״וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן״; אֶפְשָׁר, דַּעַת בְּהֶמְתּוֹ לָא הֲוָה יָדַע, דַּעַת עֶלְיוֹן מִי הֲוָה יָדַע?

"וידע דעת עליון" (במדבר כד, טז), ויש לתמוה: וכי אפשר לפרש את הדבר כפשוטו שהיתה בו דעת רבה כל כך? אפשר, דעת בהמתו לא הוה ידע [היה יודע], דעת עליון מי הוה ידע [האם היה יודע]?

מַאי דַּעַת בְּהֶמְתּוֹ לָא הֲוָה יָדַע? בְּעִידָּנָא דְּחָזוּ לֵיהּ דַּהֲוָה רָכֵיב אַחֲמָרֵיהּ, אֲמַרוּ לֵיהּ: מַאי טַעְמָא לָא רְכַבְתָּא אַסּוּסְיָא? אֲמַר לְהוּ: בִּרְטִיבָא שְׁדַאי לֵיהּ. מִיָּד: ״וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן…הֲלֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ״! אֲמַר לָהּ: לִטְעִינָא בְּעָלְמָא.

ותחילה מבררים: מאי [מה] פירוש "דעת בהמתו לא הוה ידע" [היה יודע]? בעידנא דחזו ליה דהוה רכיב אחמריה [בזמן שראו אותו שרי מואב שהיה רוכב על חמורו], אמרו ליה [לו]: מאי טעמא לא רכבתא אסוסיא [מה טעם אין אתה רוכב על סוס], שהוא ראוי לך יותר? אמר להו [להם]: ברטיבא שדאי ליה [באחו הנחתי אותו], את הסוס, לרעות, ולכן אני רוכב על חמור. מיד: "ותאמר האתון אל בלעם, הלא אנכי אתנך" (במדבר כב, ל) שאתה משתמש בי כל הזמן! אמר לה: לטעינא בעלמא [למטען בלבד] אבל לא לרכיבה.

אֲמַרָה לֵיהּ: ״אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי״! אֲמַר לָהּ: אַקְרַאי בְּעָלְמָא. אֲמַרָה לֵיהּ: ״מֵעוֹדְךָ וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה״! וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאֲנִי עוֹשָׂה לְךָ רְכִיבוֹת בַּיּוֹם וְאִישׁוּת בַּלַּיְלָה, כְּתִיב הָכָא: ״הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי״, וּכְתִיב הָתָם: ״וּתְהִי לוֹ סֹכֶנֶת״.

אמרה ליה [לו] האתון: "אשר רכבת עלי"! (במדבר כב, ל). אמר לה: אקראי בעלמא [במקרה בלבד], לא בקביעות. אמרה ליה [לו]: "מעודך ועד היום הזה" (במדבר כב, ל)! ולא עוד, הוסיפה האתון, אלא שאני עושה לך רכיבות ביום ומעשה אישות בלילה, ומסבירים: כתיב הכא [נאמר כאן], בדברי האתון: "ההסכן הסכנתי", (במדבר כב, ל), וכתיב התם [ונאמר שם], אצל אבישג ודוד המלך: "ותהי לו סכנת ושכבה בחיקך" (מלכים א א, ב), משמע שלשון זו מרמזת לענין של משכב.

אֶלָּא מַאי ״וְיוֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן״? שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ לְכַוֵּין אוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כּוֹעֵס בָּהּ. וְהַיְינוּ דְּקָאָמַר לְהוּ נָבִיא: ״עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אוֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים וְעַד הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה׳״,

ושבים לשאלה הראשונה: אלא מאי [מה] פירוש "ויודע דעת עליון"? הכוונה היא שהיה יודע לכוין אותה שעה שהקדוש ברוך הוא כועס בה. והיינו דקאמר להו [וזה שאמר להם] הנביא לישראל: "עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור מן השטים ועד הגלגל למען דעת צדקות ה'" (מיכה ו, ה),

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: עַמִּי, רְאוּ כַּמָּה צְדָקוֹת עָשִׂיתִי עִמָּכֶם, שֶׁלֹּא כָּעַסְתִּי עֲלֵיכֶם כָּל אוֹתָן הַיָּמִים, שֶׁאִם כָּעַסְתִּי עֲלֵיכֶם – לֹא נִשְׁתַּיֵּיר מִשּׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל שָׂרִיד וּפָלִיט. וְהַיְינוּ דְּקָאֲמַר לֵיהּ בִּלְעָם לְבָלָק: ״מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם ה׳״.

אמר ר' אלעזר, אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל: עמי, ראו כמה צדקות עשיתי עמכם שלא כעסתי עליכם כל אותן הימים שביקש בלעם לקלל את ישראל, ולא יכול היה לכוון לשעת כעס ולקללם, שאם כעסתי עליכם אז, לא נשתייר משונאיהם של ישראל (לשון נקייה, והכוונה לישראל) שריד ופליט. והיינו דקאמר ליה [וזהו שאמר לו] בלעם לבלק בענין זה: "מה אקב לא קבה אל ומה אזעם לא זעם ה'" (במדבר כג, ח), שכיון שה' לא זעם איני יכול לעשות דבר.

וְכַמָּה זַעְמוֹ? רֶגַע. וְכַמָּה רֶגַע? אֲמַר אַמֵימָר, וְאִיתֵימָא רָבִינָא: רֶגַע כְּמֵימְרֵיהּ. וּמְנָלַן דְּרֶגַע הֲוָה רִיתְחֵיהּ? דִּכְתִיב: ״כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ״. וְאִיבָּעֵית אֵימָא, מֵהָכָא: ״חֲבִי כִּמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבָר זָעַם״.

ומבררים: וכמה הוא זעמו של ה'? רגע. וכמה הוא רגע? אמר אמימר, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רבינא: רגע כמימריה [כאמירתו] כמשך הזמן שלוקח להגיד את המלה הזו. ועוד שואלים: ומנלן [ומנין לנו] שרגע הוה ריתחיה [הוא כעסו] של הקב"ה? דכתיב [שנאמר]: "כי רגע באפו חיים ברצונו" (תהלים ל, ו). ואיבעית אימא, מהכא [ואם תרצה אמור זאת מכאן]: "חבי כמעט רגע עד יעבר זעם" (ישעיהו כו, כ).

אֵימַת רָתַח? אֲמַר אַבַּיֵי: בִּתְלָת שָׁעֵי קַמַּיְיתָא כִּי חִיוָּרָא כַּרְבַּלְתָּא דְּתַרְנְגוֹלָא. כָּל שַׁעְתָּא וְשַׁעְתָּא מִחֲוַור חִיוָּרָא! כָּל שַׁעְתָּא אִית בֵּיהּ סוּרַיְיקֵי סוּמָּקֵי, הַהִיא שַׁעְתָּא לֵית בֵּיהּ סוּרַיְיקֵי סוּמָּקֵי.

ושואלים: אימת רתח [מתי הוא כועס], מה הוא הזמן של כעסו? אמר אביי: בתלת שעי קמייתא, כי חיורא כרבלתא דתרנגולא [בשלוש השעות הראשונות של היום, כאשר מלבינה כרבולת התרנגול] זוהי השעה. ושואלים: הלוא כל שעתא ושעתא מחוור חיורא [כל שעה ושעה היא מלבינה], ואם כן מה הסימן שבדבר! ומשיבים: כל שעתא אית ביה סורייקי סומקי, ההיא שעתא לית ביה סורייקי סומקי [בכל שעה יש בה, נשארים בה עדיין ורידים אדומים, באותה שעה אין בה ורידים אדומים].

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי הֲוָה מְצַעֵר לֵיהּ הַהוּא מִינָא [בִּקְרָאֵי, יוֹמָא חַד] נְקַט תַּרְנְגוֹלָא [וְאוֹקְמֵיהּ בֵּין כַּרְעֵיהּ דְּעַרְסָא] וְעַיֵּין בֵּיהּ, סְבַר: כִּי מְטָא הַהִיא שַׁעְתָּא אֶלְטְיֵהּ, כִּי מְטָא הַהִיא שַׁעְתָּא נִימְנֵם,

מסופר, ר' יהושע בן לוי הוה מצער ליה ההוא מינא [בקראי [היה מצער אותו אחד המינים בשאלות ובפירושי מקראות]. יומא חד] נקט תרנגולא [ואוקמיה בין כרעיה דערסא] [יום אחד לקח ר' יהושע בן לוי תרנגול והעמיד אותו בין רגלי המיטה] ועיין ביה [והתבונן בו], סבר [חשב]: כי מטא ההיא שעתא אלטיה [כאשר תגיע אותה שעה של זעם אקללנו], את אותו מין, ואז תחול הקללה. כי מטא ההיא שעתא נימנם [כיון שהגיע אותה שעה התנמנם] ר' יהושע בן לוי ולא הצליח לקללו, שכן חלפה השעה.

אֲמַר: שְׁמַע מִינָּהּ לָאו אוֹרַח אַרְעָא לְמֶיעֱבַד הָכִי, [״וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו״] כְּתִיב, וּכְתִיב: ״גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא טוֹב״.

אמר: כיון שאירע לי כך, שמע מינה לאו אורח ארעא למיעבד הכי [משמע מכאן שאין זה דרך ארץ לעשות כך], שהרי ["ורחמיו על כל מעשיו" כתיב [נאמר] (תהלים קמה, ט)], וכתיב [ונאמר]: "גם ענוש לצדיק לא טוב" (משלי יז, כו), כלומר, לא טוב לצדיק להעניש.

תָּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר: בְּשָׁעָה שֶׁהַמְּלָכִים מַנִּיחִין כִּתְרֵיהֶן בְּרָאשֵׁיהֶן וּמִשְׁתַּחֲוִין לַחַמָּה, מִיָּד כּוֹעֵס [הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא]. אָמַר רַב יוֹסֵף: לָא לִיצַּלֵי אִינִישׁ צְלוֹתָא דְּמוּסָפֵי בִּתְלָת שָׁעֵי קַמַּיְיתָא דְּיוֹמָא בְּיוֹמָא קַמָּא דְּרֵישׁ שַׁתָּא בְּיָחִיד, דִּלְמָא כֵּיוָן דְּמִפְקִיד דִּינָא, דִּלְמָא מְעַיְּינִי בְּעוֹבָדֵיהּ וְדָחֲפוּ לֵיהּ מִידְחֵי.

ובעניין זעמו של הקב"ה, תנא משמיה [שנה החכם משמו] של ר' מאיר: בשעה שהמלכים קמים משנתם ומניחין כתריהן בראשיהן ומשתחוין לחמה, מיד כועס [הקדוש ברוך הוא], ולכן הכעס הוא בשלש שעות ראשונות. אמר רב יוסף: לא ליצלי איניש צלותא דמוספי בתלת שעי קמייתא דיומא, ביומא קמא דריש שתא [אל יתפלל אדם תפילת המוספים בשלש שעות הראשונות של היום ביום הראשון של ראש השנה ] כשהוא מתפלל ביחיד, דלמא כיון דמפקיד דינא, דלמא מעייני בעובדיה ודחפו ליה מידחי [שמא כיון שאז נפקד הדין על העולם, שמא יעיינו במעשיו וידחפו אותו וידחוהו] מן העולם.

אִי הָכִי, דְּצִבּוּר נַמִי! דְּצִבּוּר נְפִישָׁא זְכוּתֵיהּ. אִי הָכִי, דְּיָחִיד דְּצַפְרָא נַמִי לָא! כֵּיוָן דְּאִיכָּא צִבּוּרָא דְּקָא מְצַלּוּ לָא קָא מִדְחֵי.

ומקשים: אי הכי, דצבור נמי [אם כך, תפילה של ציבור גם כן] לא תהא בזמן זה! ומשיבים: הצבור נפישא זכותיה [מרובה זכותו] ואין דוחים אותו גם כשמתפללים בשעה זו. ושואלים: אי הכי, דיחיד דצפרא נמי לא [אם כך, תפילה של יחיד של בוקר, של שחרית, גם כן לא] יתפלל באותן שעות, ולא רק תפילת מוסף! ומשיבים: כיון דאיכא צבורא דקא מצלו, לא קא מדחי [שיש ציבור שמתפללים באותה שעה, אינו נדחה], ומקבלים תפילתו עמם.

וְהָא אָמְרַתְּ: שָׁלֹשׁ רִאשׁוֹנוֹת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה! אֵיפּוּךְ.

ושואלים: והא [והרי] אמרת במקום אחר: שלש שעות ראשונות הקדוש ברוך הוא יושב ועוסק בתורה, ולא בדין! ואומרים: איפוך [הפוך] את סדרי השעות.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם לָא תֵּיפּוּךְ, תּוֹרָה דִּכְתִיב בָּהּ ״אֱמֶת״, דִּכְתִיב: ״אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכֹּר״ – אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין, דִּין דְּלָא כְּתִיב בֵּיהּ ״אֱמֶת״ – הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: לעולם לא תיפוך [אל תהפוך], וטעם הדבר שלא יתפלל היחיד מוסף בשלוש השעות הראשונות שבהן הקב"ה עוסק בתורה, הוא משום שלגבי התורה דכתיב [שנאמר] בה "אמת", דכתיב [שנאמר]: "אמת קנה ואל תמכר" (משלי כג, כג) — אין הקדוש ברוך הוא עושה בשעת התורה לפנים משורת הדין, אבל בזמן שעת הדין דלא כתיב ביה [שלא נאמר בו] "אמת", אלא דין הוא ענין של משפט ושל הערכה — הקדוש ברוך הוא עושה גם לפנים משורת הדין.

(יוֹם מֵעִיד טָרַף בָּעֵגֶל, סִימָן). גּוּפָא: אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, מַאי דִּכְתִיב: ״אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם״? הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם – וְלֹא לְמָחָר לַעֲשׂוֹתָם, הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם – וְלֹא הַיּוֹם לִיטּוֹל שְׂכָרָן.

ושבים לדיון לעיל (עבודה זרה ג,א), ומביאים את גופא [גופם] של הדברים שאמר ר' יהושע בן לוי, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "אשר אנכי מצוך היום לעשותם" (דברים ז, יא)? מכאן נלמד: "היום לעשותם" — ולא למחר (לעולם הבא) לעשותם, "היום לעשותם" — ולא היום ליטול שכרן.

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּל מִצְו‍ֹת שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין בָּעוֹלָם הַזֶּה, בָּאוֹת וּמְעִידוֹת אוֹתָם לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יִתְּנוּ עֵדֵיהֶם וְיִצְדָּקוּ יִשְׁמְעוּ וְיֹאמְרוּ אֱמֶת״, ״יִתְּנוּ עֵדֵיהֶם וְיִצְדָּקוּ״ – אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, ״יִשְׁמְעוּ וְיֹאמְרוּ אֱמֶת״ – אֵלּוּ אוּמּוֹת הָעוֹלָם.

ועוד אמר ר' יהושע בן לוי: כל מצו‍ת שישראל עושין בעולם הזה, באות ומעידות אותם לעולם הבא, שנאמר: "יתנו עדיהם ויצדקו ישמעו ויאמרו אמת" (ישעיהו מג, ט), וכך הוא מפרש: "יתנו עדיהם ויצדקו" — אלו ישראל, "ישמעו ויאמרו אמת" — אלו אומות העולם.

וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּל מִצְו‍ֹת שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין בָּעוֹלָם הַזֶּה, בָּאוֹת וְטוֹרְפוֹת אוֹתָם לְאוּמּוֹת הָעוֹלָם לָעוֹלָם הַבָּא עַל פְּנֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים״, ״נֶגֶד הָעַמִּים״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״לְעֵינֵי הָעַמִּים״, מְלַמֵּד שֶׁבָּאוֹת וְטוֹרְפוֹת לְאוּמּוֹת הָעוֹלָם עַל פְּנֵיהֶם לָעוֹלָם הַבָּא.

ואמר ר' יהושע בן לוי: כל מצו‍ת שישראל עושין בעולם הזה, באות וטורפות אותם לאומות העולם לעולם הבא על פניהם, שנאמר: "ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים" (דברים ד, ו), "נגד העמים" כלומר, מול העמים לא נאמר, אלא "לעיני העמים" — על עיניהם ממש, מלמד שבאות וטורפות לאומות העולם על פניהם לעולם הבא.

וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: לֹא עָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הָעֵגֶל אֶלָּא לִיתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה לְבַעֲלֵי תְשׁוּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי…כָּל הַיָּמִים״ וגו׳.

ואמר ר' יהושע בן לוי: לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה, שנאמר לאחר מתן תורה: "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אתי כל הימים" וגו' (דברים ה, כו), ואם היו במעלה גדולה זו, כיצד הגיעו לעשות את העגל? אלא לא באו לידי חטא אלא כדי ללמד שאפשר לעשות תשובה על כל עבירה שבעולם, שאפילו עבירה חמורה זו של העגל יש לה תיקון.

וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: לֹא דָּוִד רָאוּי לְאוֹתוֹ מַעֲשֶׂה וְלֹא יִשְׂרָאֵל רְאוּיִן לְאוֹתוֹ מַעֲשֶׂה; לֹא דָּוִד רָאוּי לְאוֹתוֹ מַעֲשֶׂה – דִּכְתִיב: ״וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי״,

והיינו [וזהו] שאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי: לא דוד ראוי לאותו מעשה של בת שבע, ולא ישראל ראוין לאותו מעשה של עגל; לא דוד ראוי לאותו מעשה של בת שבע, דכתיב [שנאמר]: "ולבי חלל בקרבי" (תהלים קט, כב), שיצרו היה כהרוג בקרבו, ולא היתה סיבה שיוכל לשלוט בו עד כדי כך,

וְלֹא יִשְׂרָאֵל רְאוּיִן לְאוֹתוֹ מַעֲשֶׂה – דִּכְתִיב: ״מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אוֹתִי…כָּל הַיָּמִים״; אֶלָּא לָמָּה עָשׂוּ?

ולא ישראל ראוין לאותו מעשה, דכתיב [שנאמר] באותה שעה: "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים" (דברים ה, כו), אלא למה עשו את מה שעשו?