [יין הטיל בהם הגוי לרככם] ויהא אסור, קא משמע לן [משמיע לנו] שהני [אלה] מחמת שיש בהם מישחא [שמן] הוא דרפו [שנעשו רכים].

״וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שְׁלָחִין אֲסוּרִין״. הֵיכִי דָּמֵי שְׁלָחִין? אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: כָּל שֶׁאוֹחֲזוֹ בְּיָדוֹ וְגַרְעִינָתוֹ נִשְׁמֶטֶת.

ועוד שנינו שם: ור' יוסי אומר: שלחין אסורין. ושואלים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] שלחין? אמר ר' יוסי בר חנינא: כל זית שהוא רך כל כך שכאשר הוא אוחזו בידו וגרעינתו נשמטת מתוכו, שאז יש מקום יתר לחשוש שהטילו בהם יין.

״הַחֲגָבִין הַבָּאִין״ כו׳. תָּנוּ רַבָּנַן: הַחֲגָבִין וְהַקַּפְרִיסִין וְהַקַּפְלוֹטוֹת, הַבָּאִין מִן הָאוֹצָר וּמִן הַהֶפְתֵּק וּמִן הַסְּפִינָה – מוּתָּרִין, הַנִּמְכָּרִין בְּקַטְלוּזָא לִפְנֵי חֶנְוָנִי – אֲסוּרִין, מִפְּנֵי שֶׁמְּזַלֵּף יַיִן עֲלֵיהֶן. וְכֵן יֵין תַּפּוּחִים שֶׁל גּוֹיִם, הַבָּאִין מִן הָאוֹצָר וּמִן הַהֶפְתֵּק וּמִן הַסְּלוּלָה – מוּתָּרִין, הַנִּמְכָּר בְּקַטְלוּזָא – אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁמְּעָרְבִין בּוֹ יַיִן.

שנינו במשנה: החגבין הבאין מן הסלולה. ומביאים בענין זה מה שתנו רבנן [שנו חכמים]: החגבין, וכן הקפריסין (פירות הצלף), והקפלוטות (כרישין), אותם הבאין מן האוצר (מחסן) ומן ההפתק (מקום אחסון ארעי) ומן הספינה — מותרין, מפני שסתמם לא עירבו בהם דבר אסור. אבל הנמכרין בקטלוזא (בשוק) ומונחים לפני חנוני — אסורין, מפני שמזלף יין עליהן להשביחם. וכן יין תפוחים של גוים, אלה הבאין מן האוצר ומן ההפתק ומן הסלולה — מותרין, הנמכר בקטלוזא — אסור, מפני שמערבין בו יין של ענבים.

תָּנוּ רַבָּנַן: פַּעַם אַחַת חָשׁ רַבִּי בְּמֵעָיו, אָמַר: כְּלוּם יֵשׁ אָדָם שֶׁיּוֹדֵעַ, יֵין תַּפּוּחִים שֶׁל גּוֹיִם אָסוּר אוֹ מוּתָּר? אָמַר לְפָנָיו רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן רַבִּי יוֹסֵי: פַּעַם אַחַת חָשׁ אַבָּא בְּמֵעָיו, וְהֵבִיאוּ לוֹ יֵין תַּפּוּחִים שֶׁל גּוֹיִם שֶׁל שִׁבְעִים שָׁנָה, וְשָׁתָה וְנִתְרַפֵּא; אָמַר לוֹ: כָּל כָּךְ הָיָה בְּיָדְךָ וְאַתָּה מְצָעֲרֵנִי!

אגב שהזכירו יין תפוחים, מביאים, תנו רבנן [שנו חכמים]: פעם אחת חש (סבל) רבי במעיו, אמר: כלום יש איש שיודע, האם יין תפוחים של גוים (שמועילה שתייתו לכאב מעיים) אסור או מותר? אמר לפניו ר' ישמעאל בן ר' יוסי: פעם אחת חש אבא (ר' יוסי) במעיו, והביאו לו יין תפוחים של גוים של (בן) שבעים שנה, ושתה ונתרפא; אמר לו רבי: כל כך היה בידך כלומר, פתרון כזה היה בידך, ואתה מצערני שלא גילית לי דבר זה עד עכשיו!

בָּדְקוּ וּמָצְאוּ גּוֹי אֶחָד שֶׁהָיָה לוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת גַּרְבֵי יַיִן שֶׁל תַּפּוּחִים שֶׁל שִׁבְעִים שָׁנָה, וְשָׁתָה וְנִתְרַפֵּא; אָמַר: בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁמָּסַר עוֹלָמוֹ לְשׁוֹמְרִים.

מיד בדקו (חיפשו) ומצאו גוי אחד שהיה לו שלש מאות גרבי (כדי) יין של תפוחים של שבעים שנה, ושתה מהם ונתרפא, אמר: ברוך המקום (הקב"ה) שמסר עולמו לשומרים, שגוי זה שמר יינו זמן רב כל כך, עד שהועיל לרפואתו של רבי.

״וְכֵן לִתְרוּמָה״. מַאי ״וְכֵן לִתְרוּמָה״? אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: וְכֵן לְכֹהֵן הֶחָשׁוּד לִמְכּוֹר תְּרוּמָה לְשֵׁם חוּלִּין – לְפָנָיו הוּא דְּאָסוּר, אֲבָל הַבָּא מִן הָאוֹצָר וּמִן הַהֶפְתֵּק וּמִן הַסְּלוּלָה – מוּתָּר; אִירְתוּתֵי מִירְתַת, סָבַר: שָׁמְעִי בֵּיהּ רַבָּנַן וּמַפְסְדוּ לֵיהּ מִינַּאי. הדרן עלך אין מעמידין

שנינו במשנה: וכן לתרומה. ושואלים: מאי [מה פירוש] "וכן לתרומה"? מה שייך ענין תרומה לכאן? אמר רב ששת: וכן לכהן החשוד למכור תרומה לשם (בתורת) חולין, מה שהיה מונח לפניו הוא שאסור, אבל הבא מן האוצר ומן ההפתק ומן הסלולה — מותר, וטעמו של דבר: אירתותי מירתת [מפחד הוא לעשות כן], סבר [סבור]: שמעי ביה רבנן ומפסדו ליה מינאי [ישמעו בזה חכמים ויפסידו את הכל ממני], שיפקירו את כל מה שאני מוכר.

מתני׳ כָּל הַצְּלָמִים אֲסוּרִין, מִפְּנֵי שֶׁהֵן נֶעֱבָדִין פַּעַם אַחַת בַּשָּׁנָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר; וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא כָּל שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ מַקֵּל אוֹ צִפּוֹר אוֹ כַּדּוּר; רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף כָּל שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ כָּל דָּבָר.

גמ׳ אִי דְּנֶעֱבָדִין פַּעַם אַחַת בַּשָּׁנָה, מַאי טַעְמָא דְּרַבָּנַן? אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר יוֹסֵף אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בִּמְקוֹמוֹ שֶׁל רַבִּי מֵאִיר הָיוּ עוֹבְדִין אוֹתָהּ פַּעַם אַחַת בַּשָּׁנָה, וְרַבִּי מֵאִיר דְּחָיֵישׁ לְמִיעוּטָא – גְּזַר שְׁאָר מְקוֹמוֹת אַטּוּ אוֹתוֹ מָקוֹם, וְרַבָּנַן דְּלָא חָיְישִׁי לְמִיעוּטָא – לָא גְּזַרוּ שְׁאָר מְקוֹמוֹת אַטּוּ אוֹתוֹ מָקוֹם.

כל הצלמים (הפסלים) אסורין בהנאה, מפני שהן נעבדין פעם אחת בשנה לפחות, אלה דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: אינו אסור בהנאה כעבודה זרה אלא כל פסל שיש בידו מקל או צפור או כדור, שהם סמלים שהמוכיחים שפסל זה הוא עבודה זרה, אבל אחרים לנוי הם. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף כל פסל שיש בידו כל דבר בוודאי עבודה זרה הוא.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּאַנְדַּרְטֵי שֶׁל מְלָכִים שָׁנִינוּ. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וּבְעוֹמְדִין עַל פֶּתַח מְדִינָה שָׁנִינוּ.

על מחלוקת ר' מאיר וחכמים שואלים: אי [אם] מדובר בפסלים שנעבדין פעם אחת בשנה, מאי טעמא דרבנן [מה טעמם של חכמים] שמתירים? הלוא ברור שהם עבודה זרה! אמר ר' יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן: במקומו של ר' מאיר היו עובדין אותה פעם אחת בשנה את כל הפסלים. ור' מאיר דחייש למיעוטא [שבכלל, שיטתו הוא שחושש למיעוט] — גזר בשאר מקומות אטו [משום] אותו מקום בו הוא גר, ורבנן דלא חיישי למיעוטא [וחכמים שאינם חוששים למיעוט] — לא גזרו שאר מקומות אטו [משום] אותו מקום של ר' מאיר.