וּמְגִיסָה עַד שֶׁתָּבֹא מִבֵּית הַמֶּרְחָץ אוֹ מִבֵּית הַכְּנֶסֶת, וְאֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת.

ומגיסה (בוחשת) עד שתבא האשה היהודיה מבית המרחץ או מבית הכנסת, ואינה חוששת.

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: הִנִּיחַ גּוֹי וְהָפַךְ יִשְׂרָאֵל, מַהוּ? אֲמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: קַל וָחוֹמֶר, גְּמָרוֹ בְּיַד גּוֹי מוּתָּר, גְּמָרוֹ בְּיַד יִשְׂרָאֵל לֹא כָּל שֶׁכֵּן?

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: במקרה ההפוך, שהניח גוי את הבשר על גבי הגחלים והפך בו ישראל, מהו הדין? אמר רב נחמן בר יצחק: קל וחומר הוא שמותר, אם במקרה שגמרו של התבשיל ביד גוי מותר, אם גמרו ביד ישראל לא כל שכן?

אִיתְּמַר נַמִי: אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וְאָמְרִי לָהּ אָמַר רַב אַחָא בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בֵּין שֶׁהִנִּיחַ גּוֹי וְהָפַךְ יִשְׂרָאֵל, בֵּין שֶׁהִנִּיחַ יִשְׂרָאֵל וְהָפַךְ גּוֹי – מוּתָּר, וְאֵינוֹ אָסוּר עַד שֶׁתְּהֵא תְּחִלָּתוֹ וּגְמָרוֹ בְּיַד גּוֹי.

איתמר נמי [נאמר גם כן]: שאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר רב אחא בר בר חנה אמר ר' יוחנן: בין שהניח גוי והפך ישראל, בין שהניח ישראל והפך גוי — מותר, ואינו אסור עד שתהא תחלתו וגמרו ביד גוי.

אָמַר רָבִינָא, הִלְכְתָא: הָא רִיפְתָּא דִּשְׁגַר גּוֹי וְאָפָה יִשְׂרָאֵל, אִי נַמִי שְׁגַר יִשְׂרָאֵל וְאָפָה גּוֹי, אִי נַמִי שְׁגַר גּוֹי וְאָפָה גּוֹי וַאֲתָא יִשְׂרָאֵל וְחָתָה בָּהּ חַתּוּיֵי – שַׁפִּיר דָּמֵי.

אמר רבינא, הלכתא [הלכה היא]: הא ריפתא דשגר [לחם זה שהסיק] גוי את התנור ואפה אותו ישראל, אי נמי שגר [או גם כן שהסיק] ישראל ואפה גוי, אי נמי [או גם כן] אפילו שגר [הסיק] גוי ואפה גוי, ואתא [ובא] ישראל בין ההסקה והאפיה וחתה בה חתויי [חיתוי] באש מעט — שפיר דמי [מותר הדבר], ואין בו משום פת גוים.

דָּג מָלִיחַ – חִזְקִיָּה שָׁרֵי, וְרַבִּי יוֹחָנָן אֲסַר. בֵּיצָה צְלוּיָה – בַּר קַפָּרָא שָׁרֵי, וְרַבִּי יוֹחָנָן אֲסַר. כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אֲמַר: אֶחָד דָּג מָלִיחַ וְאֶחָד בֵּיצָה צְלוּיָה – חִזְקִיָּה וּבַר קַפָּרָא שָׁרוּ, וְרַבִּי יוֹחָנָן אֲסַר.

דג מליח שמלחו גוי, חזקיה שרי [התיר] לאכול, ור' יוחנן אסר. ביצה צלויה שצלאה גוי — בר קפרא שרי [התיר], ור' יוחנן אסר. כי אתא [כאשר בא] רב דימי אמר: אחד דג מליח ואחד ביצה צלויה — באלה חזקיה ובר קפרא שרו [התירו], ור' יוחנן אסר.

רַבִּי חִיָּיא פַּרְוָואָה אִיקְלַע לְבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא, אֲמַרוּ לֵיהּ: בֵּיצָה צְלוּיָה מַאי? אֲמַר לְהוּ: חִזְקִיָּה וּבַר קַפָּרָא שָׁרוּ, וְרַבִּי יוֹחָנָן אֲסַר, וְאֵין דְּבָרָיו שֶׁל אֶחָד בִּמְקוֹם שְׁנַיִם. אֲמַר לְהוּ רַב זְבִיד: לָא תְּצִיתוּ לֵיהּ, הָכִי אֲמַר אַבַּיֵי: הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן. אַשְׁקְיוּהוּ נְגוֹטָא דְּחַלָּא וְנָח נַפְשֵׁיהּ.

מסופר, ר' חייא פרוואה (מהמקום פרווא) איקלע לבי ריש גלותא [הזדמן לבית ראש הגולה], אמרו ליה [לו]: ביצה צלויה שצלאה גוי מאי [מה דינה]? אמר להו [להם]: חזקיה ובר קפרא שרו [התירו], ור' יוחנן אסר, ואין דבריו של אחד נחשבים במקום (כנגד) דברי שנים, ואם כן מותר. אמר להו [להם] רב זביד: לא תציתו ליה [אל תשמעו לו], הכי [כך] אמר אביי: הלכתא כוותיה [הלכה כשיטתו] של ר' יוחנן. כעסו עליו עבדי ראש הגולה אשקיוהו נגוטא דחלא ונח נפשיה [השקו אותו כוס של חומץ חריף, ונחה נפשו, מת] מחמת זה.

תָּנוּ רַבָּנַן: הַקַּפְרִיסִין, וְהַקַּפְלוֹטוֹת, וְהַמַּטְלִיָּא, וְהַחַמִּין, וְהַקְּלָיוֹת שֶׁלָּהֶן – מוּתָּרִין, בֵּיצָה צְלוּיָה – אֲסוּרָה; שֶׁמֶן – רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא וּבֵית דִּינוֹ נִמְנוּ עָלָיו וְהִתִּירוּהוּ.

בענין זה מביאים, תנו רבנן [שנו חכמים]: הקפריסין, והקפלוטות (כרישין), והמטליא (שיבואר עניינה להלן), והחמין, והקליות (חיטים קלויות) שלהן (של גוים) — מותרין, ביצה צלויה — אסורה. שמן של גוים — ר' יהודה הנשיא ובית דינו נמנו (הצביעו) עליו והתירוהו.

תַּנְיָא: הִיא הַמַּטְלִיָּא הִיא פָּשַׁלְיָא הִיא שִׁיעֲתָא. מַאי שִׁיעֲתָא? אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָא אַרְבְּעִין שְׁנִין דְּנָפֵיק הַאי עוֹבָדָא מִמִּצְרַיִם, וְרַבָּה בַּר בַּר חָנָה דִּידֵיהּ אֲמַר: הָא שִׁתִּין שְׁנִין דְּנָפֵיק הַאי עוֹבָדָא מִמִּצְרַיִם; וְלָא פְּלִיגִי, מָר בִּשְׁנֵיהּ וּמָר בִּשְׁנֵיהּ.

בפירושה של "מטליא" תניא [שנויה ברייתא]: היא המטליא היא פשליא היא שיעתא. כל המונחים האלה לא היו ידועים, ושאלו: מאי [מה היא] שיעתא? אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: הא ארבעין שנין דנפיק האי עובדא [זה ארבעים שנה שיצא מעשה זה] ממצרים, ורבה בר בר חנה דידיה [משלו] אמר: הא שתין שנין דנפיק האי עובדא [זה ששים שנה שיצא מעשה זה] ממצרים, ומעירים: ולא פליגי [ואינם חלוקים] בענין, אלא מר בשניה ומר בשניה [חכם זה בשנותיו וחכם זה בשנותיו], שרבה בר בר חנה אמר את הדברים עשרים שנה לאחר ר' יוחנן. ומה עניינו?

מַיְיתוּ בִּיזְרָא דְּכַרְפָּסָא וּבִיזְרָא דְּכִיתָּנָא וּבִיזְרָא דְּשַׁבְלִילְתָא, וְתָרוּ לְהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי בִּפְשׁוּרֵי וְשָׁבְקוּ לֵיהּ עַד דִּמְקַבֵּל. וּמַיְיתֵי חַצְבֵי חֲדַתֵּי וּמָלוּ לְהוּ מַיָּא, וְתָרוּ בְּהוּ גַּרְגִּישְׁתָּא וּמְדַבְּקִין בֵּיהּ, וְעָיְילִין לְבֵי בָּנֵי, אַדְּנָפְקוּ מְלַבְלְבִי, וְאָכְלִי מִינַּיְיהוּ, וְקָיְירִי מִבִּינְתָא דְּרֵישַׁיְיהוּ עַד טוּפְרָא דְּכַרְעַיְיהוּ. אֲמַר רַב אַשִׁי, אָמַר לִי רַבִּי חֲנִינָא: מִילִּין, וְאָמְרִי לָהּ: בְּמִילִּין.

מייתו ביזרא דכרפסא וביזרא דכיתנא וביזרא דשבלילתא [מביאים זרע כרפס וזרע פשתן וזרע תלתן], ותרו להו בהדי הדדי בפשורי [ושורים אותם ביחד במים פושרים], ושבקו ליה עד דמקבל [ומניחים אותם עד שמתחילים לנבוט], ומייתי חצבי חדתי ומלו להו מיא [ומביאים כדים חדשים וממלאים אותם מים], ותרו בהו גרגישתא ומדבקין ביה [ושורים בהם אדמה ומדביקים בה] את הזרעים הללו, ועיילין לבי בני [והולכים לבית המרחץ לרחוץ], אדנפקו מלבלבי, ואכלי מינייהו [עד שהם יוצאים מהמרחץ, הצמחים הללו מלבלבים, והם אוכלים מהם], וקיירי מבינתא דרישייהו [והם מתקררים על ידי כך משערות ראשם] עד טופרא דכרעייהו [צפרני רגליהם]. אמר רב אשי, אמר לי ר' חנינא: מילין [דיבורים] הם אלה, גוזמה היא, שכן אין הצמחים צומחים כל כך מהר. ואמרי לה [ויש אומרים]: במילין [בדיבורים], אם עושים דבר כזה הרי זה נעשה בכשפים. ולענייננו, למדנו מכאן כי שריית אותם זרעים בפושרים — אין בה משום בישולי גוים.

תָּנוּ רַבָּנַן: הַכּוּסְפָּן שֶׁל גּוֹיִם שֶׁהוּחֲמוּ חַמִּין, בְּיוֹרָה גְּדוֹלָה – אָסוּר, בְּיוֹרָה קְטַנָּה – מוּתָּר. וְאֵיזוֹ הִיא יוֹרָה קְטַנָּה? אָמַר רַבִּי יַנַּאי: כָּל שֶׁאֵין צִפּוֹר דְּרוֹר יָכוֹל לִיכָּנֵס בְּתוֹכָהּ.

תנו רבנן [שנו חכמים]: הכוספן (גפת של תמרים ושאר פירות) של גוים שפעמים היו שורים אותם במים חמים כדי לעשות מהם שיכר וכיוצא בזה, שהוחמו חמין לתקנם, ביורה גדולה — אסור, ביורה קטנה — מותר. ושואלים: ואיזו היא מיהי הנחשבת יורה קטנה לענין זה? אמר ר' ינאי: כל שאין צפור דרור יכול ליכנס בתוכה, ולכן אין לחשוש שבישלו קודם לכן ביורה זו דבר איסור.

וְדִלְמָא אַדַּמוּיֵי אַדַּמוּהּ וְעַיְילוּהּ! אֶלָּא, כָּל שֶׁאֵין רֹאשׁ צִפּוֹר דְּרוֹר יָכוֹל לִיכָּנֵס בְּתוֹכָהּ.

ושואלים: ודלמא אדמויי אדמוה ועיילוה [ושמא חתכו אותו לחתיכות והכניסו אותו]! אלא צריך לומר שהיורה קטנה עד כל שאין ראש צפור דרור יכול ליכנס בתוכה.

וְהָתַנְיָא: אַחַת יוֹרָה גְּדוֹלָה וְאַחַת יוֹרָה קְטַנָּה – מוּתָּר! לָא קַשְׁיָא, הָא כְּמַאן דְּאָמַר: נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם אָסוּר, הָא כְּמַאן דְּאָמַר: נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם מוּתָּר.

ומקשים: והתניא [והרי שנויה ברייתא]: אחת יורה גדולה ואחת יורה קטנה — מותר! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], הא כמאן דאמר [זו, האוסרת יורה גדולה, כשיטת מי שאומר]: נותן טעם לפגם אסור, ויש לחשוש איפוא לטעמו של דבר איסור שהיה ביורה, הא כמאן דאמר [זו, שמתירה בכל יורה, כדעת מי שאומר]: נותן טעם לפגם מותר.

אֲמַר רַב שֵׁשֶׁת: הַאי מִישְׁחָא שְׁלִיקָא דְּאַרְמָאֵי – אָסוּר. אֲמַר רַב סָפְרָא: לְמַאי נֵיחוּשׁ לָהּ? אִי מִשּׁוּם אִיעֲרוּבֵי – מִיסְרָא סָרֵי, אִי מִשּׁוּם בִּישּׁוּלֵי גוֹיִם – נֶאֱכָל הוּא כְּמוֹ שֶׁהוּא חַי, אִי מִשּׁוּם גֵּיעוּלֵי גוֹיִם – נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם הוּא וּמוּתָּר!

אמר רב ששת: האי מישחא שליקא דארמאי [שמן שלוק, מבושל של גוים] — אסור. אמר רב ספרא: למאי ניחוש לה [למה נחשוש בזה]? אי [אם] משום איערובי [תערובת] של דברים אחרים אסורים — הרי הוא מיסרא סרי [מסריח] משום כך, ובוודאי לא עשו כן, אי [אם] משום בישולי גוים — הרי שמן נאכל הוא כמו שהוא חי, אי [אם] משום גיעולי גוים שהסיר שנתבשל בו פלט (געל) לתוכו איסור שנתבשל בו קודם לכן — הרי נותן טעם לפגם הוא ומותר!

בָּעוּ מִינֵּיהּ מֵרַבִּי אַסִי: הָנֵי אֲהִינֵי שְׁלִיקִי דְּאַרְמָאֵי מַאי? חוּלְיֵי לָא תִּיבָּעֵי לָךְ – דְּוַדַּאי שָׁרוּ, מְרִירֵי לָא תִּיבָּעֵי לָךְ – דְּוַדַּאי אֲסִירִי, כִּי תִּיבָּעֵי לָךְ – מְצִיעָאֵי מַאי? אֲמַר לְהוּ: מַאי תִּיבָּעֵי לְהוּ? דְּרַבִּי אָסַר, וּמַנּוּ? לֵוִי.

בעו מיניה [שאלו ממנו] מר' אסי: הני אהיני שליקי דארמאי מאי [תמרים שלוקים של גוים מה דינם]? ומפרטים: אם הם היו חוליי [תמרים מתוקים] מתחילתם — לא תיבעי [תישאל] לך, שבודאי שרו [הם מותרים], שהרי הם נאכלים כמו שהם חיים, מרירי [תמרים מרים] שצריכים לבישול זה כדי למתקם — לא תיבעי [תישאל] לך, שבודאי אסירי [הם אסורים]. כי תיבעי [כאשר יסתפק] לך הרי זה במציעאי [אמצעיים] שאינם מתוקים דיים ואינם מרים ביותר, מאי [מה דינם]? אמר להו [להם]: מאי תיבעי להו [מה תישאל לכם] בענין זה? שרבי (הרב שלי) אסר דבר זה, ומנו [ומי הוא] רבו של ר' אסי? לוי.

שְׁתִיתָאָה – רַב שָׁרֵי, אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל וְלֵוִי אָסְרִי. בְּחִיטֵּי וְשַׂעֲרֵי – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּשָׁרֵי, בְּטַלְפְּחֵי דְּחַלָּא – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דַּאֲסִיר, כִּי פְּלִיגִי – בְּטַלְפְּחֵי דְּמַיָּא, מָר סָבַר: גָּזְרִינַן הָא אַטּוּ הָא, וּמָר סָבַר: לָא גָּזְרִינַן.

שתיתאה מאכל שעושים מקמח של קליות (זרעים קלויים באש) — רב שרי [התיר], אבוה [אביו] של שמואל ולוי אסרי [אוסרים]. ומעירים: בחיטי ושערי כולי עלמא לא פליגי דשרי [במאכל הנעשה מקליות של חיטים ושעורים הכל אינם חולקים שמותר], ומצד אחר, בטלפחי דחלא כולי עלמא לא פליגי דאסיר [בעדשים קלויות ששמים בהם חומץ הכל אינם חולקים שאסור] בגלל החומץ של גוים, כי פליגי [כאשר הם חולקים] — הרי זה בטלפחי דמיא [בעדשים של מים] שמכניסים רק מים בתוכם, מר סבר [חכם זה, אביו של שמואל ולוי, סבור]: גזרינן הא אטו הא [גוזרים אנו זה משום זה], ומר סבר [וחכם זה, רב, סבור]: לא גזרינן [אין אנו גוזרים].

וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: בְּטַלְפְּחֵי דְּמַיָּא – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דַּאֲסִיר, כִּי פְּלִיגִי – בְּחִיטֵּי וְשַׂעֲרֵי, מָר סָבַר: גָּזְרִינַן הָא אַטּוּ הָא, וּמָר סָבַר: לָא גָּזְרִינַן.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים]: בטלפחי דמיא כולי עלמא לא פליגי דאסיר [בעדשים של מים הכל אינם חולקים שאסור], כי פליגי [כאשר הם חולקים] — הרי זה בחיטי ושערי [בחיטים ושעורים], מר סבר [חכם זה סבור]: גזרינן הא אטו הא [גוזרים אנו זה משום זה], ומר סבר [וחכם זה סבור]: לא גזרינן [אין אנו גוזרים].

אֲמַר רַב: תְּרֵי מִינֵי שְׁתִיתָאָה שְׁדַר בַּרְזִילַּי הַגִּלְעָדִי לְדָוִד, דִּכְתִיב: ״מִשְׁכָּב וְסַפּוֹת וּכְלִי יוֹצֵר חִטִּים וּשְׂעֹרִים וְקֶמַח וְקָלִי וּפוֹל וַעֲדָשִׁים וְקָלִי״. וְהָשְׁתָּא הוּא דְּקָא מַפְּקִי צַנֵּי צַנֵּי לְשׁוּקֵי דִּנְהַרְדְּעָא, וְלֵית דְּחָיֵישׁ לְהָא דַּאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל וְלֵוִי.

אגב זה מביאים מה שאמר רב: תרי מיני שתיתאה [שני מיני מאכלי קליות] שדר [שלח] ברזילי הגלעדי לדוד, דכתיב [שנאמר]: "משכב וספות וכלי יוצר חטים ושערים וקמח וקלי ופול ועדשים וקלי" (שמואל ב יז, כח), שנכפל פעמיים "קלי" בכתוב, פעם לאחר חיטים ושעורים, ופעם לאחר פול ועדשים, לומר ששני מיני קלי היו. ובמסקנת ההלכה בענין זה מעירים: והשתא הוא דקא מפקי צני צני [ועכשיו בימינו שמוציאים סלים סלים] של שתיתא של גוים, לשוקי נהרדעא ולית דחייש להא דאבוה [ואין חושש לזו של אביו] של שמואל ולוי שאסרוה.

״וּכְבָשִׁין שֶׁדַּרְכָּן לָתֵת בְּתוֹכָן יַיִן״. אָמַר חִזְקִיָּה: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁדַּרְכָּן, אֲבָל בְּיָדוּעַ – אָסוּר אֲפִילּוּ בַּהֲנָאָה. וּמַאי שְׁנָא מִמּוֹרַיְיס דְּשָׁרוּ רַבָּנַן בַּהֲנָאָה? הָתָם לְעַבּוּרֵי זוּהֲמָא, הָכָא לְמַתּוּקֵי טַעְמָא.

שנינו במשנה: וכבשין שדרכן לתת בתוכן יין מותרים בהנאה ואסורים באכילה. אמר חזקיה: לא שנו אלא שדרכן לתת בתוכן ביין, אבל אינו יודע אם אכן הכניסו בהם יין, אבל בידוע שיש שם יין — אסור אפילו בהנאה משום היין. ושואלים: ומאי שנא [ומה שונה] הדבר ממורייס (מאכל העשוי מציר של דגים) שנותנים בו יין, דשרו רבנן [שהתירו חכמים] בהנאה? ומשיבים: התם [שם] נותנים את היין רק לעבורי זוהמא [להעביר את הזוהמה] ואין הוא בא לשבח את טעמו של המורייס, הכא [כאן], בכבשים, נותנים אותו למתוקי טעמא [למתק את הטעם] והוא נחשב כחלק ממשי של המאכל, ורוצים אנו אותו.

וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ בְּיָדוּעַ נַמִי מוּתָּר. וּמַאי שְׁנָא מִמּוֹרַיְיס לְרַבִּי מֵאִיר דַּאֲסִיר בַּהֲנָאָה?

ור' יוחנן אמר: אפילו בידוע שהכניסו בו יין נמי [גם כן] מותר. ושואלים: ומאי שנא [ובמה שונה] הדבר ממורייס לדעת ר' מאיר דאסיר [שאסור] בהנאה?